$
מוסף 12.07.2018

מוסף כלכליסט

בתנועה: כמו צועני

ההיכרות המחודשת עם צרפת עוברת דרך כפר קטן מרובה כייסים. והדרך להינצל מידיהם היא דווקא להתמסר להם

יובל בן עמי 10:2012.07.18
חזרתי לכפר עם השם המוזר "המריות הקדושות של הים", וגיליתי שהוא כבר לא כפר, אלא עיירת חוף וולגרית מאוד עד שאלישה רצתה מיד לנוס ממנה. "איך ייתכן שמקום משתנה כל כך? כמה זמן עבר?", חישבתי בראש. כנראה זה היה ב־1998 מיד אחרי יום ההולדת שלי, כך שעברו 20 שנה וחודש. "אוקיי. אולי זה הגיוני".

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

עשינו סיבוב קצר בין הדוכנים שמציעים מצופים, קונכיות ובקבוקים של יין רוזה, ונדחקנו בין תיירים הלומי חום בסמטאות עד שהגענו בחזרה לרכב והמשכנו צפונה. ואז, בדרך, הכל נעלם, כל 20 השנה והחודש. זאת היתה בדיוק אותה דרך צפונה שהיתה זכורה לי מהעבר: עוברת בין הביצות השטוחות של שפך הנהר רון. עתה פלמינגואים ורודים עמדו בהן על רגל יחידה, לשמחתה של אשתי. הם לכל הפחות ניני ניני ניני ניני ניני ניניהם של הפלמינגואים שראיתי אז.

 

בעבר היה המקום הזה נסתר ממש, כפר קטן בקצה כל הדרכים, שאותו הכירו רק הצוענים. בתוך הכנסייה העתיקה מצוי פסל של ילדה שחורת עור, הקרוי "שרה הקדושה", שלדמותה הם סוגדים. בכל שנה, ב־24 במאי, מוציאים את שרה ממבנה האבן ומוליכים אותה אל הים. נושאים אותה על הגלים בעודה מוקפת בפרחים צפים, נרות ופרשים רכובים על סוסים.

 

 איור: שמרית אלקנתי

 

אלמלא חברתי אפרוס (למעשה אפרת, אבל אני מכנה אותה בשמו של מחזה היידיש הישן), המשוגעת על תרבות הצוענים, לא הייתי יודע על אירוע הפולחן הזה ולא פוגש בסבי סבי סבי סבי סביהם של הפלמינגואים שכאן עכשיו. אבל אפרוס ידעה. לפני 20 שנה וחודש תפסנו טרמפים לכאן מפריז, וגם גנבנו נסיעה אחת ברכבת. הנהג האחרון הזמין אותנו ללון בביתו שבעיירה סמוכה, אבל רצינו לפגוש צוענים. הוא הסיע אותנו עד הכפר, אולם לא הצטרף לחגיגה. "אני... אני לא חש נוח כאן," אמר.

 

מיד בבואנו לכיכר ראינו חבורת צוענים ספרדים עם גיטרות עטה על תרמילאי חיוור פנים כמונו, שזה עתה הגיע. שניים מהם שימחו אותו בנגינה ובשירת "אולה! אולה!" בזמן שחבריהם פירקו את תוכן תרמילו לתוך כיסיהם. הבחור הבחין פתאום שמשהו לא כשורה והחגיגה נהפכה למרדף חסר תוחלת.

 

"הצוענים הם הגנבים הכי קטנים מכל העמים בעולם", אמרתי לאפרוס. "עמים אחרים מולידים בנקאים שמועלים במיליונים, אבל אלה אפילו לא פורצים לדירות, רק מכייסים פה ושם כדי לשרוד בשולי החברה. אנחנו במגרש הביתי שלהם. נראה לי שצריך פשוט לקבל את זה שאנחנו לא יוצאים מפה עם התיקים".

 

"מה קרה לך יודקי?" היא התפלאה, "אני לא נותנת כלום לאף אחד. אנחנו נמצא פתרון".

 

הפתרון החל באיתור תיירת נוספת, שהשתכנה בבית מלון והסכימה לאחסן בחדרה את תרמילינו. יצאנו רק עם אוהל ושקי שינה לעבר החוף, כדי לארגן לנו מקום מרבץ. היה שם חשוך, דומם ומפחיד. שוב הייתי התבוסתן שבינינו: "איך הם יידעו שהאוהל ריק? אולי יש בתוכו זהב?".

 

"אף אחד לא ייגע לנו באוהל", התעקשה אפרוס, אבל ראיתי שגם היא לא חשה נוח. זה היה הרגע שבו הבנו מה צריך לעשות: צריך ללכת אליהם ולהיות חלק מהחגיגה.

שתי היציאות מן הכפר היו רבודות במאות קרוואנים, טור ארוך בכל צד של הכביש, וגם במדורות ומעגלי נגנים. הלכנו ביניהם לאורך קילומטר, לעבר הפלמינגואים, עד שמצאנו מקום רחב דיו לנטות בו את האוהל. היה שם איש שהתעצבן עלינו מפני שחשש שנשתין ליד הטריילר שלו, אז המשכנו ללכת ומצאנו מקום אחר, ולידו פגשנו את מאמא.

 

אנחנו לא יודעים מה היה שמה של האשה השמנמונת ההיא, אבל מבחינתנו היא היתה מאמא, מאמא צוענייה צרפתייה ששמרה עלינו עד סוף החגיגות. היא נבהלה ממש כששמעה שהגענו בטרמפים ("זה לא מסוכן?!") והכירה לנו את כל משפחתה. כך זכינו גם לשקט נפשי, גם לתבשיל עדשים וגם למקום לצד המדורה, שסביבה ניגנו בעיקר ג'אז (הצוענים של דרום צרפת מפורסמים בזה).

 

ישב שם גם בחור עם אוזניות גדולות ומכשיר הקלטה משוכלל והקליט את הכל. הבטתי בו בהתנשאות של צועני, ותהיתי: 'מה יש לך מהאוזניות, חוואג'ה? הנח להן ותהיה שנייה בתוך הרגע. כי כן, בלילה ההוא, לצד בני העם שחלק עם עמי את אושוויץ, זכינו גם לשיעור הכי חשוב בעולם: אל תהיה זר, הצטרף לחגיגה, כבד את מי שמשתתף בה והוא יכבד אותך.

 

אולי זה מה שאלישה ואני היינו צריכים לעשות גם במריות הקדושות של 2018: להצטרף לנופשים, לקנות מטקות, להימרח היטב בקרם הגנה, לרדת לחוף ולשכוח מהעבר. אבל הפעם זה היה קשה לי מדי. אני עם המקום הזה גמרתי, לכבוד מאמא.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x