• תפריט
מוסף 21.06.2018
האדר מוסף שבועי 21.6.18

ד.נ.א - דברים שלמדתי בבית

"ההורים חשבו שאני לא אדע להרוויח, ונהגו להזהיר: 'הכסף ייפול לך מהידיים'"

אברהם קוזניצקי, בעלי חברת הבנייה מנרב: חרה לי שהוריי היו גזענים כלפי עדות המזרח ואמרו לי: "אל תתחתן עם 'תימונקה'"

נולדתי בתל אביב ב־1941 לחיה אסתר ושמואל, יוצאי פולין ורוסיה. לאמי היה גן ילדים בבית, ואבא היה סוכן ביטוח. זה היה בית דתי לאומי ממעמד בינוני ומטה. כל דבר שקנינו היה חג. הוריי לא ידעו להוציא כסף סתם בשביל הכיף, על כל הוצאה חשבנו פעמיים, ובכל זאת השקיעו בשיעורי הפסנתר שלי, כדי שאהיה 'בן תרבות'.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

"לא הייתי קרוב מאוד להוריי. זה היה בית שאווירה גלותית שרתה בו בכל פינה, בחפצים, בריהוט וגם בהתנהגות. 'לא משאירים אוכל בצלחת, רוצה או לא רוצה לאכול', למשל. זה אופייני כי הם באו ממקום שבו האוכל לא היה מובן מאליו, ואולי זה קרה גם על רקע העובדה שהמשפחה של אמי נספתה בשואה. כדי לשרוד בבית הייתי צריך לעמוד על שלי, להיאבק כדי להשיג כל דבר, והעקשנות הזאת מלווה אותי גם היום. אמי היתה דומיננטית, מה שלא פעם גרר חילוקי דעות, כי רציתי יותר עצמאות. והיה גם עניין של דוחק, הייתי בכור עם שלוש אחיות בדירה של שני חדרים. הרגשתי שהבית צר לי, שאני לא יכול לפרוח, ולכן כשגמרתי את בית הספר העממי שמחתי לעבור לפנימייה דתית. שם הרגשתי שאני מצליח למצות את היכולות החברתיות והלימודיות שלי.

 

"חרתה לי התחושה שהוריי היו גזענים כלפי עדות המזרח, כשלא רצו שאתחתן עם 'תימונקה'. לימים, כשפגשתי מנכ"ל בנק שסיפר לי שהוא מאשר בקלות הלוואות לבעלי שם אשכנזי, הבנתי שעם הבנק הזה יותר לא אעבוד. הוא המחיש זאת בדוגמה של אישור הלוואה לבן משפחת בוזגלו לעומת ליבוביץ', מי שהיה אז בעלי חברת עץ הזית. כשהנכד של ליבוביץ' נודע כ'אופנובנק', הרגשתי שזה טפח על פניו של אותו מנכ"ל. אצלי אין עדות, יש בני אדם, מענטש או לא מענטש.

 

1942. אברהם קוזניצקי הפעוט עם הוריו חיה אסתר ושמואל, בתל אביב 1942. אברהם קוזניצקי הפעוט עם הוריו חיה אסתר ושמואל, בתל אביב

 

"בכל הנוגע לפרנסה הוריי חשבו בקטן, אפילו בדמיון שלהם הם לא העזו לחשוב בגדול. הם האמינו שגם אני לא יכול, ונהגו לומר לי: 'אתה לא יודע לשמור על כסף. כסף ייפול לך במרווח שבין אצבעות הידיים'. התחלתי את דרכי כמורה לשרטוט, טכנולוגיה וחומרים, והתסכול ממשרד החינוך גלגל אותי לבנייה. כיוון שבצעירותי שני הוריי לא האמינו בי וזה מאוד חרה לי, הימים היפים בחיי היו כשהתבססתי והתחלתי לבנות פרויקטים גדולים. כשהזמנתי את אבי להניח אבן פינה לחלק מהמבנים האלה, כולם היו משוכנעים שהוא גדול הקבלנים ואני אולי העוזר שלו. אבל שמחתי לראות את אבי מאושר. מילים טובות הוא לא פיזר, אבל ראיתי את האושר בעיניו. זה היה מעט, אבל הרבה בשבילי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x