• תפריט
20.07.18
מוסף כלכליסט
מוסף שבועי 19.7.18 עשירים למאדים היתר לקיבינמט, איור: חן ליבמן
עשירים למאדים, היתר לקיבינימט
מפגש יוצא דופן עם האולטרה־עשירים של אמריקה סיפק לדאגלס ראשקוף תובנה מבהילה: עבורם הטכנולוגיה אינה אמצעי לשיפור האנושות אלא כלי להציל את עצמם מההמון הזועם שישרוד את האפוקליפסה
דאגלס ראשקוף, המאיירת: חן ליבמן 08:0720.07.18
 ראשקוף. העשירים לא התעניינו במניעת האסון, הם היו משוכנעים שמאוחר מדי לכך ראשקוף. העשירים לא התעניינו במניעת האסון, הם היו משוכנעים שמאוחר מדי לכך
ב
שנה שעברה הוזמנתי לאתר נופש פרטי של האלפיון העליון כדובר המרכזי באירוע שאורגן עבור כמאה בנקאי השקעות. השכר ששולם לי היה הגבוה ביותר שקיבלתי אי פעם תמורת הרצאה - כמחצית מהכנסתי השנתית כמרצה. כל זאת כדי לספק את תובנותיי לגבי "עתיד הטכנולוגיה".

 

אני לא אוהב לדבר על העתיד. שלב השאלות־תשובות נדמה לי תמיד כמו משחק חברה, כשאני נדרש לחוות דעתי על מילות הבאזז בתחום הטכנולוגיה, כאילו מדובר במצגות להשקעות פוטנציאליות: בלוקצ'יין, הדפסות תלת־ממד, קריספר. לעתים נדירות הקהל מעוניין ללמוד משהו על הטכנולוגיות האלה או על ההשפעה הפוטנציאלית שלהן מעבר לכדאיות ההשקעה. אבל הכסף מדבר, אז הסכמתי להופיע.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

עם הגעתי הובילו אותי לחדר הדוברים. או כך לפחות חשבתי. אבל במקום שיחברו אותי למיקרופון או יעלו אותי לבמה, פשוט ישבתי שם ליד שולחן עגול והקהל הוכנס אליי: חמישה בחורים אולטרה־עשירים - כן, כולם גברים - מצמרת עולם קרנות הגידור. אחרי סמול־טוק קצרצר הבנתי שהם לא מעוניינים בתובנות שהכנתי על עתיד הטכנולוגיה. הם הגיעו עם שאלות משלהם.

זה התחיל עם שאלות לא מזיקות: אתריום או ביטקוין? האם מחשוב קוואנטום זה דבר אמיתי? לאט לאט, הם התקדמו לנושאים שלשמם התכנסו: איזה אזור גיאוגרפי יושפע פחות ממשבר האקלים הממשמש ובא — ניו זילנד או אלסקה? האם גוגל אכן בונה בית עבור המוח של ריי קורצווייל, והאם התודעה שלו תשרוד את המעבר או שהיא תמות ותיוולד מחדש?

היה רגע בשנות התשעים שבו הסתמן העתיד הדיגיטלי כאופטימי. אך מאז, בהשפעת אינטרסים עסקיים, נהפך העתיד מהדבר שאנו יוצרים מתוך תקווה לתרחיש קבוע מראש שאנו נערכים אליו. וזה שחרר את כולם מהחבות המוסרית

לבסוף אמר מנכ"ל של חברת ברוקראז' שהוא כבר סיים לבנות בונקר תת־קרקעי לעצמו ושאל "איך אוכל להמשיך לשלוט באנשי הביטחון שלי אחרי האירוע?".

האירוע. זאת היתה ההגדרה המכובסת שלהם לקריסה אקלימית, התקוממות חברתית, פיצוץ גרעיני, מגיפה או מתקפה רובוטית קטלנית. שאלת השליטה בצוות עמדה בבסיס השיח עד סוף השעה. הם ידעו שיידרשו שומרים חמושים כדי להגן על מתחמי המגורים שלהם מפני ההמונים הזועמים. אבל איך הם ישלמו לאנשי האבטחה ברגע שהכסף שלהם יהיה חסר ערך? מה ימנע מאנשי האבטחה לבחור בעצמם מנהיג משלהם? המיליארדרים שקלו להשתמש במנעולים עם קודים סודיים הידועים רק להם כדי לאבטח את אספקת המזון. או לגרום לשומרים לענוד קולרי ניטור מיוחדים בתמורה להישרדותם. או אולי לבנות רובוטים שישמשו שומרים ופועלים, אם תהיה הטכנולוגיה הזאת זמינה עד אז.

 

ואז הבנתי. לפחות ככל שזה נוגע לאדונים הללו, זהו השיח על עתיד הטכנולוגיה. בהשפעת התוכנית לאכלוס מאדים של אלון מאסק, תהליכי ההצערה של פיטר תיל והשאיפות של סאם אלטמן וריי קורצווייל להעלות את המוח שלהם למחשבי־על, הם נערכו לעתיד דיגיטלי שאינו קשור בהפיכת העולם למקום טוב יותר לחיות בו, כי אם לבידודם מפני סכנה ברורה ומיידית של שינויי אקלים, הצפות אוקיינוסים, נדידות עמים, מגיפות גלובליות, היסטריית המונים והכחדתם של משאבים. עבורם, עתיד הטכנולוגיה מתמקד בדבר אחד בלבד: בריחה.

 

 איור: חן ליבמן

 

להמר במקום לשפר
 

אין שום רע בהערכות אופטימיות בטירוף לגבי האופנים שבהם תועיל טכנולוגיה לבני אדם. אבל המניע הנוכחי לאוטופיה הפוסט־אנושית הוא כבר סיפור אחר לגמרי. לא מדובר בחזון להעתקת האנושות למצב קיומי חדש, אלא בשאיפה להתעלות על כל מה שאנושי: הגוף, יחסי גומלין, חמלה, פגיעות ומורכבות. כפי שמציינים פילוסופים של טכנולוגיה זה שנים, החזון הטרנס־הומניסטי (התגברות על המגבלות הביולוגיות של האדם באמצעות טכנולוגיה) מכווץ את המציאות לכדי מסד של נתונים מתוך מחשבה כי "בני אנוש הם לא יותר מאשר אובייקטים לעיבוד מידע".

 

מדובר כאן במזעור האבולוציה האנושית למשחק וידיאו, שבו המנצח הוא מי שמצא את דלת הבריחה והרשה לכמה מחבריו הטובים ביותר להצטרף אליו. האם יהיה זה מאסק, בזוס, תיל או צוקרברג? המיליארדרים הללו הם המנצחים הצפויים של הכלכלה הדיגיטלית — אותה סביבה עסקית שבה החזקים שורדים, המתדלקת מלכתחילה את כל הספקולציות האלה.

 

זה לא תמיד היה כך, כמובן. היה רגע אחד קצר בראשית שנות התשעים, שבו הסתמן העתיד הדיגיטלי כאופטימי ופתוח לרעיונות. הטכנולוגיה החלה להצטייר כמגרש משחקים עבור תרבות הנגד, שראתה בה הזדמנות ליצור עתיד שיתופי ושוויוני יותר. אך בעלי אינטרסים עסקיים ראו לנגד עיניהם לא יותר מאשר פוטנציאל חדש לתפוקה, ומשכך התפתו יותר מדי מומחי טכנולוגיה להנפקת חדי־קרן. המונח "עתיד דיגיטלי" התפרש יותר כמו עתיד של מניות או סחורות, כלומר, דבר שיש להיערך אליו בתחזיות והימורים. כך שכמעט כל נאום, מאמר, מחקר, סרט תעודה או נייר לבן נחשבו רלבנטיים רק אם הצביעו על ערך אפשרי. העתיד נהפך פחות למשהו שאנחנו יוצרים באמצעות הבחירות היומיומיות שלנו או התקוות שלנו למען האנושות, ויותר לתרחיש קבוע מראש שאנחנו מהמרים עליו באמצעות הון־סיכון, אך מגיעים אליו באופן פסיבי.

 

וזה שחרר את כולם מהחבות המוסרית כלפי מעשיהם. פיתוחים טכנולוגיים נהפכו פחות לסיפור של שגשוג קולקטיבי ויותר להישרדות אישית. גרוע מכך, כפי שהתחוור לי, מי שמעז להצביע על הכשלים הללו נהפך בלי להתכוון לאויבו של השוק או לנרגן אנטי־טכנולוגי. כך שבמקום לשקול את האתיקה המעשית הכרוכה בדרדור אנשים לעוני וניצול רבים בשם מעטים, רוב האקדמאים, העיתונאים וסופרי המדע הבדיוני התעניינו בחידות מופשטות בהרבה: האם יהיה זה הוגן שסוחר מניות יצרוך תרופות מעצימות חוכמה? האם צריך להשתיל בילדים שבבים עם שפות זרות? האם אנחנו מעוניינים שרכבים אוטונומיים יתעדפו את חיי הולכי הרגל על פני אלה של נוסעיהם? האם המושבות הראשונות במאדים צריכות להתנהל כדמוקרטיות? האם שינוי הדנ"א שלי חותר תחת זהותי? האם צריך לתת זכויות לרובוטים?

 

הצפת שאלות מסוג זה, אף שהן משעשעות ברובד הפילוסופי, היא תחליף עלוב להתמודדות עם הסוגיות המוסריות האמיתיות הקשורות בפיתוח טכנולוגי משולח רסן, בשם הקפיטליזם התאגידי. פלטפורמות דיגיטליות הפכו שוק נצלן וסחטן ממילא (חשבו על וולמארט) ליורש אכזר עוד יותר (חשבו על אמזון). רובנו כבר מבינים את הבעייתיות הטמונה במשרות רובוטיות, כלכלת חלטורה ומותה של הקמעונאות המקומית. אבל ההשפעות ההרסניות יותר של קפיטליזם דיגיטלי דורסני נוגעות לסביבה ולעניי העולם. תהליך הייצור של חלק מהמחשבים והסמארטפונים שלנו עדיין נשען על תעשיית עבדים. הנהלים הללו מושרשים כל כך עמוק עד כי חברה ששמה פיירפון (Fairphone), שהוקמה כדי לייצר ולשווק טלפונים הוגנים, הבינה שזה בלתי אפשרי (מייסד החברה מתייחס כעת בעצב למוצרים שלהם כאל "הוגנים יותר"). בינתיים, הכרייה של מתכות נדירות והשלכת הטכנולוגיות הדיגיטליות מאוד שלנו הורסות אזורי מחיה של בני אדם וממירות אותם במזבלות של חומרים רעילים, שילדי איכרים נוברים בהם עם משפחותיהם, שמוכרות אחר כך את החומרים, השמישים עדיין, בחזרה ליצרניות.

מנכ"ל שבנה לעצמו בונקר שאל אותי: "איך אוכל להמשיך לשלוט באנשי הביטחון אחרי 'האירוע'?", שם קוד לקריסה אקלימית, התקוממות חברתית, מתקפת רובוטים או פיצוץ גרעיני. חבריו המיליארדרים שקלו לשים עליהם קולרי ניטור

הגישה הזו של "רחוק מהעין רחוק מהלב" כלפי עוני ורעלים לא תיעלם רק משום שהרכבנו משקפי מציאות רבודה ושקענו בה. ההפך הוא הנכון. ככל שנוסיף להתעלם מההשלכות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות של התופעה, כך תחמיר הבעיה ויגברו המגמות של התכנסות, בידוד ופנטזיות אפוקליפטיות, שיביאו בתורן לפיתוח טכנולוגיות ותוכניות עסקיות נואשות יותר. המעגל מזין את עצמו. ככל שנוסיף לאמץ את ההתבוננות הזאת על העולם, כך גם נתייחס לבני האדם כאל הבעיה ולטכנולוגיה כאל הפתרון.

 

טכנולוגיות מוגדרות "ניטרליות", אבל בהגדרה הזאת יש התעלמות מהדעות הקדומות שנמצאות בבסיסן. כל התנהגות שלילית שלהן מיוחסת להשתקפות של הגרעין המושחת שלנו בני האדם. כאילו שהאשם בכל צרותינו הוא איזה טבע פראי שמוטמע בנו. בדיוק כשם שניתן "לפתור" את חוסר היעילות בשוק המוניות עם אפליקציה שמביאה לפשיטת רגל של הנהגים, כך ניתן לתקן את חוסר העקביות המרגיז בנפש האנושית באמצעות שדרוג דיגיטלי או גנטי.

 

בסופו של דבר, על פי המומחים לפתרונות טכנולוגיים, שיאה של האנושות יהיה העלאת התודעה שלנו למחשב או אולי אפילו השלמה עם העובדה כי הטכנולוגיה עצמה היא היורשת האבולוציונית שלנו. כמו חברים בכת אגנוסטית, אנחנו משתוקקים לעבור לשלב הבא בהתפתחותנו הנשגבת, להשיל את גופנו ולהשאירו מאחור, יחד עם החטאים והצרות שלנו.

 

הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שלנו משחקים לידי הפנטזיות הללו. תוכניות על זומבים מציגות עולם פוסט־אפוקליפטי שבו בני אדם משולים למתים, ומודעים לכך. גרוע מזאת, התוכניות הללו מבקשות מהצופים לדמיין את העתיד כמשחק סכום אפס בין בני האדם שנותרו, כאשר הישרדותה של קבוצה אחת תלויה בכיליונה של האחרת. אפילו "ווסטוורלד", סדרת המדע הבדיוני שבה רובוטים משתוללים משולחי רסן, סיימה את העונה השנייה בגילוי האולטימטיבי: בני האדם הם פשוטים וצפויים יותר מאשר הבינה המלאכותית שאנחנו יוצרים. הרובוטים למדים שאפשר למזער כל אחד מאיתנו ללא יותר מכמה שורות קוד, וכי אנחנו לא מסוגלים לבצע החלטות רצוניות. טוב, אפילו הרובוטים בתוכנית הזאת רוצים לברוח מהגוף שלהם ולהעביר את שארית חייהם בסימולציה ממוחשבת.

 

התרגולת המנטלית שנדרשת להיפוך תפקידים כה משמעותי בין בני אדם למכונות תלויה בהנחת היסוד כי בני האדם הם חארות. בואו נשנה אותם או פשוט נברח מהם לעד. וכך מגיעים למצב שבו מיליארדרים משגרים מכוניות חשמליות לחלל, כשאין כאן בהכרח בשורה לאנושות. ואם כמה אנשים יצליחו איכשהו לשרוד בבועה על מאדים, אפילו שלא הצלחנו לתחזק בועה כזאת אפילו על כדור הארץ בכל אחד מניסויי הביוספירה שנעשו בהשקעה של מיליארדי דולרים, התוצאה תהיה סירת הצלה עבור האליטה, ולא בהכרח המשך קיומו של המין האנושי.

 

המטרה: בידוד
 

כשאנשי קרן הגידור שאלו אותי מה תהיה הדרך הטובה ביותר לא לאבד שליטה באנשי הביטחון שלהם אחרי "האירוע", המלצתי שייתנו להם יחס ממש טוב כבר

היום. עליהם לתקשר עם אנשי הביטחון כאילו הם בני משפחתם. וככל שירחיבו את האתוס הזה לשאר תחומי עיסוקיהם, כלומר ניהול שרשרת האספקה, נושאי קיימות וחלוקת עושר, כך יקטנו הסיכויים לקיומו של "אירוע" מלכתחילה. אפשר להחיל את כל עשיית הקסמים הטכנולוגית הזאת על אינטרסים רומנטיים פחות, אבל קולקטיביים יותר, כבר עתה.

 

האופטימיות שלי שעשעה אותם, אבל הם לא באמת קנו אותה. לא עניין אותם לדעת כיצד להימנע מאסון, הם היו משוכנעים שכבר מאוחר מדי. למרות הונם וכוחם, הם לא מאמינים שהם מסוגלים להשפיע על העתיד. הם פשוט משלימים עם התרחישים האפלים ביותר ואז משקיעים את כל הכסף והטכנולוגיה שעומדים לרשותם כדי לבודד את עצמם, במיוחד אם הם לא מסוגלים לשריין מושב על החללית למאדים.

למרבה המזל, אלה מאיתנו שלא מחזיקים בהון הנדרש כדי להתכחש לאנושיותם נהנים מאפשרויות טובות יותר. אנחנו לא צריכים להשתמש בטכנולוגיה בדרכים כל כך אנטי־חברתיות. אנחנו יכולים להיהפך לאותם צרכנים פרטניים שהמכשירים והפלטפורמות העומדים לרשותנו רוצים שנהיה, או שאנחנו יכולים פשוט לזכור שבן האנוש המפותח באמת אינו צועד לבד. אנושיות אין פירושה הישרדות אישית או בריחה, אלא רוח צוות. לא משנה מה העתיד צופן לאנושות, היא תשמור על לכידות.

 

הכותב הוא תיאורטיקן מדיה, סופר ומחבר ספרי עיון. הטקסט פורסם במקור ב"Medium"

x