שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 10.05.2018
האדר מוסף שבועי 10.5.18

בתנועה: עובר כל גבול

תחביב לא חוקי, שנולד בחיזור כושל אחר נערה עם צמה, מביא אותי לנערה שיודעת לחזר ולקללה עתיקת יומין

יובל בן עמי 08:4410.05.18
אני מסרב לראות בזה פשע. ואם זה פשע, אני מסרב להודות באשמה. בעיניי זה היה תחביב. הרי מה יעשה תרמילאי תאב דעת ותפרן אם לא להתגנב לאתרי עתיקות ולהשתדל להתהלך בהם בביטחון, כאילו שילם דמי כניסה?

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

הפעם הראשונה היתה באמצע שנות התשעים בכרתים. אפילו לאי עצמו התגנבתי. במקור רכשתי כרטיס מעבורת מחיפה לפיראוס (אז עוד היו מעבורות). באותה אונייה שטה נערה יפה שהתכוונה לנטוש את הסיפון בכרתים. הצמה שלה היתה עבותה כמו חבלי העוגן, מבטה היה מסתורי וזהותה הלאומית אקזוטית. היא היתה וולשית. איך לא אהמר וארד גם אני בכרתים?

 

 איור: שמרית אלקנתי

 

הייתי רק בן 18 ולא ידעתי באמת לחזר אחר נשים. שהינו לילה אחד באכסניה בהרקליון ועוד לילה על גבעה מחוץ לעיר, שם הבערנו מדורה. לנתי לצדה, ובעצם לא לנתי. גם בגלל צמתה, שרציתי כל כך לשזור את לילי בתוכה ולא ידעתי איך, וגם משום שהיה קר בטירוף ורק לה היה שק שינה.

 

קיפאון השחר עורר אותה. העיר והמפרץ נגלו במרחק, וממש למרגלות הגבעה הופיע מבוך קירות עטור טבעת ברושים. ידעתי שזוהי העיר קנוסוס, בירתה של תרבות עתיקה עד סחרחורת. מגרש החניה של האתר שכן הרחק מאיתנו, ואילו אל החומה הנמוכה המזמינה היה קל להגיע בטיפוס זריז מהגבעה. בתוך כמה רגעים היינו בפנים, התהלכנו בין טווסים פרושי זנב ותיירים משכימי קום במכנסי חאקי, נפעמנו מציורי הקיר המשוחזרים והתענגנו על הצלחת ההתפלחות. לא נשקתי ללי־אן תומאס, אבל גם בוקר כזה הוא סוג של נשיקה.

 

אף פעם לא חשבתי על זה כתחביב, אבל יוצא שעשיתי זאת עוד כך וכך פעמים. כמה חודשים אחר כך, בשעת לילה רומאית, הבנתי שאין בעיה לטפס על חומת הפורום העתיק של העיר ולחסוך 10,000 לירות דמי כניסה. רכבים אמנם עברו בכביש הראשי, אבל אף אחד מהם לא נראה כמו ניידת משטרה, אז הופ!

 

בפנים היו המון עמודים ענקיים וקירות עשויים אבן עתיקה ושברים של פסלים ושערי ניצחון ומרצפות בנות אלפיים שנה. פסעתי ביניהם לבדי לאור הלבנה. זה היה כמו לגלות עיר אבודה.

 

אבל זאת היתה גם החמצה, כי לא הבנתי דבר ממה שסביבי. פסעתי לצד מבנה עגול מוקף בעמודים. אילו ליווה אותי מדריך הוא היה מספר סיפור מופלא. אש בערה בתוך המבנה הזה במשך אלף שנה תמימות: האש הקדושה של האלה וסטה. על האש שמרו הבתולות של וסטה. הן היו נערצות ברומא. די היה במגע ידיהן כדי לשחרר עבדים ודי היה במבט עיניהן לחון נידונים למוות.

 

בתוך אותו מבנה עגול היה שמור גם הפלאדיום: פסל עץ מסתורי שהגיע לרומא בזרועות הגיבור הקדום אינאס. כה עזה היתה האמונה בכוחו המיסטי של הפסל עד שהנוצרים קברוהו באדמת ארץ רחוקה.

 

לא ידעתי דבר מזה. החמצתי את הסיפורים המטורפים של רומא, אבל הפורום היה כולו שלי בהיפוך רב עוצמה של החוויה התיירותית. עמדתי שם וספגתי את הודו, רועד מרוב אדרנלין.

 

ופתאום שמעתי קול נשי אומר "צ'או בלו!". הם היו שניים, צעיר וצעירה רומאים שעשו בדיוק את מה שעשיתי אני. היו להם בירות והם הרגיעו אותי שאיש לא מפטרל כאן בלילה, ושאין מה לדאוג. אחרי התייעצות זריזה באיטלקית הם הזמינו אותי לטיול. טיפסנו בשביל במעלה גבעה. נדמה לי שזו היתה גבעת הקפיטולינה, אבל לא היה מי שיסביר.

 

בראש הגבעה ניצבה וילה אדמדמה בת מאות שנים ובחזיתה גן מרהיב. שני המתפלחים המקומיים החלו לשחק מחבואים בין שיחי הוורדים הגזומים למופת. פתאום הגיחה הבחורה ממש לצדי והגישה לי ורד אדיר ממדים שקטפה. זאת היתה מחווה מבודחת, לא רומנטית, אבל באותו רגע הבנתי: כך עליי לנהוג בפעם הבאה שאפגוש צמה וולשית נאה.

 

אחר כך ירדנו שוב אל לב הפורום. הם הראו לי איפה הכי קל לטפס על החומה כדי לחמוק בחזרה אל הרחוב, אבל התרו בי שלא אלך אל נקודת הטיפוס בקו ישר. "אתה רואה את זה?", שאלה הבחורה והצביעה על אבן מלבנית, אפורה ורחבה שרבצה היישר לפנינו. "אסור להתקרב אל האבן הזאת ואסור לגעת בה. מי שנוגע בה מת בנסיבות מוזרות. שמעתי המון סיפורים. היזהר, בן אדם. לך מסביב".

 

אז הלכתי מסביב, בלי לדעת כלום על הבתולות הווסטליות, על הפלאדיום או על תולדות הקיסרים. אבל מצד אחר, פגשתי וסטלית בת זמני ששימרה פחד רומאי קדום כפי ששימרו הנשים המיתולוגיות את אש התמיד. כך שאולי לא שמעתי על רומא, אבל פגשתי אותה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x