• תפריט
מוסף 01.03.2018
האדר מוסף שבועי 1.3.18

בואו נדבר על ההון-שלטון האמיתי: פרופ' יוסי זעירא בניתוח קורא תיגר

הסיגרים והשמפניות הם הכסף הקטן. הבעיה היא מערכת היחסים העמוקה עם אנשי ההון, שמעצבת מדיניות ממשלתית. וזה לא התחיל בנתניהו, זה קרה עם אולמרט ושרון וברק ואפילו רבין, שהיה אגב המפריט הגדול ביותר. לכן אין כאן שום הבדל בין המדיניות הכלכלית של הימין לזו של השמאל. ובינתיים המשך הסכסוך עולה לנו המון, בעוד להסדר יכולה להיות תועלת כלכלית אדירה (אם כי בדרך אליה הוא עלול להוביל למלחמת אזרחים)

התופעה הבעייתית בעיניי היא לא רק קשרי ההון־שלטון במובן הצר שלהם, זה שלפעמים קונים סיגרים או בקבוקי שמפניה, אלא במובן הרחב יותר, שמשפיע הרבה יותר על הציבור: כשאתה מקורב מאוד לבעלי ההון, המדיניות הכלכלית־חברתית שאתה מוביל תהיה כזאת שטובה להם", אומר פרופ' יוסף זעירא.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

כדי להמחיש את הטענה שלו, זעירא, אחד מבכירי המקרו־כלכלנים בישראל, חוזר לכנס אלי הורביץ (פורום קיסריה) של 2014, ולדברים שנשא שם ארז ויגודמן, אז מנכ"ל טבע. "ויגודמן, שאני לא מכיר אותו, ביקש פתאום את רשות הדיבור, והתחיל להסביר למה חשוב להוריד מסים. הוא ציטט את הסיפור הידוע של עקומת לאפר, שאומרת שכשמורידים מסים בעצם גובים יותר מסים. מחקרים כבר הוכיחו המון המון פעמים שזה לא נכון, רק מין אפשרות היפותטית שלרוב לא מתממשת. אז, בכנס, תהיתי איך ויגודמן אומר שטות כזאת. רק אחרי שנים, כשחשבתי על זה, הבנתי שבעצם הוא לא אמר שטות בכלל: הוא לא התכוון להיות מדויק, או צודק, או לומר משהו נכון מבחינה כלכלית; רק מטומטמים כמוני חושבים ככה. הוא רצה להעביר מסר ברור לפקידי האוצר ושאר אנשי הממשלה שהיו שם: שהוא וחבריו מקהילת העסקים רוצים שיעורי מס נמוכים יותר. זה מה שחשוב, הנימוק וההצדקה בכלל לא חשובים. אפיזודה דומה קרתה ממש בזמן האחרון. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ העביר בסוף השנה רפורמת מס, עם הורדה משמעותית של מס חברות. מיד אחר כך התקיים אירוע גדול באחוזה שלו בפלורידה. הרבה אנשי עסקים מגיעים לאירועים האלה, משלמים כמה אלפי דולרים לכרטיס ומתחככים באנשי הממשל וזה בזה. ומה הוא אמר להם בנאום שלו? 'חבר'ה, אני עשיתי אתכם הרבה יותר עשירים השבוע'. אין אפילו בושה.

 

 

 

"זה בעיניי הסיפור המשמעותי יותר של הון־שלטון, לא כל כך הכספים הקטנים — לא שחלילה אני מלמד עליהם זכות, ואני גם לא מבין הרבה בהיבט המשפטי. אבל מה שיותר גרוע הוא ההשפעה של ההון־שלטון על המדיניות, על הפוליטיקה. על עיצוב המדיניות הכלכלית־חברתית בישראל, בכיוון שהוא סופר ניאו־ליברלי, שהולך ומוריד באופן עקבי את רמת השירותים הציבוריים — כדי להוריד במקביל את שיעורי המס. ושיעורי המס יורדים בעיקר עבור בעלי ההכנסות הגבוהות. הרי כשאתה מפחית את מס ההכנסה אף עני לא נהנה מזה; 50% מהשכירים לא מגיעים בכלל לסף המס, כלומר לא משלמים מסים. כשהורדת את שיעור המסים לא עזרת להם בכלל, ואתה יודע יפה מאוד למי אתה עוזר — לוויגודמנים למיניהם".

 

זעירא. "כל חיי המקצועיים אני משתדל להפריד בין הדעות שלי לעבודה המחקרית" זעירא. "כל חיי המקצועיים אני משתדל להפריד בין הדעות שלי לעבודה המחקרית" צילום: עומר מסינגר

 

לניאו־ליברליזם אין צידוק כלכלי

 

זעירא (67) הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ונשיא האגודה הישראלית לכלכלה. לתחום הגיע אחרי תואר שני במתמטיקה, ואז היה מי שיעץ לו להתמקד במודלים ולא לבזבז זמן במחקר הכלכלה המקומית, כי זה רק יפגע בקידום שלו. הוא לא קיבל את העצה, ומאז חקר, לצד מודלים כלכליים, גם את המשק המקומי. במשך השנים הוא גם כיהן כראש ועדת הכלכלה בצוות המומחים שייעץ למארגני המחאה החברתית ב־2011, כחבר בוועדת אלאלוף למלחמה בעוני ובקבוצת Aix לחקר הכלכלה של תהליך השלום, שבה חברים ישראלים ופלסטינים. "אני אדם מעורב מאוד, שאכפת לו מישראל. והתרומה הקטנה שלי יכולה להיות מחקר על כלכלת ישראל וכתיבה על כלכלת ישראל", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". עכשיו הוא מוציא לאור את הספר "כלכלת ישראל" (בהוצאה משותפת של ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), שנולד מקורס בשם זה שהוא מלמד כבר כ־20 שנה, ושמספק פרספקטיבה מורכבת ועתירת תובנות על מצב הכלכלה הישראלית, וישראל בכלל, כיום, ועל הדרך שעשינו עד הלום.

 

זעירא מביע בחופשיות את דעותיו האישיות בעניינים שונים, אבל שב ומבהיר בראיון שצריך להפריד ביניהן לבין הניתוחים שלו ככלכלן. "כל חיי המקצועיים אני משתדל להפריד בין המעורבות האישית שלי והדעות שלי לעבודה המחקרית. אני לא חושב שהאידאולוגיה צריכה להכתיב לבן אדם את המחקר שלו". הוא מוסיף שיש לו ויכוח עם כלכלנים מהמחנה הניאו־ליברלי, שטוענים שמדע הכלכלה לבדו יכול לספק תשובה לשאלה מה המדיניות העדיפה, ו"אני אומר: 'לא, מדע הכלכלה פותח אופציות'. אם אתם רוצים לתמוך באופציה מסוימת, תמכו בה. אבל תגידו שזו דעתכם הפוליטית'".

 

נתניהו. "סיפור השמן והרזה הוא מופת ספרותי בלי ביסוס כלכלי" נתניהו. "סיפור השמן והרזה הוא מופת ספרותי בלי ביסוס כלכלי" צילום: רויטרס

 

כך למשל, אומר זעירא, אחד המסרים העיקריים בספר שלו נוגע ל"אי־שוויון בישראל, הגבוה מאוד בהשוואה בינלאומית. הוא גבוה בעיקר בגלל המדיניות הניאו־ליברלית" — שלפי זעירא, כאמור, משלבת בין הפחתת השירותים לציבור להורדת נטל המס — "ולכן האי־שוויון אינו גזירה משמים: אפשר לשנות אותו. אבל צריך לשנות את המדיניות בשביל זה. לא תפקידי להגיד אם לשנות אותה או לא, זה תפקיד הציבור. התפקיד שלי ושל אנשים במקצוע שלי הוא להגיד מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות. ואפשר לעשות הרבה יותר ממה שכלכלנים רבים אומרים. האופציות שעומדות לפנינו הרבה יותר רבות".

 

זעירא מדגיש כי "למדיניות של צמצום הממשלה וצמצום המס אין הצדקה כלכלית משמעותית. ואנחנו יודעים את זה כבר הרבה זמן. אין מחקרים כלכליים רציניים שמראים ששיעורי הצמיחה מושפעים באופן משמעותי מגודלה של הממשלה (כלומר היקף המגזר הציבורי), כל עוד גודל הממשלה נמצא בגבולות גזרה סבירים. כשאנחנו מסתכלים על מדינות ה־OECD, ההוצאה הציבורית שלהן היא בין 35% ל־55% מהתוצר (בישראל היא 38%). זה טווח גדול יחסית, ובתוכו לגובה ההוצאות והמסים אין השפעה משמעותית על התפקוד הכלכלי". במילים אחרות, אין נימוק כלכלי שמצדיק דווקא העדפה של מגזר ציבורי קטן יחסית. המסר הזה, אגב, מגיע לא רק מכיוונו של זעירא. ב־2013, זמן קצר אחרי שנכנסה לתפקיד נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג ניסחה את הרעיון הזה באופן פשוט למדי: "יכולה להיות ממשלה קטנה יחסית שממנה נגזרים גם שיעורי מיסוי נמוכים, או ממשלה גדולה יותר שמחייבת גם נטל מס גבוה יותר — שתי האפשרויות יכולות להיות מוצלחות מבחינה כלכלית, כך שהבחירה היא בחירה חברתית".

 

גבאי. "מפלגה לא יכולה לשנות בבת אחת את האופי העמוק שלה" גבאי. "מפלגה לא יכולה לשנות בבת אחת את האופי העמוק שלה" צילום: הילה ספאק

 

וזעירא מרחיב כעת: "ברור שזו מדיניות אידאולוגית־פוליטית. ואני לא חושב שנתניהו הוא האשם היחיד בה. הוא הדובר הרהוט ביותר של הניאו־ליברליזם בישראל, והסיפור שלו על האיש השמן והאיש הרזה הוא יצירת מופת ספרותית, גם אם אין לו שום בסיס כלכלי. אבל אריק שרון נהג באותו אופן, אהוד אולמרט נהג באותו אופן, אהוד ברק נהג באותו אופן. יצחק רבין קצת חרג ממנה בנושאים מסוימים, אבל באופן בסיסי הוא היה לא פחות ניאו־ליברל. כך שזו מדיניות שננקטת פה מתחילת שנות התשעים ואולי אפילו סוף שנות השמונים, כשמשה נסים הוריד מאוד את שיעורי המס. והמדיניות הזאת לא ננקטה רק בארץ אלא גם בהרבה מדינות אחרות, כולל בידי אנשים ששייכים למפלגות סוציאל־דמוקרטיות כמו קלינטון, בלייר ואחרים.

 

"ואין לי מחקר שמאפשר לי לומר בוודאות מה הסיבה לאידאולוגיה הזאת. אבל תחושת הבטן החזקה שלי היא שזה קשור למערכת יחסי גומלין הון־שלטון, שגורמת לא רק לשחיתויות מקומיות אלא גם להטיה כללית של המדיניות הכלכלית והחברתית לכיוון הזה".

 

אין אלטרנטיבות אמיתיות

 

אחת הטבלאות בספר של זעירא מספקת הפתעה: שיאן ההפרטות של ישראל, מתברר, היה רבין (זעירא עצמו, אגב, היה יועץ במשרד האוצר בשנים 1996-1995). בכהונתו השנייה כראש ממשלה, שנמשכה שלוש שנים, רבין התחיל תהליכי מכירה של 13 חברות ממשלתיות (ובהן כיל, כלל ושיכון ופיתוח), והיה עד לסיום חלק ניכר מהם. במקום השני אפשר למצוא את נתניהו, שהחל בתהליכי מכירה של תשע חברות (ובהן בזק, שיכון עובדים ונמל אילת) במשך שמונה שנים (בכהונתו הראשונה ועד 2014, אז מסתיים המחקר המוצג בספר).

 

ויגודמן. "לא התכוון לומר משהו נכון, התכוון לבקש הפחתת מס" ויגודמן. "לא התכוון לומר משהו נכון, התכוון לבקש הפחתת מס" צילום: אוראל כהן

 

הנתונים האלה, זעירא כותב, הם עוד עדות לכך "שאין הבדל ממשי בקו הכלכלי והחברתי בין מפלגות הליכוד והעבודה". התובנה שמפלגת העבודה "בעצם איננה מפלגה סוציאליסטית", זעירא מבקש להדגיש, אינה תובנה מקורית שלו - היא נולדה מהמחקרים של פרופ' זאב שטרנהל שכונסו בספרו "בניין אומה ולא תיקון חברה" כבר ב־1995. "מה שאני תורם", אומר זעירא, "זה את ההסתכלות הכלכלית על הסיפור. ובניגוד לשטרנהל שכועס על מפלגת העבודה, אני לא בטוח שאני חושב שזה לגמרי לגנותה. אני מבין למה זה קרה, ואני רואה בזה סיפור טרגי".

 

כדי להסביר את האבחנה הזאת, זעירא מספק היסטוריה מקוצרת שמתחילה עוד לפני קום המדינה, ומבהירה למה לבוחרים אין כאן אפשרויות פוליטיות מגוונות באמת, לפחות בכל הנוגע למדיניות כלכלית. "תנועת העבודה ראתה בעצמה חלוץ התנועה הציונית, והיה ברור לה שהצרכים של המהפכה הלאומית גוברים על הצרכים החברתיים. אנשיה הבינו שאי אפשר לבנות את היישוב היהודי בלי שיתוף פעולה של המגזר הפרטי, והלכו על שיתוף הפעולה הזה בכל הכוח. וכדי שיהיה שיתוף פעולה כזה הם היו צריכים להבהיר למגזר הפרטי שלא תהיה פה מהפכה חברתית. הם השתמשו באלמנטים מסוימים של הסוציאליזם - למשל כדי לגייס אנשים לבנות את הקיבוצים; אבל בסך הכל גם הקיבוצים נבנו בשיתוף פעולה עם ההון הפרטי, אנשים שתרמו כסף כדי לקנות קרקעות.

 

"ולכן זו היתה החלטה מודעת של המפלגה, מתקופה קדומה, לנטוש את האידאולוגיה הסוציאליסטית וללכת על הפרויקט הלאומי. מאוחר יותר זה גרם גם לשינויים חברתיים שהחריפו את המגמה והפכו אותה לבעיה אמיתית, כי הקאדר של מפלגת העבודה נהפך למה שנקרא 'ביצועיסטים': אנשי ביצוע שבאו מהצבא, ממערכת הביטחון, וידעו להזיז דברים. והם היו חלק מהאליטה. בהתחלה המפא"יניקים היו פועלים, אבל הצרכים שלהם לא היו צרכים סוציאליסטיים רגילים: הם לא היו צריכים הגנה במקום העבודה אלא להפך, ליצור מקומות עבודה. ולכן ההסתדרות הקימה מפעלים, צעד לא סטנדרטי לגופים מסוגה ולמפלגות כאלה. והם נלחמו בעבודה הערבית במקום להיות אינטרנציונליסטים". ואחרי קום המדינה גלי העלייה הגדולים מילאו את שורות מעמד הפועלים והחליפו את המפא"יניקים.

 

בתהליכים ההיסטוריים המכוננים האלה מוצא זעירא את שורשי המצב הפוליטי הנוכחי, שבו בפני הבוחר לא ניצבת בחירה של ממש. "לפעמים כשמקימים מדינה ומקימים תנועה לאומית צריך להיות קשי לב", הוא אומר על ההנהגה הפוליטית דאז. "והם היו קשי לב, לפלסטינים, לעולים, וזה יצר ניכור עוד יותר גדול שלהם מכל דבר שקשור לסוציאליזם. לכן מפלגת העבודה כיום נתפסת כמייצגת של אליטות, מנוכרת מכל השכבות הנמוכות בציבור. וזו טרגדיה גדולה שלה. מצד אחד יש לה שרידים של טרמינולוגיה שמאלית שאף אחד לא לוקח ברצינות, ואם מישהו מעז לקחת ברצינות אז מדיחים אותו מהר, ומצד אחר הם מנוכרים לשכבות החברתיות הנמוכות".

 

אגב, גם הרטוריקה של המנהיג החדש שלה אבי גבאי היא של ביצועיסט: אני יודע לנהל את המדינה.

"זה כנראה לא מקרה שהוא ניצח בפריימריז".

 

כלומר יש פה המשכיות.

"בוודאי. מפלגה כזאת לא יכולה לשנות בבת אחת את האופי העמוק שלה. זה לא הולך ככה. זה לא מקרה שהיא דחתה אנשים כמו שלי יחימוביץ' או עמיר פרץ".

 

כשאתה מציג את זה כך, הברירה שעומדת בפני הבוחרים בין ימין לשמאל לא ממש משמעותית, בהיבט הכלכלי.

"זה נכון לצערי, ובמובן מסוים זה נכון לא רק בישראל. ברגע שאין בפני המצביעים שתי אלטרנטיבות ברורות מבחינת מדיניות כלכלית, זה מסכן באופן בסיסי ביותר את הדמוקרטיה. כי ברגע שהמפלגות שקוראות לעצמן ימין וגם המפלגות שקוראות לעצמן שמאל הן בעצם אותו דבר, ויש להן מדיניות כלכלית דומה, אנשים מפסיקים להאמין בדמוקרטיה. ואז הם הולכים לימין הקיצוני כאלטרנטיבה. לפעמים לשמאל הקיצוני, אבל בדרך כלל לימין הקיצוני, מפני שהוא נוגע בדיוק בדברים שחשובים להם, כמו מאבק במהגרים, ניסיונות להגביל את הגלובליזציה וכו'. זה הסיפור של עליית טראמפ ועליית הימין הקיצוני במדינות רבות, וזה סיפור עצוב, כי הוא נובע מכך שהסוציאל־דמוקרטים במקומות רבים אימצו את המדיניות הניאו־ליברלית, ובעצם גרמו לאנשים להאמין שאין להם אלטרנטיבה של ממש. כאמור זה מוביל לייאוש מהדמוקרטיה, וזה נורא מסוכן".

 

חיילים במחסום ארז. "התפקיד שלי ככלכלן הוא להגיד לאנשים: 'כשאתם הולכים לקבל החלטות על מלחמה ושלום, בואו לפחות נמדוד כמו שצריך את העלויות'" חיילים במחסום ארז. "התפקיד שלי ככלכלן הוא להגיד לאנשים: 'כשאתם הולכים לקבל החלטות על מלחמה ושלום, בואו לפחות נמדוד כמו שצריך את העלויות'" צילום: גדי קבלו

 

כמה נרוויח מסיום הסכסוך

 

מובן שבישראל, שבה סדר היום המדיני־ביטחוני שולט רוב הזמן, אי אפשר לדבר על ימין ושמאל רק מהיבטים כלכליים. זעירא מודע לכך היטב, וגם מנתח את הקשרים בין הכלכלה לסכסוך. כך למשל הוא מזכיר מאמר של הפרופסורים מומי דהן ומשה חזן, "שמראים שלפי סקרי דעת קהל בארץ יש תמיכה עקבית במדיניות יותר סוציאל־דמוקרטית". אם כן, הוא אומר, השאלה "היא למה המנהיגות הנבחרת לא פועלת בכיוון הזה". ההסבר, לפי זעירא, נטוע במצב הביטחוני, "כי ברגע שקמה מנהיגות שמבטיחה מדיניות ביטחונית נוקשה היא מקבלת תמיכה, כי אלה הנושאים שנראים לציבור חשובים יותר. כך שבמובן מסוים הסכסוך מתפקד כמשהו שמונע שינוי חברתי. אני לא טוען את זה בצורה חדה וסופית, אבל אני טוען שיש קשר בין הדברים".

 

אבל מעבר לאופן שבו המצב הביטחוני מונע מהפוליטיקה לחולל שינוי חברתי, זעירא מדגיש שלסכסוך עצמו יש עלות כלכלית. והמסקנה החד־משמעית שלו, אחרי לא מעט חישובים, היא שהעלות הזאת "גבוהה מאוד" ומטילה על ישראל "עול כלכלי כבד". זעירא מדגיש שהוא לא הראשון שמנסה לחשב את עלויות הסכסוך: פרופ' איתן ברגלס מאוניברסיטת תל אביב כבר אמד אותן בשנות השמונים. אבל מאז העלויות האלה השתנו — בשנות השמונים לא היינו חייבים לבנות ממ"דים, וכמעט לא הכרנו מאבטחים בכניסה לכל מקום, למשל. ויש עוד עלויות ביטחוניות, כולל כאלה שקשה להבחין בהן, שלכלכלנים לא היו בזמנו כלים לנתח. למשל, המשמעות הכלכלית של שנות השירות הצבאי.

 

"ההוצאה הגדולה ביותר היא ההפסדים בהון האנושי כתוצאה מכך שאנשים נכנסים למסלול באיחור גדול. בארצות הברית, למשל, בגיל 18 צעיר או צעירה גומרים תיכון, הולכים לקולג' ומתחילים לצבור הון אנושי. בישראל, בגלל השירות הסדיר, הגיל הממוצע שבו מתחילים לצבור הון כזה הרבה יותר מאוחר: לגבר הוא 24, לאשה 23. אני מחשב את העלות של זה בהנחות מאוד מינימליסטיות, בכלים שפותחו בתחילת העשור הקודם, ומקבל הפסד של 5.7% מהתוצר. בספר שלי אני מעדכן את החישובים של ברגלס ומגיע למסקנה שהוצאות הביטחון המלאות הן לא 6.5%, המספר הרשמי, אלא קרוב ל־15% מהתוצר. זה הרבה יותר".

 

כלומר התוצר (תמ"ג), שקובע בסופו של דבר את רמת החיים של אזרחי ישראל, היה יכול להיות גבוה יותר אלמלא הסכסוך. ולא רק בגלל משך השירות הצבאי. זעירא מציג גם כיוון למחקר עתידי, עם השערה שלפיה רמת ההשקעה הנמוכה של המגזר העסקי המקומי במכונות, בציוד ובמבנים נובעת מכך שיקר יותר להשיג מימון לכל אלה — בגלל אי־הוודאות המוגברת במציאות הישראלית. והתוצאה של השקעות נמוכות היא פחות תוצר לנפש.

 

יכול להיות שזה פשוט המצב הנתון שלנו, כמו ההכרזה של נתניהו שלנצח נאכל חרב?

"יש לי הרבה דברים להגיד על הסכסוך, אבל עכשיו אתה מראיין אותי ככלכלן. אז אני יכול להגיד את הדבר הבא: זה שאני חוקר את העלות המלאה של הסכסוך זה לא מפני שאני חושב שהעלות הזאת לבדה אומרת שצריך לעשות צעד כזה או אחר. אם באמת, כמו שנתניהו אומר, אין אלטרנטיבה מלבד להמשיך לנהל את הסכסוך, יכול להיות ששווה לשאת בעלות הזאת. אבל התפקיד שלי ככלכלן הוא קודם כל להגיד לאנשים: 'כשאתם הולכים לקבל החלטות על מלחמה ושלום, בואו לפחות נמדוד כמו שצריך את העלויות'. אם העלות היא לא 6%-7% אלא 15% ואולי 30%, אני חושב שזה ישפיע על שיקול הדעת. זו הערה ראשונה.

 

"הערה שנייה קשורה בבחירה בין חתירה להסדר לניהול הסכסוך. הסדר הוא הרי אלטרנטיבה לסכסוך, וקווי המתאר שלו הותוו רק לאחרונה בנאום שאבו מאזן נשא באו"ם. הוא אמר, פחות או יותר, שהסדר זה לחזור לקווי 67' עם תיקונים הדדיים קטנים. זה הדיל. ואני יכול לעשות את הניתוח הכלכלי הבא: להסדר יש תועלת בטווח הארוך, מפני שהוא יצמצם מאוד את העלויות של הסכסוך, גם אם ברור שהן לא יירדו לאפס, הרי אי אפשר להיפטר מכל הצבא. והן גם לא יירדו מיד: אנחנו יודעים שגם אחרי הסדר השלום עם מצרים, שצמצם מאוד את הוצאות הביטחון, נדרשו עשר שנים עד שהן ירדו". מול התועלת בטווח הארוך זעירא מציין כי הסדר מחייב גם עלות גבוהה בדמות פינוי התנחלויות, ומוסיף שהסדר כזה "מחייב ויתור פוליטי על חזון ארץ ישראל השלמה, שמאוד משמעותי לחלק מהקואליציה". לדעתו, "בתרחיש מחריד", ויתור כזה עלול להיות מתורגם ל"צורה כלשהי של מלחמת אזרחים". הוא מזכיר את ניסיון המרד שהתרחש כשדה גול פינה את הצרפתים מאלג'יר, ואומר שבעצם מדובר בעוד "עלות מזעזעת שניצבת בפני מקבלי ההחלטות.

 

"אבל העלות הזאת היא כולה בטווח הקצר. ייקח כמה שנים והעסק יירגע. לעומת זאת התועלת היא בטווח הארוך — אתה תחסוך את העלויות המתמשכות. ולא דיברתי על חיי אדם. השתתפתי במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה, יש לי חברים שאני מבקר כל שנה בבית הקברות. כך שאין ספק שהדילמה הגדולה של ללכת להסדר היא דילמה של הטווח הקצר מול הטווח הארוך. גם אם אנשים יציגו את זה אחרת, זו הדילמה העיקרית, וזו דילמה קשה. לי יש אישית דעות שלי, אבל אני קודם כל מבצע ניתוח של הדילמה".

 

זעירא על רקע הכנסת, עם מובילי המחאה החברתית ב־2011, שאותם ליווה כיועץ כלכלי. "אני אדם מעורב, שאכפת לו מישראל. והתרומה הקטנה שלי יכולה להיות מחקר" זעירא על רקע הכנסת, עם מובילי המחאה החברתית ב־2011, שאותם ליווה כיועץ כלכלי. "אני אדם מעורב, שאכפת לו מישראל. והתרומה הקטנה שלי יכולה להיות מחקר" צילום: נועם מושקוביץ'

 

ההייטק לא הזניק את היצוא

 

לסיום אנחנו עוזבים את ההכרעות המדיניות והחברתיות לטובת שאלות כלכליות טהורות יותר. אחת הטענות המרכזיות של זעירא היא שלמקצוע הכלכלה יש כלים שמאפשרים להבין את הכלכלה הישראלית - זה נשמע מובן מאליו, אבל עומד בניגוד לטענות שנשמעו במשך השנים, שלפיהן הכלכלה המקומית כל כך יוצאת דופן ולכן צריך תיאוריה מיוחדת לה כדי להבין אותה.

 

למשל, בכל הנוגע למאזן התשלומים, סוגיה שהעיקה רבות על מקבלי ההחלטות. במשך שנים סבלה ישראל מגירעון במאזן המסחרי, והיה מי שתיאר אותו כפער כרוני בין היצוא ליבוא שנובע מגורמים מבניים ושקשה להתמודד אותו. ובכל זאת, התגברנו עליו. איך? התשובה הנפוצה היא בזכות ההייטק, היותנו "אומת הסטארט־אפ". זעירא לא מקבל את ההסבר הזה. הוא מזכיר שכשמסתכלים על המספרים לא רואים שום זינוק בצמיחה בעשורים האחרונים, שנות ההייטק הגדולות; להפך. "הנס הכלכלי של ישראל, הצמיחה המהירה שלה, התרחש בין השנים 1922 ל־1972. אלה 50 שנה שבהן התוצר לנפש גדל ב־5% בכל שנה, ונהפכנו מארץ נידחת בשולי האימפריה העותמנית לאחת המדינות המפותחות בעולם. לעומת זאת, מאז 1973 אנחנו צומחים בקצב נמוך יותר, של 1.7% צמיחה בתוצר לנפש בשנה בממוצע.

 

וקצב הצמיחה הוא די אחיד — גם כשההייטק הופיע על הבמה, בתחילת שנות התשעים, קצב הצמיחה לא השתנה, לא עלה וגם לא ירד. במובן מסוים, זה לא מפתיע: ההייטק לא משנה את הצמיחה של ישראל אלא הוא בעצמו ביטוי לצמיחה של ישראל. יש לנו עוד ועוד אנשים משכילים, והם עובדים ומייצרים דברים שהם יודעים לייצר, וזה יכול להיות טכנולוגיה או משהו אחר. כלומר ההייטק הוא רק ביטוי לעלייה בהשכלה. וההייטק גם לא הקטין את הגירעון. היצוא הישראלי בכלל לא השתנה בגלל ההייטק, לא עלה ולא ירד. מה שכן ירד, ותרם למאזן התשלומים, הוא היבוא. אנחנו מייבאים הרבה פחות, בגלל ירידה בצריכה ובהשקעות במשק". למה זה קרה? זעירא חוזר לחלום פרעה על שבע הפרות השמנות ושבע הפרות הרזות, שיוסף פירש כשבע שנים טובות ושבע רעות. גם בכלכלה, הוא אומר, רואים את זה: בשנים הטובות אנחנו חוסכים לשנים רעות, וברעות נעזרים בחסכונות. ובכל הנוגע למאזן התשלומים, בתקופות של מלחמה, צמיחה מהירה, גלי עלייה ומענקי סיוע מיוחדים ממדינות אחרות המשק הישראלי צרך יותר ממה שהוא ייצר, והיבוא גדל (ואחר כך פחת). בעגה המקצועית קוראים לזה "החלקת צריכה": "זו תיאוריה שפיתחו כלכלנים בתחילת שנות השמונים של המאה ה־20, והיא מוכחת בישראל בצורה יפה מאוד. זה נותן לפעמים הרגשה טובה, כשאתה חוקר כלכלה שלא רק שהיא הכלכלה שלך ואכפת לך ממנה, אלא גם אפשר לזהות בה זעזועים גדולים, והיא מעבדה להוכחת תיאוריות כלכליות חשובות".

 

יש משהו קצת מצחיק בריחוק הכלכלני. יש מלחמות, משברים, גלי עלייה שמשנים את פני החברה, ואתה אומר: "אלה זעזועים, ויש לנו ניסוי טבעי יפה, אפשר לראות איך הוא מסתדר עם המודלים".

"נכון, ולפעמים אני תופס את עצמי ונוזף בעצמי. אבל אני גם דבק בגישה הזאת. זה קורה גם כשאני חוקר את המעבר של הסכסוך מכזה שמתרחש מול הפלסטינים, לסכסוך עם כלל מדינות ערב ובחזרה לסכסוך הישראלי־פלסטיני אחרי השלום עם מצרים - ההבדלים האלה חשובים כדי להבין את הכלכלה הישראלית, אבל במובן מסוים הם גם סוג של ניסוי מעבדה. ואני תמיד מעדיף אנשי מדע שיודעים להרחיק את עצמם ולנסות להבין את המציאות באופן מדויק יותר מאנשים שחושבים יותר מדי עם הרגש שלהם. זה לא שאני חסר רגשות, אבל כשאני מגיע למחקר אני משתדל לשים אותם בצד".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x