• תפריט
מוסף 14.06.2018
האדר מוסף שבועי 14.6.18

"בשם כל הנשים שאין להן זהות, שמתייחסים אליהן כמו אל חפץ"

סמאח שחאדה היתה אמורה להיות מורה ולחזור לכפר ללמד, כמו כולן. במקום זה היא התחילה לרשום, רק בשחור־לבן, בעיקר נשים ערביות, כדי לתת להן קול, ועברה לחיות לבד בחיפה. כעת היא זכתה בפרס שיף, קיבלה תערוכה במוזיאון תל אביב, וסוף סוף מתחילה לגלות את הצבע

דנה גילרמן 09:3814.06.18

סמאח שחאדה ממעטת לדבר. הראיון איתה מלא שתיקות. היא זהירה, כל הזמן, מאוד. כאילו עצם הזהות שלה, החצויה והמורכבת, כבר מדברת בעד עצמה, נושאת משמעות גדולה יותר מכל דבר שתגיד. פגשתי אותה בשבוע שעבר בסטודיו שלה בפירמידה, מרכז לאמנות עכשווית בוואדי סאליב, חיפה, כמה ימים אחרי ההודעה על זכייתה בפרס שיף. זהו הפרס המרכזי שמעניק מוזיאון תל אביב; הוא ניתן בכל שנה לאמן פיגורטיבי, וכולל 10,000 דולר ותערוכת יחיד במוזיאון, שמוצגת בשנה שאחרי ההכרזה על הזוכה.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

בנימוקיהם לבחירה בשחאדה ציינו השופטים את "רישומיה המפעימים בעדינותם ויופיים, העשויים בדיוק מופתי" ואת העובדה שהיא מציעה "אמירה פמיניסטית והקשרים של מקום וזהויות, כשהיא מתייחסת לזהות האשה הערבייה". הרישומים הבאמת מפעימים של נשים ערביות מעטרים את קירות הסטודיו, הנזירי למדי, ומהדהדים גם את החדשות; מתחילת מאי נרצחו ארבע נשים ערביות.

 

"אני מנסה להעביר מה שעובר על האשה אצלנו בחברה", אומרת לי שחאדה (31), "אם זה עצב, אלימות, קושי, וגם חוזק, כל מיני רגשות וסיטואציות שאני מרגישה שאני חייבת לשקף. אני מדברת בשם כל הנשים שמרגישות שאין להן זהות, שהן נמצאות ולא נמצאות. מתייחסים אליהן כמו אל חפץ. אני יצאתי מהכפר, אבל אני עדיין שומעת, רואה וקוראת על דברים מזעזעים שקורים לנשים ומרגישה שאני חייבת לעשות משהו. עם זאת, אני מנסה גם להיות זהירה. אני לא מנסה לחנך את הנשים, ולא קוראת להן לעשות מה שבא להן".

 

סמאח שחאדה בסטודיו שלה בחיפה, על רקע דיוקן עצמי טרי. "ראיתי בפייסבוק שאנשים מהכפר שלי שמו את הכתבות על הזכייה בפרס וכתבו 'אנחנו גאים בך'. הפתיעו אותי" סמאח שחאדה בסטודיו שלה בחיפה, על רקע דיוקן עצמי טרי. "ראיתי בפייסבוק שאנשים מהכפר שלי שמו את הכתבות על הזכייה בפרס וכתבו 'אנחנו גאים בך'. הפתיעו אותי" צילום: אלעד גרשגורן

 

שינוי כזה בכלל אפשרי?

"לא. אם כבר, המצב הולך ונהיה גרוע יותר ככל שהנשים מרגישות קצת יותר חופשיות. בגליל זה קורה פחות, אנחנו קצת פתוחים יותר, אבל במקומות כמו אום אל־פחם זה קשה, הם נשארים ממש בבועה. לא נראה שזה ישתנה כי זה חלק מהחינוך, מגדלים אותנו על זה. אמא שלי והאחיות שלי אומרות שהמצב בחברה שלנו הולך ומידרדר, שהנשים עכשיו קיבלו את החירות שלהן ועושות מה שבא להן, הן כבר לא נשואות, ולוקחים מהן את הילדים. מה שבאמת צריך להיות זה שוויון, שלאשה תהיה זכות על גופה, שהיא תוכל לצאת לעבוד. אבל החברה שלנו לא מבינה את הנושא כמו שצריך, היא חושבת שזה אומר שהאשה תצא עם החצאית לחפלה ותחזור ב־12 בלילה, וזה מאיים עליה".

 

לעצמך את חוששת?

"בכלל לא. היה לי מזל שנולדתי במשפחה כזאת תומכת. ההורים שלי וגם האחים שלי מבינים מה אני עושה".

 

שייכת, לא שייכת, משם, ממקום אחר

 

שחאדה נולדה וגדלה בשעב שבגליל המערבי, בין כרמיאל לעכו, "כפר מוסלמי קטן יחסית, 7,000 אנשים". היא הבת האמצעית במשפחה שבה שבעה ילדים, עוד ארבע אחיות ושני אחים. אמה לא עבדה מחוץ לבית, אביה עבד בבניין. כשהיא מבקרת את המשפחה, פעם בשבועיים, היא כמעט מתגנבת לכפר, "מעדיפה שלא להיתקל באנשים. אני מגיעה, אבא שלי לוקח אותי מהצומת, יורדת ממש מהר מהמכונית ונכנסת לבית".

 

את שעב עזבה כשהחלה ללמוד הוראת אמנות במכללת אורנים וחיה במעונות; המחשבה היתה שתחזור לכפר, להיות מורה ולהקים משפחה, כמו בנות אחרות (וכמו אחותה הצעירה ממנה, בתורה). אבל לקראת סוף התואר התעורר חלום ישן. "מאז שאני זוכרת את עצמי, בת 5, בגן, הייתי כל הזמן מציירת, והגננת שלי היתה תולה את הציורים שלי. הרבה עודדו אותי, אז האמנות גדלה איתי כל הזמן. הייתי עם ספר רישומים, מציירת בבית, בבית הספר, ונראה לי שהיה לי חלום מאז, להיות אמנית.

 

"אבל החברה שלנו כאילו נותנת לנו לחשוב רק בכיוון מסוים — שבסוף תהיי מורה. אז כשהתחלתי את הלימודים ויתרתי על החלום, זה נמחק אצלי, והכיוון היה לסיים לימודים וללמד בבתי ספר באזור. זה גם מה שעשיתי תקופה קצרה במהלך הלימודים. אבל בשנה השלישית בתואר נפל לי האסימון, וגם המורים שלי ראו את זה. אמרתי לעצמי: ׳וואלה, יש לי את זה, למה שאוותר על זה ואלך סתם ללמד?'".

 

כך, כשסיימה את הלימודים ב־2012 החלה להציג בתערוכות קבוצתיות, נרשמה ללימודי תואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה, עברה לגור בעיר, "ומאז אני רק רודפת אחרי החלום הזה, ולא מעניין אותי כלום".

 

ציורים של שחאדה: מימין - טבע דומם, 2015; הבית שלנו, 2018 ציורים של שחאדה: מימין - טבע דומם, 2015; הבית שלנו, 2018 צילום: סמאח שחאדה

 

איך ההורים קיבלו את זה?

"בהתחלה היה להם קשה. לא נכנסתי ראש בראש איתם, רציתי לשתף אותם ולהראות להם תערוכות וכתבות ומה אני עושה, והם התחילו להבין שאני רק בכיוון הזה הולכת. עכשיו הם ממש תומכים ומשתפים פעולה, ואני כל הזמן מבקשת מאבא שלי עזרה עם ההובלות (של הציורים), אז הם ממש איתי עכשיו בדרך הזאת, תומכים ונפלאים. הכל סבבה".

 

את מדברת הרבה על החברה הפטריארכלית המסורתית, אבל נשמע שאצלך הדברים היו פשוטים יחסית.

"בואי נגיד שבחברה שלנו זה קצת לא מקובל שמישהי שסיימה לימודים נשארת מחוץ לבית, והמשפחה שלי קיבלה את זה יפה. הם מבינים שאני צריכה את הספייס שלי, ובאמת כאן אני פורחת. אבל זה תמיד נשאר, זה לא נעלם. אמא שלי בכל תקופה חוזרת ומעלה את הנושא של הנישואים. אמרתי להם שזהו, לא לדבר על זה, אני לא בעניינים האלה. אני לא חושבת על זה בכלל, די".

 

ואם הם ישמעו שאת יוצאת עם מישהו?

היא צוחקת. "זה לא מקובל בכלל. עדיין אני שייכת לשם, בואי נגיד. אני עצמאית וחופשייה, אבל נראה לי שיש חבל מסוים שכאילו קשור לכפר, לחברה שלנו. זה לא באמת נעלם, את נשארת שייכת למקום שאת נולדת בו. לא אכפת לי מאף אחד, אבל אני תמיד חוזרת לחשוב על המשפחה שלי. אני תמיד שומרת, שלא ידברו".

 

כלומר גם אם הוצאת את עצמך מהחברה השמרנית את לא באמת מרגישה משוחררת?

"כן, המשפחה שלי ממש מבינה אותי אבל נראה לי שהלחצים של החברה שלנו, עם השכנים, עם המשפחה המורחבת — זה תמיד חוזר, בגלל ההשפעה של הסביבה עליהם".

 

מימין:  אשה, 2016; קקטוס, 2016 מימין: אשה, 2016; קקטוס, 2016 צילום: סמאח שחאדה

 

איך מתייחסים אלייך בני השכבה שלך?

"אני לא מדברת עם אף אחד, האמת. אין קשר. וגם כולם התחתנו, חוץ ממני ומעוד שתיים. אני לא יודעת מה הם חושבים עליי, מה הכפר חושב עליי, אבל ראיתי בפייסבוק שאנשים מהכפר שלי שמו את הכתבות על הזכייה בפרס וכתבו 'אנחנו גאים בך'. ואמרתי 'מה? מה זה?!'. הפתיעו אותי. אני לא קשורה בכלל לכפר, אני לא מרגישה שאני שייכת לשם אפילו. ההורים שלי והמשפחות שלהם בכלל מכפר מע'אר, אז המשפחה גידלה אותנו על ההיסטוריה הזאת, אז אני מעדיפה להגיד כל הזמן שאני משם, לא משעב".

 

אולי בכל זאת אני עושה משהו, משפיעה

 

שחאדה מגדירה את עצמה אמנית פלסטינית; אחרי שנים שהוגדרו ערבים־ישראלים, האמנים הפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית משתמשים כיום בהגדרת הזהות הלאומית הפלסטינית. אבל בניגוד ללא מעט מהם, שסירבו בזמנו להציג בחללים ציבוריים וממסדיים, כדי לא לשתף פעולה עם הממסד הכובש, שחאדה עושה זאת. "הקונפליקט עדיין קיים", היא אומרת, "אבל אני חושבת שאני לא רוצה לפגוע בעצמי. אני נולדתי כאן ואני גם בתחילת דרכי ורוצה לקדם את עצמי, ולא אכפת לי להציג כאן כי אני כאן, מה לעשות, אני לא נמצאת ברמאללה או בבית לחם. אני כאן ואני כן רוצה להציג ולהתקדם וגם להתפרנס. גם חשוב לי שהעבודות שלי יהיו אצל אספנים חשובים, אם זה ישראלים או זרים".

 

העבודות שלה כבר נמצאות אצל אספנים בלבנון, ירדן, כווית (סדרה שעסקה בקטיף הצבר) ודובאי (ציורים של מע'אר). בכל המדינות האלה היא כבר הציגה (כמו גם במרוקו ובגרמניה), לא בכולן ביקרה, "אני מישראל אז יש עליי נקודה אדומה". אחד האספנים המרכזיים שקונה עבודות שלה הוא דובי שיף, מי שיזם ומעניק את הפרס על שם אביו. לא מעט כבר נכתב על העובדה ששיף אוסף אמנים שזוכים בפרס שהוא מממן, ועדיין הוא מי שהעלה את קרנו של הציור הפיגורטיבי, הוביל אותו מהשוליים למרכז הבמה ומרבה לתמוך באמנים צעירים. גם הבחירות שלו, לטעמי, מצוינות בדרך כלל; בין השאר הוא קנה לאוסף שלו שניים מהציורים החשובים יותר של שחאדה, שהוצגו בסוף השנה השנייה בתואר השני שלה: ראש אשה כרות, ועירום נשי עם ראש של פרה.

 

לא מעט אמניות פלסטיניות בחרו בעשורים האחרונים לעסוק במעמד האשה בחברה המוסלמית. היוצרת המוכרת ביותר בסצנה הבינלאומית שעושה זאת היא שירין נאשאט האיראנית, ששחאדה רואה בה מקור השראה, ובארץ בולטת חנאן אבו חוסיין, בת אום אל־פחם. אבל נאשאט ואבו חוסיין עובדות בעיקר עם וידיאו, מיצבים וצילומים. שחאדה היא כבר נציגה של דור חדש, שחוזר אל הציור, וכולל גם את פאטמה שנאן (זוכת פרס שיף לפני שנתיים) מהכפר הדרוזי ג'וליס ופאטמה אבו רומי מכפר טמרה, אמניות אמיצות ונועזות, משוחררות, שבחרו במדיום גברי במובהק — ציור, ועוד פיגורטיבי — ובאמצעותו הן עוסקות בשאלות של זהות פוליטית ומבקרות את החברה הדכאנית שבה הן חיות, וגם את הכיבוש הישראלי.

 

שחאדה זהירה גם בהגדרה של דור חדש של נשים, לא רק ביצירה אלא בחברה הערבית בכלל. "אולי, לא יודעת", היא אומרת כשאני שואלת אותה אם היא מרגישה כך. "יש את בנות הדודים שלי, בנות 20 ומשהו, אז כאילו הן כל הזמן אומרות לי 'כשתתחתני את אנחנו נתחתן', כלומר אנחנו הולכות בעקבות סמאח, אנחנו לא רוצות להתחתן, והדודים שלי אומרים: 'מה את עושה לנו? את הורסת לנו את הבנות'. ויש הרבה בנות שלומדות אמנות שאני מכירה והן באמת אומרות לי שאני מודל לחיקוי, שלוקחים אותי כדוגמה, זה נחמד. כל פעם שמישהי פונה אליי ומדברת כך אני מרגישה שאני עושה משהו".

 

עכשיו אני כבר יכולה ורוצה לראות צבעים

 

זו השנה הראשונה שהיא ניגשת לפרס שיף, והזכייה הפתיעה אותה לא פחות מכך שבני הכפר מתגאים בה. "לא ציפיתי לזה. אמרתי לעצמי: 'אני יום אחד אגיע למוזיאון תל אביב, אבל אני בטוחה שלא יקבלו אותי השנה, אני אנסה עוד שנה ועוד שנה עד שאקבל את זה'. זאת היתה ממש הפתעה".

 

הגדרת את מוזיאון תל אביב יעד?

"כחלום".

 

והחלום הבא?

"להיות בחוץ. להציג במומה בניו יורק. אני חושבת ללכת ללמוד לתואר שלישי בלונדון או בגרמניה. מה שמשאיר אותי כאן זה המשפחה שלי, אבל אני מה זה רוצה לצאת מפה. אמנים שעובדים כאן נשארים כאן, ואני לא רוצה להישאר פה".

 

בינתיים היא מתחילה לעבוד על תערוכת הפרס, שתיפתח ביוני 2019. על הכן בסטודיו ניצב ציור של טבע דומם, צבעוני, בשמן, חריג על רקע ציורי השחור־לבן המוכרים שלה, פרק חדש ביצירתה. "לפני כמה שנים לא יכולתי לסבול צבעים חוץ משחור־לבן, לא יכולתי לראות אותם. לא הרגשתי שאני מחוברת לצבע, כאילו העיפרון והפחם משקפים אותי יותר. עכשיו אני מרגישה שאני רוצה לראות צבעים, ואולי אלה כבר יהיו ציורים חדשים למוזיאון".

 

אז מה הציור הבא?

"צילמתי את אמא שלי עומדת ומחזיקה ביד שלה תרנגול הפוך, ומסתכלת עליו. זה יהיה הציור הבא. עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לעשות את הצבע כמו שצריך".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x