• תפריט
מוסף 05.04.2018
האדר מוסף שבועי 4.4.18

ורד נסים פותחת בופה של רווקות

האמנית ורד נסים לא מבחינה בין האמנות שלה לחיים, ויוצרת עבודות שמתבססות על חומרים זולים עם טאץ' עשיר ומערבבות סוגיות של מצב משפחתי וכלכלי, מזרחיות וברנז'ה, תלות בהורים ועצמאות. התוצאה היא תמהיל ישראלי מעודכן, חריף ומצחיק, שמושך את הסצנה האמנותית אבל מוצג בכלל בעפולה, בתערוכה צבעונית שמחבקת ומפרקת סטריאוטיפים של נשים רווקות

דנה גילרמן 09:0604.04.18

הדירה של האמנית ורד נסים, בסוף רחוב מטלון ליד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, נראית כמו סניף של רשת MAX כלשהי. אם היא לא היתה אמנית, היא בטח היתה אספנית אובססיבית; אולי היא גם וגם. ערימות על ערימות של מוצרים נוצצים וזולים פזורות בכל פינה בבית, ממלאות את הסלון ואת הבוידעם, את המרחב שמעל ארון הבגדים וארונות המטבח.

 

יש שם מדבקות מכל הסוגים והמינים, מחבטי שטיחים מפלסטיק ומעץ, תוכים מפלסטיק המנופפים בכנפיהם, כוסות עם נוזל דמוי בירה ("זה וינטג', 3 שקלים לכוס"), עשרות מחזיקי מפתחות בצורת חמסה, מסגרות פלסטיק מוזהבות, כלבים שמנענעים בראשיהם, שרביטים שמנגנים "Let it Go", חבצלות מים מפלסטיק, לבבות מנצנצים, טפטים מגולגלים של נופים מצולמים, וגם טפט נדיר, נהדר, של הכותל, "שיום יבוא ותימצא לו במת תצוגה ראויה". עד שתימצא לו הבמה הזאת, לא מעט מהפיצ'פקעס האחרים מככבים בתערוכה "המצב האישי", שעוסקת בשבע רווקות (כולל האמנית עצמה) ושנסים תציג בקרוב בגלריה לאמנות בעפולה (פתיחה ב־11 במאי).

 

ורד נסים בדירתה בדרום ת"א. "עברתי דברים שיכולתי מה זה להתנפח עליהם כמו טווס, ובחרתי שלא. אני לא חשה את עצמי" ורד נסים בדירתה בדרום ת"א. "עברתי דברים שיכולתי מה זה להתנפח עליהם כמו טווס, ובחרתי שלא. אני לא חשה את עצמי" צילום: תומי הרפז

 

אז תכף כוסות הבירה ייהפכו לפריטים בעיצוב של בר, שבו יוצג סרטון וידיאו של נטע כהן, אחת הרווקות, המספרת כיצד גילתה אמת כואבת על בן זוגה. סוכריות הגומי בצורת לב יהיו חלק מהמיצב של שרונה תירם, שתוך כדי דיבור על רווקותה יורקת על הצופה חלקים מהן. הבגדים המשומשים ישמשו תפאורה לנטע קופלזדה, קניינית בגדים כפייתית, שאוהבת לשכב על הספה ולדפדף בטינדר. עשרות מחזיקי המפתחות של החמסה יהיו טיפות מזל ענקיות, התוכים ישובצו בטפט קיר אקזוטי כשהציפורניים שלהם יוחלפו באבני חן צבעוניות, והראש של אחד הכלבים המתנועעים יוחלף בראש של חתול. כל הנגיעות הקטנות האלה נועדו להפוך את פרטי היומיום למיצב בעל משמעות. "אני אוהבת לעבוד על התפר, ומשום שאני מתעסקת בקיטש אז אני צריכה להיות סופר מדויקת", מסבירה נסים.

 

בדרך כלל כשערימות חומרי הגלם עולות על גדותיהן, נסים מפנה אותן מהדירה הקטנה שלה לחדר הילדות בבית הוריה בחולון. עכשיו להורים קצת נמאס, והם ביקשו שתנסה להוציא את כל מה שאגרה בחדרה לפני שתעביר אליו עוד פריטים. זה רגע חריג: בכל שאר הזמן הוריה של נסים, אסתר ובנימין, לא רק תומכים בעבודתה, אלא גם מסייעים לה ללא הפסקה. למעשה, הם שותפים פעילים ביצירה שלה, ולעתים קרובות גם מככבים בה. לצורך התערוכה הנוכחית, למשל, הם אספו בעצמם שלל מזכרות מחתונות ואירועים אחרים, אמה הצטלמה לעבודת וידיאו שבה היא מדברת על בתה הרווקה, ואביה בנה לה מיטת יחיד, שאותה היא מתכננת להפוך בתערוכה לגיליוטינה.

 

"הוא זרק את מיטת היחיד הקודמת שלי כי אחותי תמרנה אותו, רצתה להכניס את הדברים שלה לחדר שלי, הנחשה. זה באמת כפרה עליו, אמרתי, 'וואיי, איזה מדהים זה, אבא שבונה מיטת יחיד לילדה שלו, שהיא אשה בעצם'. זה שאבא שלי בנה לי מיטת יחיד זה כמו להקפיא רגע שבו את עדיין ילדה. הרי הגבר הראשון שאת רואה הוא ההורה שלך, ובעיני ההורים שלי אני תמיד אהיה הילדה. בעולם הישן את היית ילדה שמתחתנת וטלה ברה (יאללה ביי, בסלנג), את מתחילה את החיים שלך כאשה, כבר לא צריכים לדאוג לך, זה סוג של שחרור של ההורים. עכשיו אני רוצה לפרק את המיטה ולראות איך אני שוברת אותה. ההפיכה שלה לגיליוטינה בעצם מסמלת את המקום שבו האשה הקטנה, כדי להשיג גבר כמצופה ממנה, מוותרת על עצמה ועל החירות שלה".

 

מתוך התערוכה "המצב האישי", כולל אסתר ובנימין נסים, הוריה של האמנית ושותפים פעילים ביצירת העבודות שלה. "הקרבתי את ההורים שלי לאמנות" מתוך התערוכה "המצב האישי", כולל אסתר ובנימין נסים, הוריה של האמנית ושותפים פעילים ביצירת העבודות שלה. "הקרבתי את ההורים שלי לאמנות"

 

עקידת ההורים

 

נסים, בת 37 ("אמא'לה, באוגוסט אני אהיה בת 38"), בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל ולימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה, ובין השאר גם מלמדת אמנות. היא אחת האמניות המדוברות והמוערכות כיום בארץ. אני רואה בה מין זן נדיר שכזה - אמנית טוטאלית, כזאת שאינה מפרידה בין החיים לאמנות (כפי שאפשר לראות היטב בדירה שלה), אבל לא עושה מהאמנות עניין גדול.

 

היא גדלה בחולון, עם אחות שכיום עובדת בבנק, "תפקיד שווה, והיא גם הביאה את הנכדים" ו"אח ש"סניק, שעובד בדואר". הוריה נולדו בעיראק, אמה עבדה כל חייה בניקיון, ואביה פחח רכב. "הקרבתי את ההורים שלי לאמנות באיזשהו מקום, ויש בזה גם את מבחן האמונה שלהם בי", אומרת נסים, "אז זו עקידה הפוכה. הם כאילו הבטיחו הבטחה שהם איתי באש ובמים". הוריה עזרו לה לקנות את הדירה הקטנה שלה, כי "אמא אמרה 'אני לא רוצה שתהיי נוודה כל החיים שלך, שתצטרכי לעבור דירות ולא יהיה לך כסף', כי היא ידעה שלהיות אמן זה אומר שאין כסף. היא חסכה לכולנו כסף מתחילת החיים שלנו. היא עשתה הקרבות מטורפות, נתנה את כל הפיצויים מהעבודה שלה כדי שנקנה את הדירה הזאת".

 

לא מלחיץ קצת, בחורה לבד בסביבה כזאת?

"אני אוהבת לגור פה. זה גם חיבור למציאות. אני לא סתם חיה פה, זה לראות את האנשים. לפני כמה חודשים חזרתי ב־2 בלילה הביתה ואיזה נרקומן עבר לידי ופתאום יצא לי 'אמא'לה', והוא אמר: 'אל תפחדי אני לא יעשה לך כלום'. זה רגע שאת נפגשת איתם. עם האנושיות שלהם, עם המצוקות שלהם, כי הם על באמת לא מזיקים, וגם הפליטים פה נורא מסכנים. אני שסועה בפנים, כי אני יכולה להבין שנשים נאנסות פה ויש פה פריצות והמון דברים שפוגעים באוכלוסייה המקומית, וגם אנשים שרוצים להתפרנס. בגלל זה אני לא יוצאת להפגנות (נגד הגירוש), אני על באמת מרגישה שאני בצומת. ומה שאני יכולה לעשות זה להתנהג לשני הצדדים מאוד מאוד יפה ולהכיל אותם, ואני רואה אותם כאנשים כי ככה חונכתי. אני רואה אנשים. אני לא מסוגלת לראות בן אדם כלא בן אדם".

 

 

דימויים מתוך התערוכה "המצב האישי" דימויים מתוך התערוכה "המצב האישי"

 

לצד ראיית העולם הזאת, נסים ינקה מאמא גם עידוד חסר גבולות לעבודתה. "עזבי את הכסף, העיקר שתציגי" היה המסר הקבוע שלה. והגישה הזאת מאפשרת לה חופש יצירתי גדול. "אני מכירה אמנים שלא מתחילים להפעיל את המצלמה בלי שהם מקבלים תקציב. כל הכבוד להם. אני לא כזאת", היא אומרת.

 

עם החופש היצירתי הזה היא זכתה עד כה בכמה וכמה מלגות ופרסים (כולל פרס האמן הצעיר של משרד התרבות ופרס עודד מסר לאמן צעיר), הציגה בשלל תערוכות קבוצתיות והציגה חמש תערוכות יחיד. הבולטות שבהן, שגם זכו לביקורות משבחות, הן שתי תערוכות היחיד שהציגה לפני שנתיים, "החובטת בקלישאות" במוזיאון הרצליה ו"בין חלום להקיץ" בגלריה של אוניברסיטת תל אביב. כמו בכל עבודותיה, גם בהן עסקה ביחסים בתוך המשפחה, במוצאה המזרחי ובהבדלי מעמדות, וביססה את מוטיב החתונה שממשיך לתערוכה הנוכחית. העבודות שלה נקנו בשנים האחרונות בידי מוזיאון תל אביב, מוזיאון קו התפר בירושלים ובידי אספנים פרטיים, במחירים שנעים מ־1,000 דולר ל־15 אלף. אבל גם עם ההצלחה הזאת, הקלולסיות הכללית ביחסה לכסף, כזו שמאפשרת לה ליצור בלי לדאוג, ממשיכה.

 

איך, למשל, מתמחרים תוכי עם ציפורניים?

"אני לא יודעת. אני נוראית, או שאני מחלקת או שאני נותנת לרוזנפלד, הגלריה שלי, לשבור את הראש עם זה. בשביל זה הלכתי לגלריה. הם מקבלים כסף על חוסר ההחלטיות שלי בלתמחר דברים".

 

והם עושים עבודה טובה עם תמחור?

"למדתי לזרום. אני גם לא לוקחת דברים יותר מדי קשה. יש כאלה שהאגו שובר אותם, אותי האגו לא שובר. עברתי דברים שיכולתי מה זה להתנפח כמו טווס עליהם ובחרתי שלא, וזה סוג של החלטה. קיבלתי פידבקים מצוינים, אבל אני לא עושה מזה עניין. אני עובדת יסודי, משקיעה ולא חשה את עצמי. אני לא מתגמשת על דברים שעקרוניים לי, אבל גם לא אתמחר את העבודות במחיר מטורף כדי לעשות שופוני".

 

 

דימויים מתוך התערוכה "המצב האישי" דימויים מתוך התערוכה "המצב האישי"

 

אמנות שמדברת לאנשים

 

הכסף, אם כן, הוא לא שיקול. וגם את האגו היא מנסה להוציא, חלקית, מהתמונה. המוטיבציה שביצירה שלה אחרת, לדבריה. "נורא חשוב לי שאנשים יתחברו לעבודה שלי. המחמאה הכי גדולה היתה כשהגעתי לאחרונה למוזיאון הרצליה, שם הצגתי לפני שנתיים, ויש את הבן אדם המהמם שמה, איש התחזוקה, והוא אומר לי: 'מציגים בחלל שלך', ואחר כך שואל 'מתי תציגי פה שוב?'. את מבינה כאילו כמה לאנשים חשוב שאני אהיה חלק מהשיח, שאני אתן להם ייצוג, את הנוכחות שלי ואת הנראות שלי בתוך המקום הזה. אם אני אקבל את האהבה של אנשים אבל אקבל ביקורת חס וחלילה לא טובה על תערוכה אז בתחת שלי. אם אני יודעת שאנשים אוהבים ואנשים התחברו, זה דבר שיעיף אותי. אם הם לא יתחברו, אם זה לא ידבר אליהם — אז מה אני עושה? יש הרבה אמנים שעושים אמנות שלא מדברת לאף אחד. בואי נודה על האמת: את מסתובבת בתערוכות ורואה דברים באמת יפים, שאת מבינה אותם כי הם מדברים את השפה שלך, ומישהו מבחוץ שבא לראות את זה מרגיש מטומטם. אני לא רוצה שאנשים שמסתכלים על העבודות שלי ירגישו מטומטמים, אני רוצה שמישהו יסתכל על העבודות ויגיד 'וואיי'. ולמה הם מתרגשים? כי הם מבינים את העבודה. בגלל זה גם החומרים שאני משתמשת בהם הם מחנויות שגם הם קונים בהן דברים".

 

עם הגישה הזאת, אחרי שתי תערוכות יחיד במקומות מרכזיים בסצנת האמנות, היא יוצאת לעפולה. התערוכה שלה שם הוזמנה בידי תנועת תרבות, שפועלת לקידום תרבות בפריפריה, וזכתה למימון של 2,000 שקל, "שאפילו לא מכסים את הנסיעות לעפולה". לנסים, כפי שכבר היה אפשר להבין, זה לא מפריע. היא שקועה בתערוכה הזאת כבר שנה וחצי, עסוקה בחייה, כרגיל, אבל עכשיו גם בחייהן של שש רווקות אחרות מעפולה והאזור, שנבחרו בעקבות קול קורא שהוציאה העמותה. כך יצא ש"התערוכה הזאתי, שעוסקת ברווקות, היא התערוכה הכי זוגית שלי. איך את מכילה, איך את חושבת, איך את מגיעה לדיוק איתן, ואיך את גם לפעמים מוותרת".

 

 

 

היא התכתבה עם כל הרווקות, שיתפה בחיים האישיים שלה וחיפשה את נקודות הדמיון, עד ש"נברא לי הוויז'ן, התחילו לצוף הדימויים של איך לבנות את העולם של כל אחת. היו הרבה שיחות והיו גם פשרות שלי, למשל להוריד משפטים שהן אמרו אבל בדיעבד לא חשו איתם בנוח. לא רציתי ליצור משהו שלא ישקף אותן, כי המטרה היא לא החפצה אלא דיאלוג. וזה קשה, כי לא רציתי לבוא מלמעלה, אבל גם היו רגעים שהן לא התחברו לדברים שאהבתי והייתי צריכה לקבל את דעתן".

בסופו של דבר, היא אומרת, "באתי ביומרנות גדולה מאוד של עיסוק באמנות חברתית, ועכשיו אני צריכה להצדיק את היומרנות הזאת. זאת אומרת שבאתי ואמרתי: אני לא רוצה שזה יהיה כמו אמן שבא ומדביק, קופי פייסט, דברים שלו על האנשים. רציתי משהו שבאמת מטשטש את הגבולות".

 

בופה של רווקות

 

הדיאלוג הזה הוביל לכך שנסים יצרה לכל אחת מהרווקות — כולן חוץ ממנה בנות 33 — סביבות שיוצגו בחלל הגלריה, ובכל אחת מהן עולם שלם המבוסס על חייהן ומשמיע את קולן, ולעתים גם את הקול של הוריהן. "זה כמו שאת נמצאת באיזה בופה של רווקות. כי זה בופה, את באה לטעימות. את מזדהה עם זה ועם זה ועם זה. והכל זה חלק מהנפש שלך, כאילו את מחזיקה במגש את הנפש שלך ומה היא מכילה", אומרת נסים.

 

 

העבודה "חצי חינם". המסר של אמה היה "עזבי את הכסף, העיקר שתציגי" העבודה "חצי חינם". המסר של אמה היה "עזבי את הכסף, העיקר שתציגי"

 

בסביבה שיצרה לעצמה יש טפט אקזוטי ועליו תוכים. "הם כאילו חוזרים על הדברים, מעצימים את הדיבור על רווקות", היא מסבירה, "והאקזוטיקה אמורה להיות המקום הכי רגוע, ודרך לברוח מהקיים. זה הפוך על הפוך, כי הרי באתי מהאורבני, מחולון, אין עצים, אבל המקום שאת בורחת אליו גם רודף אותך". במרכז הטפט תלוי מסך שמקרין סרטון וידיאו של אמה, יושבת לצד שולחן עם מפה פרחונית ומדברת על ואל בתה, ואולי גם קצת לעצמה: "תראי, יא בינתי, את עכשיו לבד, והייתי מאוד רוצה שאת תתחתני, אבל מה, לא להתחתן בכל מחיר... פעם זה היה בושה, היום זה לא בושה. בחורה רווקה הולכת, לוקחת זרע מבנק הזרע ויכולה להיכנס להיריון, והיום הרבה רווקות, אני מבטיחה לך שהן לא ירצו לשתף את הגבר... ואם אני אשה ועכשיו הייתי רווקה אני לא הייתי מתחתנת בכלל בכלל. הייתי יכולה לקחת זרע מערבי, מצרפתי, מאנגלי, מכל אחד אני אקח זרע, מה אכפת לי, לפי הדת זה מותר, ואני יכולה לקחת את הזרע וללדת ממנו ילדים ואני לא צריכה שותף לחיים".

 

הסביבה של נטע כהן כאמור נבנתה כבר, כי הסיפור שלה התחיל בבר. "שלחתי לו צ'ייסר עראק, הכרתי אותו על הבר, הוא סימן לי תודה מרחוק. בתוך עשר דקות הרגשתי ביטחון", מספרת נטע בווידיאו על ההיכרות עם בן זוג שבסופו של דבר גילתה שעקץ אותה, ולא רק אותה, כלכלית. "שתינו תה. היתה משיכה. הייתי טובה אליו. הוא אמר שהוא מרגיש כמו ילד קטן. הוא התיישב לי על משבצת של אהבה, זוגיות, בית. הייתי עמוק בפנים, לא יכולתי לעשות כלום, הייתי בת יענה. יש איזו שנייה כזו בבוקר שנדמה לך שהכל בסדר. את הולכת לשירותים, המוח מפוצץ, ואז הכל צונח בחזרה. ישבתי בחדר חקירות, הורדתי את הראש, בכיתי".

 

המרחב של גילי ברק יהיה קיר עטור מראות, "כי גילי במשך שנים רשמה פרטים על כל הגברים שהיא שכבה איתם. כל הפרויקט הזה מדבר על הטואלטיקה. כי כשאת יוצאת מגבר את עוברת בטואלטיקה או במקלחת שלו. אז פה זה כאילו שיש לך מראות ואת רושמת על זה את הפרטים. יש בזה קטע. וזה גם סוג של קלישאה, לרשום על מראה. אבל זה הקטע. בסופו של דבר את משתקפת בכל הזוהמה הזאתי".

 

שרונה תירם מייצגת לדברי נסים את הדור המבולבל, "כי את רואה אישה כוסית־על, ממש, מצליחה עם קריירה, חברותית, שמתחבטת במושג הזה שגדלנו עליו של הפיירי טייל, של האביר על סוס לבן, וכאילו כל ההתחבטויות שלה ברצון להיות בזוגיות, להתאהב ולהקים משפחה, וברצון שלה להיות עצמאית — היא מפקפקת במקום הזה של אהבה נצחית". כדי לצפות בווידיאו של שרונה, זה שבו היא יורקת על המסך חלקי סוכריות בצורת לב, הצופה נדרש לטפס על שרפרף קטן ולדחוק את ראשו לתוך חור עגול הפעור בתמונה של פניה. ברקע נשמע קולה של אמה אומרת: "אני רק רוצה שיהיה לה טוב, שיהיה לה מישהו שהיא באמת אוהבת אותו והוא אוהב אותה ושיהיה טוב אליה", ואחר כך את קולו של האבא: "זה לא תלוי בה, זה תלוי במזל שלה".

 

רווקות זה סטריאוטיפ, והסטריאוטיפ הזה מופיע בתערוכה.

"אני מתעסקת עם סטריאוטיפים, אבל אני מראה את הנשים שלי נורא חזקות, ואנחנו, הרווקות, כבר הופכות להיות הרוב. אני חושבת שאני מרשה לרווקות שלי ליפול לקלישאות, אבל עדיין מציגה אותן חזקות. למשל אסתי — שהיא ליצנית רפואית ומדברת על הכל באמצעות הדמות הליצנית שלה, פלורה פה ג'ורה — אומרת 'אני רוצה לחיות בזוג אבל יוצא לי רק פרד', שזה משפט מאוד חזק. היא בזה לאפליקציות, והיא מדברת על הרחם, איך היא מבקרת את המקום הזה, כי הציפייה היא שאם יש לך רחם את צריכה להשתמש בו. כלומר אם יש לך שכל את לא משתמשת בו?".

 

להציף את הזיוף

 

באמנות שלך באופן כללי את מרבה לעסוק בסטיגמות.

"מה זה 'חגיגה בסנוקר'? זה סטיגמות שאנחנו צוחקים עליהן. לא צריך לקחת הכל ברצינות גדולה מדי. את יודעת, אנשים לוקחים גם את האמנות שלהם בצורה מה זה רצינית. אני צוחקת על זה, אני מתענגת על זה. זה שאני שמה את אמא שלי עם תוכים מפלסטיק על רקע טפט טרופי ושומעים רעש של הנפת כנפיים והם לא מניפים את הכנפיים — זה סוג של אימפוטנטיות מסוימת. כל הגרנדיוזיות זה לשים להם ציפורניים כאילו זה הלק שלהם, לשים פרצוף של חתול על גוף של כלב ולשים לו לק על הציפורניים וחמסה סביב הצוואר ולקרוא לזה החתול והכלב. יש לי קריצות להמון דברים, גם המון הומור, שזה נורא חשוב כדי לדבר על גרנדיוזיות מזויפת. יש המון זיוף בחברה שלנו, ואני מציפה את המנגנונים האלה, זה חשוב כי אלה גם מנגנוני ההגנה שלנו, בסופו של דבר.

 

"כל הזמן תופסים את האנשים מהמעמדות הנמוכים כאילו הם 'חיים בחרא', אבל האנשים האלה בסופו של דבר הכי שמחים, ואלה שחיים בשפע הכי דיכאוניים. ולמה? כי יש איזה שחרור מסוים מהמרוץ המטורף, ואני נותנת לו נראות ומתענגת על המקומות האלה, אני לא מתענה בהם. אני מתענגת על השפע והצבעוניות, לא רק צוחקת על זה. ואנשים שמגיעים לתערוכות שלי באים לראות את כל הקלישאות, את כל הדברים שאנחנו מאמינים בהם — יש את טיפות המזל ויש את האגם וכל אלה מתערבבים כדי ליצור איזה סוג של דיוק מסוים. מצד אחד אני צוחקת על זה ומצד אחר אני מתענגת על זה. כאילו כל משפט של אמא שלי שמסתיים ב'בעזרת השם שתתחתני ואני בטוחה שתתחתני' וזה וזה וזה, אז זה כאילו מוצף".

 

מעניין שהאמירות של אמא שלך לא מרגיזות אותך.

"תראי, הושבתי אותה שתדבר על רווקות ואז אני שמה אותה עם התוכים שם, כי אני מכילה את המצוקות שלה ואת החרדות שלה. זה גם מין היפוך כזה, להכיל את אמא ולא להשתגע ממנה. היא באמת תומכת, אבל היא גם כל הזמן שואלת 'כמה את מרוויחה?'. אמרתי לה: 'די, אמא, את מגזימה. שחררי. את רוצה, תעזרי, את לא רוצה, אל תעזרי'. היא מציפה את החרדות שיש לה כי היא לא רוצה שאני אפסיק ליצור. מבחינתה אני הילדה שהגשימה את עצמה בצורה הכי אופטימלית שיש, הכי הלכה רחוק עם החלום שלה, בגלל זה היא לא רוצה שאני אפסיק לחלום ואפסיק ליצור".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x