שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
13.07.18
מוסף כלכליסט
"הטבות מס לחברות הן בזבוז. אם לא תהיה אינטל, תבוא חברה אחרת"
פרופ' סימאון דז'נקוב גדל בבולגריה הקומוניסטית, שם חונך לא להתבלט כדי לא להיפגע. שנים אחר כך נהפך לכלכלן ניאו־ליברלי ולממציא מדד עשיית עסקים של הבנק העולמי, שגורם למנהיגי העולם, מפוטין עד נתניהו, להזיע. בשיחה עם מוסף כלכליסט הוא מסביר למה מתן הקלות לעסקים זה צעד חברתי ומודה: "הניאו־ליברליזם הלך רחוק מדי"
מוסף שבועי 12.7.18 פרופ' סימאון דז'נקוב, צילום: אלכס קולומויסקי
אורי פסובסקי ועמרי מילמן 11:0113.07.18

"

כל שנות ההתבגרות שלי תחת המשטר הקומוניסטי בבולגריה היו רגועות ובטוחות מאוד", מספר פרופ' סימאון דז'נקוב (Djankov). "לכולם היתה עבודה, וכולם הלכו לבית הספר בשכונה שלהם, ולכן גם לא היה אי־שוויון, לפחות בחיי היומיום. למנהיגי המפלגה הקומוניסטית היה יותר מלאחרים, אבל לא באופן מנקר עיניים. מדי פעם היית שומע על מדינה כמו פולין או רומניה, שבה היה מחסור בחשמל או מחסור באוכל, ואז היו קמפיינים: 'לשלוח אוכל לחברים הרומנים שלנו'. כשהייתי בתיכון, בסוף שנות השמונים, גם אצלנו היו הרבה הפסקות חשמל, ואני זוכר שלמדתי אנגלית לאורם של נרות.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

"השיטה הישנה אולי היתה שקטה, אבל היה ברור מאוד, אפילו לילדים, שיש גבול עליון", הוא אומר, "שאם אתה שואף להיות מעל הממוצע, זה לא יתאפשר או שמשהו יקרה לך. כך שהשאיפה היתה להיות טוב, אבל לא עד כדי כך שתהיה שונה מאחרים. אני לא אהבתי את זה, ומגיל צעיר חשבתי איך לעזוב.

 

"באותה תקופה היו שתי דרכים עיקריות לעזוב את בולגריה למערב", הוא נזכר. "הראשונה היתה ספורט, אז התאמנתי בריצה, והשנייה היתה להפוך לדיפלומט, ולכן למדתי סחר בינלאומי. הרבה ילדים בבולגריה חשבו לעזוב, אבל רק מעטים הצליחו". ואז, ב־1989, נפלה חומת ברלין ועמה הגוש הסובייטי, כולל בבולגריה. "כשהשיטה התמוטטה כולם היו מבולבלים. בבולגריה לא היתה תנועה כמו 'סולידריות' בפולין, שפעלה כדי לסיים את הקומוניזם, ולכן זו היתה הפתעה אמיתית. הדור של הוריי היה לגמרי מבולבל. הם חיו כל חייהם תחת הקומוניזם. השיטה שהם הכירו נעלמה, והם לא הכירו שום דבר אחר. זאת היתה תקופה כואבת מאוד לרוב האוכלוסייה. תוחלת החיים במזרח אירופה ירדה והיו הרבה שינויים גורפים, כולל בערכים: מה חשוב ומה לא".

 

את דז'נקוב תפסה קריסת החומה רגע אחרי שנהפך לסטודנט. "ב־1989 סיימתי תיכון והתחלתי ללמוד במכון היחידי לכלכלה במדינה, שנקרא על שם קרל מרקס. חודש מאוחר יותר החל המעבר לשיטה הדמוקרטית".

 

גם תוכנית הלימודים השתנתה בן לילה?

"זה גם מה שאני חשבתי שיקרה. אבל הפרופסורים נשארו אותם פרופסורים, והם לא יכלו לשנות במהירות את תוכנית הלימוד. היה רק עותק אחד של 'תורת הכלכלה' (ספר הלימוד הקלאסי) של פול סמואלסון, וכולם קראו אותו. למעשה, הסטודנטים הקדימו את הפרופסורים, שמעולם לא לימדו את החומר הזה קודם.

 

"בסוף 1989 עזבתי את בולגריה. רציתי ללמוד כלכלה בינלאומית. היו לי קרובי משפחה בגרמניה, והחלטתי ללמוד כלכלה מערבית באוניברסיטה החופשית של מערב ברלין. אבל המעבר הזה בלבל אותי מאוד: בברלין לימדו יותר קרל מרקס מאשר בסופיה. מאוחר יותר גיליתי שהאוניברסיטה החופשית היתה מוקד הכלכלה המרקסיסטית באירופה. החזקתי שם מעמד סמסטר אחד, ועברתי לאוניברסיטת וינה, אבל גם הם היו מרקסיסטים. אז ויתרתי על אירופה ונסעתי לארצות הברית, ושם השלמתי את הדוקטורט באוניברסיטת מישיגן".

 

"היה רוגע בקומוניזם. לכולם היתה עבודה, ולכן גם לא היה אי־שוויון. אבל כשהשיטה קרסה כולם היו מבולבלים. היה צורך ליצור רגולציה מאפס. לא יכולת אפילו לפתוח עסק כי לא היו לזה הגדרות"
 

בעשורים הבאים חזר דז'נקוב (48) פעמיים למזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית. בפעם הראשונה, ב־1998, שנתיים אחרי סיום הדוקטורט, הוא חזר בתור כלכלן בכיר בצוות של הבנק העולמי. בפעם השנייה, ב־2009, הוא כבר חזר לכהונה סוערת של ארבע שנים בתור שר האוצר והמשנה לראש ממשלת בולגריה. היו אלה ימי המשבר בגוש היורו, ובולגריה היתה המדינה הענייה באיחוד האירופי. כהונתו התאפיינה בשורת רפורמות שהנהיג, וגם בהורדות מסים, מדיניות צנע וקיצוצים, שהביאו להפגנות ענק. דז'נקוב פוטר על רקע סירובו לתת סובסידיות לחקלאים, ויומיים אחריו התפטר ראש הממשלה שמינה אותו, בויקו בוריסוב.

 

בין התקופות האלה, בתחילת העשור הקודם, נהפך דז'נקוב לאחד מנושאי הדגל של בשורת השוק החופשי, ולמי שמקדם בעשרות מדינות, כולל ישראל, מתכון של הורדת מסים ודה־רגולציה. וכל זה באמצעות רעיון מורכב לביצוע אבל גאוני בפשטותו. דז'נקוב הגה את מדד "עשיית עסקים" (Doing Business), שדוחף מדינות להתחרות ביניהן על מי ידידותית יותר לעסקים. הראיון עמו התקיים בירושלים, שבה ביקר לאחרונה כאורח מכון פרידברג לכלכלה, גוף חדש יחסית המקדם עקרונות של "חירות כלכלית" ומצטרף לקבוצה הולכת וגדלה של מכוני מחקר המקדמים בארץ מחשבה כלכלית בעלת גוון ימני.

 

אזרחי בולגריה מפגינים נגד הגזירות הכלכליות של שר האוצר דז'נקוב, סופיה, 2010 אזרחי בולגריה מפגינים נגד הגזירות הכלכליות של שר האוצר דז'נקוב, סופיה, 2010 צילום: איי פי

 

ישראל מידרדרת

ברחוב קפלן בירושלים, ליד גן הוורדים, התכנסה בשנה החולפת ועדה ממשלתית בראשות החשב הכללי באוצר רוני חזקיהו, שבה דנו בנושאים כמו יבוא חלפי רכב, הקמת עסקים קטנים ותשלום מסים באינטרנט. מטרתה היא להעלות את ישראל בדירוג "עשיית עסקים" של הבנק העולמי. זאת משימה דחופה מבחינת הוועדה, משום שמעמדה של ישראל רק הולך ומידרדר. אם ב־2007 דורגה ישראל במקום 26 המכובד, ב־2016 היא צנחה למקום 54. האוצר אינו הגורם היחיד שמוטרד מהבעיה. כבר לפני שנתיים הציגה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג את ההידרדרות במדד כתמרור אזהרה, ואמרה שבישראל יש "הרעה בתנאים הביורוקרטיים", בזמן שבמדינות אחרות המגמה הפוכה.

 

לא רק בישראל דוחפים לטיפוס בדירוג. מדובר במירוץ עולמי. ב־2012 הכריז נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על תוכנית 100 הצעדים, שנועדה לקדם את רוסיה 100 מקומות במעלה מדד "עשיית עסקים". הבטיח וכמעט הצליח: בשנה שעברה כבר התברגה רוסיה במקום 35, שאליו טיפסה ממקום 118. גם ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, חגג בשנה שעברה הישג: הודו קפצה 30 מקומות במדד, למקום 100. "קלות עשיית העסקים מובילה לקלות החיים", הכריז מודי. וכך הלאה, מטורקיה עד הפיליפינים, שבה עבר השנה "חוק קלות עשיית עסקים".

 

כך, באמצעות צעדים כמו הקלות על יבוא והקמת מאגרי מידע לדירוג אשראי, מדינות העולם מתחרות במרץ על שיפור מעמדן במדד, שאותו פיתח דז'נקוב בסוף שנות העשרים לחייו. "הרעיון של 'עשיית עסקים' בא מהניסיון שלי במזרח אירופה הקומוניסטית והפוסט־קומוניסטית", הוא מספר. "תחת הקומוניזם היה הכל בבעלות ממשלתית, ולא היה אפשר להקים עסקים פרטיים, למעט אולי חנות בפינה. כשהשיטה התמוטטה, השאלה היתה מה לעשות במקומה. זאת היתה התקופה של רייגן ותאצ'ר במערב, של הפרטה ודה־רגולציה. אבל אפילו בשיא, תאצ'ר הפריטה משהו כמו 60 תאגידים בבריטניה, בעוד במזרח אירופה היה צריך להפריט מאות אלפי עסקים בבת אחת וליצור רגולציה עסקית מאפס. לא יכולת אפילו להתחיל עסק כי לא היה חוק שמגדיר איך לעשות את זה".

 

דז'נקוב ועמיתיו בבנק העולמי לא מצאו תשובות מספקות בבריטניה וארצות הברית. "אז חזרנו לכלכלנים האוסטרים יוזף שומפטר ולודוויג פון מיזס, שכתבו מאה שנה מוקדם יותר על יזמות, הרס יצירתי ואיך ליצור סביבה תחרותית. ועדיין נותרה השאלה: אוקי, הפילוסופיה של השוק החופשי ברורה, אבל איך באופן ספציפי ניגשים לשינוי רגולציה? יחד עם שותפי פרופ' אנדריי שלייפר מהרווארד (כלכלן עטור פרסים שגם הסתבך בשערוריית ניגודי עניינים ברוסיה בשנות התשעים, א"פ וע"מ) חשבנו איך נראה מחזור החיים של עסק ואילו רגולציות משפיעות עליו — איך להתחיל אותו, לשכור עובדים, לקבל אשראי. וכך, ב־1998, התחיל מדד 'עשיית עסקים'. בילינו הרבה זמן במחקר, נושא אחרי נושא: מי עושה רגולציה ואיך, אם יש דפוסים. וכשהדו"ח הראשון התפרסם ב־2003, הוא היה הצלחה מיידית, שהפתיעה אותנו. ה”וול סטריט ז'ורנל” אפילו פרסם מאמר מערכת, תחת הכותרת 'נסים קורים', וקבע שסוף סוף אפילו הבנק העולמי הבין איך לחשוב נכון על רגולציה".

 

איך חושבים נכון על רגולציה?

"אנחנו טוענים שהראיות המכריעות מהמחקר הן שרגולציה ידידותית לעסקים מובילה ליותר צמיחה. אפילו ממשלה שרוצה מדיניות חברתית יותר עדיין צריכה את הכסף. והדרך ליצור יותר הכנסות למדינה היא לתת לעסקים לייצר, ואז להבין מה לעשות עם ההכנסות למען האוכלוסייה. אם חוזרים עליו מספיק פעמים, ומראים ראיות ממדינות אחרות, המסר הזה מגיע לפוליטיקאים. כי פוליטיקאים הם אנשים תחרותיים מטיבם, לא רק מול פוליטיקאים אחרים מהמדינה שלהם אלא גם מול מדינות אחרות".

 

כמעט בן לילה הפך דו"ח 'עשיית עסקים' של דז'נקוב לפרסום הדגל של הבנק העולמי, שלא מגביל את עצמו למדינות מתפתחות אלא סוקר כיום 190 מדינות — כמעט כל המדינות בעולם. "מההתחלה החלטנו שהדו"ח יהיה פשוט כך שאפילו פוליטיקאים יוכלו להבין אותו. והם הבינו. וקיבלנו גם החלטה לעשות דירוג של מדינות, כך שתוכל לראות כל שנה איפה אתה עומד יחסית לאחרים". ההחלטה ליצור דירוג הפכה את דז'נקוב, שהיה רק בן 33 בהשקת הדו"ח הראשון, לכתובת לתלונות ובקשות של פוליטיקאים, כולל שר האוצר של ישראל בזמנו בנימין נתניהו. "היו לי הרבה שיחות לא פורמליות עם נתניהו, ושרי אוצר של ישראל אחריו, ששאלו למה שיטת הניקוד היא כזו ולא אחרת, ואמרתי כי ככה זה, אתם צריכים להשתפר. והיו לנו הרבה שיחות כאלה עם פוליטיקאים ברחבי העולם".

  

 צילומים: אלכס קולומויסקי, עמית שאבי, אי.אף.פי

 

צ'ופר לעסקים, פגיעה באזרח

הדו"ח של דז'נקוב, שבודק אילו רגולציות מעודדות פעילות עסקית ואילו מגבילות אותה, זכה עם השנים לא רק להצלחה אלא גם לשלל ביקורות. הדו"ח, כך קובעים המבקרים משמאל, הוא כלי לקידום אג'נדה ניאו־ליברלית, כזאת שמקטינה את חלקה של המדינה בכלכלה ומעדיפה את האינטרסים של העסקים ובעלי ההון על חשבון השאר, למשל העובדים או הלווים. יש מי שמתלונן על כך שהדו"ח מתעלם מהתפקיד החיובי של הרגולציה, ויש גם ביקורת על חוסר שקיפות ועל בעיות מתודולוגיות. אפילו בבנק העולמי מתחו ביקורת על הדו"ח. לפני חמש שנים הצביעה ועדת בדיקה שמינה נשיא הבנק על בעיה יסודית בדו"ח, שמתייחס באותו אופן למדינות שונות עם צרכים שונים, וגם המליצה על שינוי דרמטי: להפסיק לדרג את מדינות העולם. "הדו"ח היה אמור להיות פרויקט ידע טהור", קבעה הוועדה, והדירוגים הופכים אותו לכלי שמכתיב מדיניות.

 

אבל חמש שנים אחרי, הדירוגים עדיין שם. דז'נקוב, מצדו, מתייחס לתחרות בין המדינות כחלק קריטי בדו"ח שהגה. "בשנה שעברה, למשל, רשמה הודו את השיפור הכי גדול בדו"ח", הוא נותן דוגמה. "והשנה, באופן לא מפתיע, פקיסטן היא האקטיבית ביותר ב'עשיית עסקים'. התחרות האזורית מתנהלת באמצעות רפורמות".

 

אז מה מדינות צריכות לעשות כדי לשפר מיקום בדירוג? להוריד מס על חברות, למשל. זה אחד הנושאים השנויים במחלוקת בדו"ח: לא מעט כלכלנים הזהירו בשנים האחרונות מפני מירוץ לתחתית, שבו המדינות מתחרות זו בזו על ידי הורדת מס חברות, וכך אובד להן מקור הכנסה חשוב שיכול לשמש למימון הוצאות כמו חינוך או בריאות. דז'נקוב משוכנע שהורדת מס חברות היא צעד נכון. "כדרך לנהל את הכלכלה", הוא טוען, מסים עקיפים, כמו מע"מ, עדיפים על מסים ישירים, כמו מס חברות או מס הכנסה. צריך לדאוג שהכלכלה תייצר כמה שיותר, הוא אומר, "ואז לחלק מחדש את הרווחים".

 

 

"כלכלת ישראל יכולה לפעול טוב יותר אם מס החברות יירד ל־18%, אך ללא יוצאים מהכלל. איך אפשר להיות בטוחים שחברה אחרת, אם תקבל שיעור מס של 5%, לא תהיה יעילה יותר מאינטל?"

 

ההמלצה של דז'נקוב היא להוריד מס חברות, אבל במקביל לכסות על אובדן ההכנסות באמצעות העלאת מע"מ. נכון, הוא מודה, זה מס שפוגע יותר בחלשים, "כי הוא מוטל גם על צריכה בסיסית, ואנשים עניים משלמים יותר (כאחוז מההכנסה שלהם) על מוצרים בסיסיים", אבל יש לכך פתרונות חלופיים, מפטורים על מוצרים כמו מזון ובריאות ועד חיזוק רשת הביטחון החברתית. אלא שדו"ח עשיית עסקים לא בודק אם מדינות אכן העלו את המע"מ אחרי שהורידו את מס החברות, ומספיק שיורידו את המס כדי לטפס בדירוג — וזה כבר מתכון להקטנת הוצאות הממשלה.

 

כל זה אינו דיון באוויר, אלא יש לו נגיעה ישראלית מובהקת. מנקודת המבט של הבנק העולמי, אחד הגורמים המשפיעים לרעה על הציון של ישראל במדד עשיית עסקים הוא העובדה שמס החברות עלה לפני כמה שנים, אחרי המחאה החברתית של 2011, כחלק מהמלצות ועדת טרכטנברג. ובאמת, נדמה שמבחינת פרופ' מנואל טרכטנברג, וחברים אחרים בוועדה, עצירת מתווה הורדת המסים היא אחד ההישגים הגדולים שלה, שמנע פגיעה קשה במדינת הרווחה. דז'נקוב מבקש להזכיר שמסי החברות דווקא יורדים בכל העולם. "האם 23% הוא שיעור המס הנכון לישראל? אולי, ואולי לא. אני חושב שהכלכלה יכולה לפעול טוב יותר עם שיעור מס חברות של 18%".

 

הפגנה נגד העלאות מס, י־ם 2011. "עדיף להעלות מע"מ על פני מס חברות, למרות הפגיעה בחלשים" הפגנה נגד העלאות מס, י־ם 2011. "עדיף להעלות מע"מ על פני מס חברות, למרות הפגיעה בחלשים" צילום: עמית שאבי

 

אבל בפועל בישראל נותנים הטבות מס לחברות מייצאות עד שיעור של 5%, לאינטל, למשל.

"אני מאמין שנכון לגבות מכולן מס של 10%–15%, אך ללא יוצאים מהכלל. איך אפשר להיות בטוחים שחברה אחרת, אם תקבל שיעור מס של 5%, לא תהיה יעילה באותה מידה כמו אינטל, אם לא יותר?".

 

אז מנקודת מבטך הטבות המס הספציפיות...

"הן בזבוז כספי ממשלה. מפתיע אותי שמישהו עדיין חושב שמשיכת כמה חברות הייטק גדולות היא דבר טוב עבור מדינה כמו ישראל, שיש לה תעשיית הייטק גדולה והשכלה טובה. הרי אם זו לא תהיה אינטל יקום איזשהו סטארט־אפ עם טכנולוגיה שווה או טובה יותר".

 

"אולי הלכנו רחוק מדי"

דז'נקוב משמש כיום ממלא מקום הכלכלן הראשי בבנק העולמי (פול רומר, שעזב את התפקיד בצל שערוריות, כולל טענתו שבדירוג עשיית עסקים של צ'ילה נערכו מניפולציות ממניעים פוליטיים). אחד החוליים שמעסיקים את דז'נקוב בעיקר כיום הוא תאגידים בינלאומיים שחומקים מתשלום מס: "התנועה של ה־99% אומרת שמשהו לא טוב קורה לחברה שלנו. כל כך הרבה עושר מגיע לכל כך מעט אנשים, וכולם צריכים להרגיש תרעומת על כך, לא רק אלו שנותרו מאחור".

 

אלא שיש מי שטוען שגם מוסדות כמו הבנק העולמי והתכתיבים שהם מנחיתים על ממשלות צריכים לקומם את הבוחרים. למשל, הכלכלן דני רודריק, שמזהה מתח בין דמוקרטיה לגלובליזציה. "רודריק מנסה להיות שנוי במחלוקת", אומר דז'נקוב, "אבל אולי הוא צודק בכך שפקידים אינדיבידואלים לא צריכים להסתובב ולהגיד 'אתם צריכים לעשות את זה או את זה כדי לשפר דירוג'". ובכל זאת, הוא מדגיש כי יש צורך במוסדות בינלאומיים, כי רק פעולה גלובלית יכולה להתמודד עם תאגידי הענק, לדוגמה.

 

אלא שהביקורת על מוסדות בינלאומיים לא נוגעת רק לעצם קיומם, אלא גם לאג'נדה שהם מקדמים וזוכה לכינוי "ניאו־ליברליזם". היא כוללת, למשל, זרימה חופשית של הון וסחורות, הסרת פיקוח והגבלת גודל הממשלה. אפילו קרן המטבע פרסמה לפני שנתיים מאמר מכה גלים תחת הכותרת "הניאו־ליברליזם לא סיפק את הסחורה".

"כנראה הניאו־ליברליזם באמת הלך רחוק מדי", מפתיע דז’נקוב ומסביר כי השווקים החופשיים לא יכולים לפתור הכל. עוד קודם לכן צריך לוודא שבמדינות קיימים מוסדות שלטון בסיסיים ומתפקדים.

 

דז'נקוב גם מוכן להצטרף בשמחה לקביעה שקרן המטבע, מוסד מקביל לבנק העולמי, הלכה רחוק מדי בקידום האג'נדה הניאו־ליברלית, למשל כשדחפה את מדינות מזרח אסיה לקיצוצים והעלאות ריבית בשנות התשעים. "לפני המשבר היה אפשר לראות באזור ביצועים כלכליים מרהיבים. אז ברור שהממשלות ידעו מה לעשות. ובכל זאת קרן המטבע התערבה בלי שיש לה רקורד מרשים במיוחד".

 

ומה לגבי הבנק העולמי?

"הבנק העולמי אף פעם לא הולך רחוק מדי", צוחק דז'נקוב. "הוא תמיד בסדר".

 

x