הנדז אפ: התיכוניסטים מצליחים לטלטל את תרבות הנשק האמריקאית

1. הנשק החדש

בסוף השבוע שעבר שלח נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מייל לרשימת תפוצה ענקית בניסיון לגייס כסף מתורמים, ועיטר אותו בתצלום שלו מבקר נערה שנפצעה בפיגוע בתיכון בפארקלנד, פלורידה, לפני שבועיים. מיד לאחר שדבר המייל התפרסם, מורגן וויליאמס, מניצולות הטבח, הגיבה בציוץ שכוון ישירות לנשיא: "שלא תעז להשתמש בתמונה של אחת החברות הכי טובות שלי לטובת העניינים שלך. אם באמת היה אכפת לך, אולי הביקור שלך בבית החולים היה נמשך יותר מ־20 דקות". איפשהו באמצע הופיעה גם המילה fucking, והציוץ זכה ליותר מ־100 אלף לייקים בתוך דקות.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

זה קרה יומיים אחרי שניצולה אחרת, שרה צ'דוויק, שצברה מאז הפיגוע כמעט רבע מיליון עוקבים, תקפה סנאטור מפלורידה, שמקבל תרומות של מיליוני דולרים מה־NRA, איגוד הרובאים האמריקאי. "אנחנו צריכים לשנות את השם של רובה ה־AR-15 ולקרוא לו 'מרקו רוביו', כי את שניהם קל כל כך לקנות", כתבה, וזכתה להמוני ציוצים חוזרים ותגובות תמיכה מז'אנר ה"בום!" ו"She owned him".

אמה גונזלס, הנערה המזוהה ביותר עם המחאה. מיליון עוקבים בטוויטר, פי שניים מאשר ל־NRA צילום: איי אף פי

השמרנים צקצקו בלשונם לנוכח מה שתפסו כחוסר כבוד בוטה של צעירים כלפי מבוגרים, פוליטיקאים נבחרים. אבל לבני הנוער לא אכפת. הם שרדו טבח, התחבאו בארונות בכיתה וראו את חבריהם מתים. נזיפות של מגישי פוקס ניוז לא מפחידות אותם.

כל אירוע טבח בארצות הברית גרר בשנים האחרונות קמפיין שקרא לממשל להגביר את הפיקוח על נשק, ותקף את ה־NRA, ארגון שנחשב הלובי החזק ביותר בארצות הברית, ומקבל, לפי ההערכות, כ־350 מיליון דולר בשנה בתרומות ודמי חברות של חובבי הנשק האמריקאים. אבל אף אחד מהקמפיינים האלה לא הצליח לעשות את מה שבני הנוער עושים עכשיו. פוליטיקאים מנוסים, כולל שורה של נשיאים דמוקרטים, לא הצליחו להגביר את הפיקוח על הנשק, ופעילים מסורים ומתמידים לא הצליחו להוביל דיון ציבורי נרחב כל כך. למעשה, משך החיים החדשותי של טרגדיות כמו הטבח בפארקלנד בדרך כלל קצר בהרבה מזה שאנחנו עדים לו עכשיו, ועם הרבה פחות הישגים, גם משום שהמבוגרים בכל זאת נזהרים. איום ה"פוליטיזציה של האסון" כמו מרחף מעליהם תמיד.

אבל תיכוניסטים פטורים מהעננה הזאת. הם פשוט יצאו לקרב, בלי להכיר את החוקים במגרש הפוליטי־ציבורי־תקשורתי, חוקים שהמבוגרים כבר הפנימו באופן שהוא אולי חסר תקנה. בני הנוער הגיעו אל התקשורת, בהצהרות שוברות לב. והם יצאו אל הרחובות. ויותר מהכל, הם פנו אל הרשת. הלובי החזק ביותר באמריקה פוגש כעת את היריב הרציני ביותר שלו, חמוש בנשק הפוליטי העוצמתי ביותר שקיים כיום: שליטה מוחלטת במדיה החברתית.

ילדי פארקלנד הם הדור הראשון שלא מכיר חיים בלי רשתות חברתיות, דור שיודע שזה עולם של פאנץ'־ליינים וחבטות מילוליות. ולשם הם פנו ימים אחדים אחרי הירי, כשיצאו למנוע את הטבח הבא. כמה מניצולי הטבח הפיצו סרטונים של עצמם, התראיינו בכל תוכנית טלוויזיה, צייצו וכתבו וצילמו ושיתפו וצברו יחד מיליוני עוקבים. אמה גונזלס, למשל, הגיעה בתוך ימים למיליון עוקבים בטוויטר, פי שניים מאשר ל־NRA. הדברים שהיא וחבריה — ובהם דיוויד הוג, קמרון קייסי ואותן וויליאמס וצ'דוויק שלעיל, כולם כוכבים שנולדו בן רגע — כתבו וצילמו שותפו ללא הפסקה בידי הפרסונות הבכירות ביותר מעולמות הפוליטיקה והתרבות. לא רק בגלל הממד הטרגי שבתוכן הדברים; בני הנוער האלה שולטים בחומר, יודעים מי האויב שלהם ומה המטרות שלהם, ומבהירים ל־NRA: אין לכם סיכוי נגדנו.

הסחף הציבורי שיצרו אדיר כל כך, עד שהוא שינה את היחס האמריקאי ל־NRA בתוך שבוע בלבד. עשרות שנים של מעשי טבח ושל קמפיינים לצמצום הנשק באמריקה לא הצליחו לגרום לחברות ענק להתנתק מחובבי הנשק; עכשיו בני הנוער הצליחו לעשות את זה, ובתוך ימים כמה מהתאגידים המובילים התנערו מהארגון. אינספור התבטאויות של המתנגדים לנשק הנוגעות לאופן שבו ה־NRA "קונה" פוליטיקאים לא הצליחו לפגוע בפוליטיקאים האלה; עכשיו בני הנוער סימנו מטרה על כל אחד ואחד מהם. דעת הקהל האמריקאית כבר לא מחבקת את הרובאים או אדישה אליהם, היא נגדם. הנפילה החלה, גם אם תיקח זמן. ככה נראית מהפכה שצומחת מלמטה, מהעתיד ומהרשת.

תיכוניסטים מפגינים בוושינגטון, בשבוע שעבר. ב־24 במרץ יתכנסו שוב למצעד המוני שכותרתו "March for our lives" צילום: איי פי

2. הסטטוס קוו נשבר

התיקון השני לחוקה האמריקאית, זה שמעניק לאזרחים זכות לשאת נשק להגנה עצמית, התקבל ב־1791, בימים שבהם היה אפשר לירות בכל פעם רק כדור בודד. התיקון הזה מתחיל במילים "Well regulated militia", כי אפילו האבות המייסדים הבינו שצריך להטיל הגבלות כלשהן על השימוש בנשק. והיו גם שנים שבהן הרגולציה הזאת עבדה. ה־NRA, שהוקם בניו יורק ב־1871, היה רוב השנים ארגון מתון למדי. הוא איגד חובבי ירי ספורטיבי וציד, כמו גם אזרחים שהחזיקו רובים פשוטים ואקדחים להגנה עצמית, ונתמך בידי פוליטיקאים מכל רחבי הקשת. וחשוב מכך: הוא תמך ברגולציה קשוחה למדי.

אבל בשנות השבעים ראשי הארגון הבינו שהכסף הגדול נמצא לא אצל ג'ו וג'ו ג'וניור שיוצאים לצוד, אלא אצל יצרני הנשק. במקביל, אמריקה נשטפה גל פשע, ובצדו חשש גזעני מתנועות המחאה השחורות המקצינות. ה־NRA זיהה את ההזדמנות, ויצא בקמפיין שפמפם לאזרחים שהממשלה תכף באה לקחת להם את הרובים.

תחושת האיום הציבורית גברה, והאחיזה של ה־NRA בפחד הזה התחזקה. בצדה, התחזקה גם האחיזה שלו בפוליטיקה האמריקאית, בזכות תרומות של מאות מיליוני דולרים שניתנו במשך השנים למי שהתחייבו לא לתמוך בשום הגבלה על הנשק. ובעוד חברות הנפט והטבק, למשל, צברו כוח אדיר ורב שנים כזה מאחורי הקלעים, ה־NRA עשו את זה תוך דיאלוג מתמיד עם הציבור, והצליחו לפלג אותו כפי שאף לובי לא עשה מעולם. הנשיא רונלד רייגן אמנם תמך בהגבלות על מכירת סוגים מסוימים של נשק, אבל ג'ורג' בוש הבן ביטל את האיסור החוקי למכור רובים אוטומטיים. הוא עשה את זה, אגב, מיד אחרי הטבח בתיכון קולומביין בקולורדו ב־1999, בטענה שההגבלות הוכחו כלא אפקטיביות. מאז לא הוטלו שום הגבלות אפקטיביות אחרות.

אלה הישגים מרשימים לארגון שמונה - לפי ההערכות, הוא לא מפרסם נתון רשמי - רק כ־5 מיליון חברים. לשם השוואה, יש באמריקה כיום יותר מ־320 מיליון בני אדם, וכ־300 מיליון כלי נשק בבעלות פרטית. המספרים שנלווים לנתון הזה מדהימים לא פחות: בממוצע, 96 בני אדם נורים למוות בכל יום בארצות הברית, ובהם שבעה ילדים ובני נוער, כאלה שיכולים להגיע בקלות לכלי הנשק שהוריהם קונים בסניף וולמארט הסמוך לבית, בלי שום דרישות סף. מעשי טבח מתרחשים ללא הרף - רק בחמשת החודשים האחרונים היו שלושה כאלה, מהגדולים בהיסטוריה — ואחריהם הפוליטיקאים, רובם המוחלט רפובליקנים, מבטיחים שהקורבנות נמצאים ב"תפילותינו ובמחשבותינו", ודורשים להימנע מאותה "פוליטיזציה של האסון", אף שמדובר בנושא שכל כולו פוליטי. הנפנוף הזה עבד במשך שנים, גם אחרי ש־20 ילדים בני 7-6 נרצחו בבית ספר בקונטיקט ב־2010, גם כש־58 בני אדם נטבחו בהופעה בלאס וגאס רק לפני ארבעה חודשים. האמריקאים התרגלו לטקס הקבוע הזה. כלומר, המבוגרים שבהם. על בני הנוער זה לא עובד יותר.

רשימה של חברות שנדרשו או כבר ניתקו את הקשרים שלהן עם ה־NRA, שרצה ברשתות החברתיות

3. בחירה עסקית ברורה

ביום חמישי שעבר ילדי פארקלנד הציפו את טוויטר בתגית BoycottTheNRA# (להחרים את ה־NRA). הם זכו למאות אלפי ציוצים חוזרים; הציבור האמריקאי, שלפי סקרים רובו המכריע כן תומך בהגברת הפיקוח על הנשק אבל התייאש מהסיכוי לשנות את המצב, סוף סוף מצא מי שינהיג את המאבק הזה, ובלי שיהיה לו צבע מפלגתי.

שעות אחרי הולדת ההאשטג התחילו חברות גדולות להודיע על ניתוק כל קשר שיש להן עם ה־NRA (בדמות ההנחות וההטבות שהן מעניקות לחברי הארגון). במקביל החל לחץ ישיר ברשת נגד חברות שעוד לא עשו זאת (בדמות המוני ציוצים כמו "פדקס, למה אתם לא מתנתקים מה־NRA?", למשל). גם האוניברסיטאות כבר הצטרפו למחאה, כשהבהירו לתיכוניסטים שהסיכויים שלהם להתקבל ללימודים לא ייפגעו אם יפסידו ימי לימודים למען המאבק, למשל כדי להגיע לוושינגטון הבירה להפגנות הענק בנושא. MIT, ייל, אוניברסיטת שיקגו ועוד מוסדות מהמובילים במדינה הבהירו לצעירים שיש להם גיבוי מלא, עם מסרים מפורשים כמו "אמרו את האמת שלכם" ו"אנחנו תומכים בכם".

אבל את הלחץ המרכזי על ה־NRA יוצר, כרגע, המגזר העסקי. רשימת עשרות החברות שהתנערו מהארגון עד כה אכן מרשימה: כל משכירות הרכב הגדולות באמריקה (הרץ, אוויס, אנטרפרייז ואלמו), חברות התעופה יונייטד ודלתא, רשת המוטלים בסט ווסטרן, חברת אבטחת הסייבר Symantec, חברת הביטוח MetLife ועוד ועוד.

מתברר שכשחברות כאלה צריכות לבחור בין קהל יעד מבוגר ושמרן, רובו באזורים כפריים, לקהל צעיר, מגוון ואורבני, בסיס הלקוחות של העתיד, ההחלטה שלהן קלה. פשוט עד עכשיו אף אחד לא הכריח אותן לקבל אותה.

4. מצעד התקווה

תלמידי תיכון סטונמן דגלאס חזרו אל זירת הטבח לראשונה רק ביום שני האחרון. הם אספו את התיקים שהותירו מאחור כשברחו, התכנסו בקבוצות, ובכו. ב־24 במרץ הם יתאספו בוושינגטון, למצעד המוני שכותרתו "March for our lives". אף נער לא אמור להשתתף במצעד שנושא את השם הזה, אבל זו האחריות שנפלה על גונזלס, צ'דוויק, הוג וחבריהם, אלה שלא רק מנתצים את התדמית של דור אנוכי, רדוד ומנותק, אלא גם מראים למבוגרים איך עדיין אפשר להגן על ילדי אמריקה, ולשנות גם מציאות מייאשת.