האיש שהצליח להבהיל את המונופולים החזקים בעולם

בארי לין חוקר מונופולים כבר 20 שנה. בזמן הזה, הוא השתכנע שהם לא רק סכנה לכלכלה אלא גם איום על חירותם האישית של אזרחי אמריקה, ושצריך לפעול נגדם. את ההבנה הזאת הוא הפך לקמפיין שנמשך כבר 15 שנה, וכולל אינספור ניירות עמדה ומאמרים וגם שני ספרים. אבל רק בקיץ החולף הקמפיין הזה הגיע סוף סוף למרכז הבמה הציבורית, כשלין עצמו שילם מחיר אישי בעימות חזיתי עם אחד המונופולים העוצמתיים בעולם.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

ביוני האחרון נציבות התחרות האירופית קנסה את גוגל בסכום עתק של 2.42 מיליארד יורו כי ניצלה לרעה את כוח השוק שלה באירופה. לין, כחוקר בכיר וותיק במכון המחקר המשפיע ניו אמריקה, פרסם הודעה המברכת על המהלך. הוא גם קרא לרשויות האמריקאיות להסתמך על התקדים האירופי, ולפעול נגד גוגל וענקיות טכנולוגיה אחרות. יומיים אחרי ההודעה, ניו אמריקה, שבו עבד לין מ־2001, הודיע לו ולכל קבוצת המחקר שהוביל שם, שעסקה כמובן בריכוזיות בכלכלה, על סיום עבודתם.

מאחורי הסילוק, טוען לין, עמד לא אחר מיו"ר גוגל אריק שמידט. גוגל, וגם שמידט עצמו, תרמו לניו אמריקה 21 מיליון דולר במשך השנים, ושמידט אפילו שימש יו"ר מכון המחקר. כשלין בירך על הקנס לגוגל, שמידט פנה לנשיאת המכון פרופ' אן מארי סלוטר, ומחה. סלוטר הבהירה ללין שהוא אינו רצוי שם יותר. היא אמנם טענה שההחלטה לא התקבלה בגלל לחץ של שמידט, והאשימה את לין בחוסר קולגיאליות ובחוסר שקיפות. גם גוגל הכחישה קשר לפרידה מלין. אבל הוא אומר: "אני יודע שהם לחצו עליה לעשות משהו בענייננו".

מרכז הפצה של אמזון בספרד, ב"בלאק פריידיי". עומק ההשפעה שלה על שוק ההון מראה ש"משהו כאן מקולקל באופן עמוק" צילום: אי פי איי

הסיפור הזה עורר בארצות הברית גלי ענק, ולין סבור שלפרשה היה חלק לא קטן בקפיצה שעשה השיח סביב המונופולים. הקרקע היתה בשלה: בשנה האחרונה ההתערבות הרוסית בבחירות, בין השאר באמצעות תעמולה בגוגל ופייסבוק, לא יורדת מהכותרות. ורגע לפני הפיצוץ של לין עם גוגל, כשאמזון קנתה את Whole Foods, רשת הפרימיום "שבה קונים האנשים שקוראים 'ניו יורקר' וכותבים ספרים", האליטות הזדעזעו. אבל גם אם המסר של לין חלחל טוב יותר לשיח האמריקאי בשנה־שנתיים האחרונות, ההמחשה של הכוח - זה שגוגל הפעילה נגד לין אישית, לדבריו - היתה נקודת מפנה. "היו מאות על מאות של מאמרים בעיתונות הממוסדת על הסילוק שלנו", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "זה הדהד בגבעת הקפיטול והדהד בקהילת מכוני המחקר. זה היה כמו אישוש הפחדים של אנשים לגבי הכוונות של גוגל ואופן הפעולה שלה. ואז, באוקטובר, כשבקונגרס התקיימו שימועים על פייק ניוז ותעמולה רוסית, היה אפשר לזהות גישה שונה מאוד, טון שונה, אופן חשיבה שונה על גוגל ופייסבוק: התייחסו אליהן כאל מונופולים".

כשאין תחרות אין חירות

בעקבות פרשת ניו אמריקה סומן לין כראש החץ של המאבק במונופולים. "ביזנסוויק", למשל, הגדיר אותו מנהיג המתקפה וכינה את הקמפיין שלו "מסע צלב", ובאתר Vox קבעו שהוא הכוח האינטלקטואלי העיקרי מאחורי עליית המונופולים לראש סדר היום. והנושא אכן בכותרות. "לאמריקה יש בעיית מונופולים, והיא ענקית", כתב חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ במאמר בולט שפרסם באוקטובר. "האקונומיסט" הקדיש למונופולים שורה של כתבות עומק. השאלה מה לעשות איתם הגיעה אפילו לדפי "ההרווארד ביזנס רוויו", לא בדיוק ביטאון מהפכני, וגם עמדה במרכז אחד הדיונים בפסגה של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, בחודש שעבר. גם הנשיא דונלד טראמפ הצטרף לחגיגה, והטיח ב"וושינגטון פוסט" שהוא משרת את האינטרסים של המונופול אמזון, ענקית הקמעונאות המקוונת של ג'ף בזוס, בעלי "הפוסט". מנגד, הסנאטורית אליזבת וורן, ממנהיגות המפלגה הדמוקרטית, הכריזה לפני חודשיים ש"טראמפ והרפובליקנים בקונגרס משתחווים לכוח ולהשפעה של הענקים התעשייתיים והטיטאנים של הפיננסים".

המונח "הגבלים עסקיים" אולי לא מסעיר את הדמיון, אבל לין מבקש להדגיש שהנושאים שבהם הוא עוסק בלהט רחוקים מלהיות עניין יבש. "מונופולים, הגנה על דמוקרטיה, הגנה על חירות אישית, הגנה על הקהילה — אלה בכלל לא נושאים טכניים, אלה נושאים פוליטיים. אין כאן שום דבר טכני. אפילו הרעיון שאנחנו זקוקים לכלכלנים כדי להתמודד עם מונופולים מוטל בספק. אתם רוצים דמוקרטיה? ברור שכן. ולכן המאבק הזה הולך להתקדם מהר מאוד. הוא כבר מתקדם מהר מאוד. ואנחנו הולכים לנצח".

בארי לין. "המונופולים פוגעים בחירות הבסיסית של האדם"

כדי להסביר איך חירות ותחרות שלובות זו בזו, לין משתמש בדוגמה הקלאסית. "קח למשל עיירה אמריקאית באמצע שום מקום. לפני 20 שנה בעיירה הזאת גרו אולי 1,000 אנשים, והיו בה חנות מכולת, חנות למוצרי בנייה, חנות דיסקאונט, מוסך, מסעדה או שתיים, תחנת דלק ועוד שני מקומות קטנים. לאנשים בלי הרבה כישורים היו שם אולי עשרה מעסיקים פוטנציאליים. ואז יום אחד וולמארט מגיעה לעיר. ומה היא עושה? היא גורמת לכל המעסיקים האחרים לסגור את העסק. חנות המכולת, חנות הדיסקאונט, חנות מוצרי הבנייה, המוסך - כולם נסגרים. קודם יכולתי למכור את העבודה שלי לעשרה מעסיקים שונים, עשרה עסקים קטנים, ועכשיו אני יכול למכור את העבודה שלי רק לוולמארט. זה אומר שבעיירה הזאת, שאולי המשפחה שלי גרה בה כבר דורות, אני חייב לקחת עכשיו את המחיר שמציעים לי על העבודה שלי, ואת התנאים שמציעים לי, או שאני צריך לקחת את הדברים שלי ולעזוב". כשיש רק מעסיק אפשרי אחד הוא עלול לדחוף למטה את השכר, ולין מספר על מחקר עדכני שאכן מצא מתאם בין ריכוזיות גוברת לירידה בשכר. "זה הנזק החומרי", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט". "אבל ישנו גם הנזק שנובע מכך שאתה לא יכול להגיד 'פאק יו' לבוס, לא מסוגל להגיד 'אני עף מכאן, קח את העבודה הזאת ותדחוף אותה', במילותיו של ג'וני פייצ'ק (זמר קאנטרי).

במובנים מסוימים, זה סוג החירות הכי בסיסי שיש לבן אדם בחיים שלו. זה משהו שהאבות המייסדים של האומה האמריקאית הבינו: חירות פוליטית וחירות כלכלית הולכות יד ביד, ואם תאפשר ריכוז כוח בכלכלה זה יחתור תחת החירויות העיקריות במישור הפוליטי. אי אפשר להפריד בין השניים". זה, למשל, מה שהצהיר הסנאטור ג'ון שרמן, אבי חוק ההגבלים העסקיים מסוף המאה ה־19: "אם אנחנו לא מוכנים שיהיה מלך ככוח פוליטי, אנחנו לא צריכים להיות מוכנים שיהיה מלך על הייצור, התובלה והמכירה של אף אחד מהדברים החיוניים בחיינו".

אבל הגישה הזאת נזנחה עם הופעתה של אסכולת שיקגו, הגישה הכלכלית שהתגבשה באוניברסיטת שיקגו בשנות השבעים של המאה הקודמת והשתלטה על האג'נדה הציבורית בכלל ועל מדיניות ההגבלים העסקיים בפרט מאז ימי רייגן. לפי האסכולה הזאת, הרשויות לא צריכות להתמקד במבנה השוק, בהגבלת כוחם של המונופולים ובמניעת צמיחתם של שחקני ענק, אלא ברווחת הצרכן, כלומר, בגדול, במחירים נמוכים בטווח הקצר. "דרך אחת להבין את מה שהחבר'ה האלה אמרו היא: 'אתם חושבים על עצמכם כאזרחים. אנחנו הולכים לפצל אתכם לשניים, ולדאוג רק לחצי שלכם שקונה דברים. וכדי לשרת, בתיאוריה, את האינטרסים של החצי שקונה דברים, אנחנו הולכים ליצור דיקטטורה על החצי השני שלכם, החצי שיוצר דברים'", מסביר לין. "אבל בעוד אוהבים ללמד אותנו שאנחנו צרכנים, כולנו גם יצרנים. ואחת הדרכים שבהן עוזרים לנו לכאורה כצרכנים היא לרכז את הכוח עלינו כיצרנים, כעובדים, כיזמים פוטנציאליים, כמי שיכולים להביא לשוק רעיונות חדשים. נניח שיש לי רעיון לעסק חדש למכירת ציוד משרדי; האם אי פעם תהיה לי הזדמנות לבחון את הרעיון שלי בעולם של אמזון ושל סטייפלס (ענקית ציוד משרדי)? כנראה לא. זה נזק פוליטי. יש לי פחות חירות. כך מה שיש בחברה שלנו כרגע הוא דיקטטורה עלינו. על כולנו. דיקטטורה גוברת עלינו כיוצרים, יצרנים, מייצרים. וזה איום פוליטי מהדרגה הראשונה".

סייל חג ההודיה בסניף של וולמארט. כשהרשת מגיעה לעיירה קטנה, מסביר לין, החופש של התושבים לבחור היכן לעבוד נפגע צילום: אי פי איי

שלוש מפלצות הטכנולוגיה

לין (56) משמש כיום ראש המכון לשווקים פתוחים בוושינגטון, מכון מחקר ללא מטרת רווח. הוא גדל בדרום פלורידה, וגם אחרי שנים בוושינגטון עדיין יש לו מבטא דרומי. הוא היה עיתונאי ובין השאר ערך את "גלובל ביזנס", מגזין למנהלי חברות בינלאומיות. ההתעמקות שלו במונופולים החלה ב־1999: בעקבות רעידת אדמה בטייוואן, מפעלי מחשבים בכל ארצות הברית שותקו, כי היה חסר להם שבב חיוני שיוצר בטייוואן. לין הבין כמה ריכוזית שרשרת האספקה של המפעלים האלה, התחיל לחקור את העניין, נשאב לנושא וגיבש קבוצה קטנה של חוקרים שמתמקדת במונופולים, בניסיון לחולל מהפכה מחשבתית.

וזה, כאמור, לוקח זמן. לין התראיין ל"מוסף כלכליסט" גם ב־2013, והסביר איך הריכוזיות הגוברת בשלל תחומים, מרשתות הקמעונאות עד חברות התרופות, תוקעת את שכר העובדים. עכשיו הוא מודה ש"אף אחד לא הסכים איתי ב־2013, אף שבאותו זמן כבר דיברתי על זה במשך כמעט עשר שנים".

היום, כאמור, הנושא עומד בלב הדיון הציבורי, גם אם עדיין לא כולם מקבלים את הגישה של לין ועמיתיו. ויש כמובן עוד דבר שהשתנה בחמש השנים האלה: אחרי התבססות המונופולים בשווקים המסורתיים, ראינו צמיחה אדירה של ריכוזיות שמגיעה מכיוון חדש, עמק הסיליקון, ויושבת אצל כל אחד מאיתנו בכיס. אנחנו מחפשים בגוגל, בודקים באובססיביות את הפיד בפייסבוק, קונים באמזון. ענקיות הטכנולוגיה שהיו בעבר סמל נערץ לשיבוש הסדר הקיים, לחדשנות ופריצת דרך, נתפסות כיום אחרת. בגיליון המגזין "אסקווייר" שיצא לפני שבועיים, למשל, פרסם פרופ' סקוט גאלווי, מרצה נודע למינהל עסקים מאוניברסיטת ניו יורק, מאמר נרחב ומדובר שבו הסביר למה צריך לפרק את אמזון, פייסבוק, גוגל ואמזון - בשם הקפיטליזם.

מה שינה את היחס לענקיות הטכנולוגיה? יותר מהתקרית של לין עם גוגל, הוא אומר, זה היה הפייק ניוז. "זה הגורם העיקרי, ההוכחה שהחברות האלה — וזו התנהגות קלאסית של מונופולים — לא הבינו מה קורה בתוך המערכות שלהן. פייסבוק השאירה את הדלת האחורית פתוחה כך שהאקרים רוסיים יכלו להשתמש במכונה כדי לזרוע תוהו ובוהו. לאט לאט מחלחלת ההבנה שסיפור הפייק ניוז הוא סיפור של מונופול, של העובדה שיש שני תאגידים, גוגל ופייסבוק, שמשמשים צוואר בקבוק של זרימת המידע בחברה שלנו. אנחנו מתחילים להגיע להבנה שיש לנו בעיה עם צווארי הבקבוק האלה, וחייבים לעשות משהו לגבי זה".

הבעיה של פייסבוק, לשיטתך, נעוצה בגודל שלה?

"זה משהו שלואיס ברנדייס (שופט בית המשפט העליון האמריקאי שדחף להקמת רשות ההגבלים העסקיים הפדרלית) דיבר עליו לפני מאה שנה: חברות סופר־גדולות הן דבר רע, כי הן חזקות מדי, אבל גם כי רוב הזמן הן עצלניות ומגושמות, אין להן מושג מה הולך סביבן. זה נראה כמו פרדוקס, להיות חזק ביותר וגם טיפש ביותר, אבל בעצם זה הגיוני. כשאתה עוצמתי ביותר זה נותן לך תחושה שאתה יכול להיות טיפש, שאתה יכול להירדם בשמירה. אפשר להסביר את זה פסיכולוגית, אבל אפשר גם להסביר את זה פיננסית: מאחר שאין לך יריבים שאתה חושש מהם אתה פשוט חותך את ההשקעה שלך בתחזוקת המערכות וכך מגדיל את הרווחים. לא משנה מה ההסבר, התוצאה היא שיש בידיך כוח יוצא דופן שאתה יכול להפעיל על אדם מסוים, חברה מסוימת, ממשלה מסוימת, כשבמקביל אתה יכול להיות לא יעיל באופן פנטסטי, בלי מושג מה הולך בחברה שלך".

זה לא הדימוי הרגיל של חברות הטכנולוגיה, שמצטיירות ככאלה שיודעות הכל.

"בדיוק, 'אנחנו יודעות הכל'. הן אכן יודעות הכל, אם הן בוחרות לדעת הכל. רוב הזמן הן בוחרות לא לדעת הכל. וזה בסדר, אנחנו לא רוצים שהן יידעו הכל. אבל יש בידיהן יותר מדי כוח שנוגע ליותר מדי דברים, וזו אחת הסיבות לכך שאנחנו צריכים לפרק אותן. אנחנו צריכים יותר בלמים במערכת, צריכים שהבעלות על המערכות האלה, שמשרתות את כולנו, תהיה בידי יותר אנשים. לאף צוות אנשים, ולא משנה באילו טכנולוגיות הם התחמשו, אין יכולת להבין כזאת אימפריה נרחבת. אי אפשר לעשות את זה".

פירוק חברות הטכנולוגיה הגדולות הוא יעד ריאלי?

"ללא ספק. אם אנחנו רוצים שתהיה לנו דמוקרטיה, זה חייב לקרות. ויש מספיק חברות אחרות שמבינות שגוגל, פייסבוק ואמזון הן איום קיומי מבחינתן (עוד על כך בהמשך), ולכן הן הולכות להילחם כדי לנצח. למעשה, צריך לדאוג רק לגבי שלוש אלו ­— גוגל, פייסבוק, אמזון — וזהו. זה ה'ביג טק'. אפל ומיקרוסופט לא אגרסיביות כמוהן. הכוח של התאגידים האלה הוא אדיר, וזה עניין שחורג מגבולות ארצות הברית".

אריק שמידט. "אני יודע שגוגל לחצו על סלוטר לטפל בנו", אומר לין צילום: אי פי איי

למה אין לאמזון תחרות

בעוד לין אחראי ללהט ולחזון של המאבק במונופולים, את המסגרת המשפטית האנליטית מספקת לינה חאן (28), מנהלת תחום המדיניות המשפטית במכון השווקים הפתוחים. היא סיימה תואר במשפטים בייל רק בשנה שעברה, אבל עוד בזמן הלימודים פרסמה את "פרדוקס ההגבלים העסקיים של אמזון", מאמר אקדמי של 96 עמודים שבו השתמשה באמזון כדי להסביר למה צריך לעדכן את התפיסה המשפטית והמנהלתית לגבי מונופולים. המאמר — ששמו קורץ ל"פרדוקס ההגבלים העסקיים" של רוברט בורק, מהטקסטים המכוננים של אסכולת שיקגו, שאותה חאן תוקפת חזיתית — סוקר בהרחבה בתקשורת האמריקאית, באופן יוצא דופן לטקסט אקדמי משפטי רחב יריעה. חאן נהפכה למרואיינת מבוקשת, ומאמרי דעה שלה התפרסמו ב"הניו יורק טיימס" ואפילו ב"וושינגטון פוסט", שבבעלות ג'ף בזוס מאמזון.

"המטרה שלי היתה להראות שאם חברה יכולה לבנות את האסטרטגיה העסקית שלה ואת הרטוריקה שלה סביב קידום רווחת הצרכן, היא יכולה לנטרל כך את חוקי ההגבלים העסקיים, שלא מפנימים את כוח השוק שלה", היא אומרת כעת, ומכוונת לתפיסה שלפיה כוח השוק אינו העיקר, אלא המחיר ללקוח. "וזה נראה לי מעוות".

חאן מזכירה ש"אמזון היא הקמעונאית המקוונת הגדולה בארצות הברית. 50% מכל חיפושי הקניות ברשת מתחילים באמזון. כמעט 1 מכל 2 דולרים שיוצאים אונליין הולכים לאמזון. והיא גם יצרנית, עם מותג ביגוד משלה. היא מציעה למכירה הכל, מאוכל לתינוקות עד בטריות. היא גם מפיקה סרטים, וזכתה באוסקר בשנה שעברה. ויש לה הוצאת ספרים. וכמובן שירותי שילוח. היא פלטפורמה למכירה, אבל גם מייצרת וגם מפיצה, סחורות ושירותים. היא ענקית, וקשה לתפוס עד הסוף את הגודל שלה".

ואמזון יודעת לנצל את הגודל שלה, ואת מגוון התחומים שבהם היא עוסקת. למשל, בהתנהלות שלה מול קמעונאי מוצרי התינוקות המתחרה, diapers.com: "אמזון נקטה תמחור טורפני, מתחת לעלויות, לחצה את המתחרה הזה, ובסופו של דבר קנתה אותו והעלתה מחירים. באופן כללי יותר, אמזון קושרת את המוצרים והשירותים שלה יחד, וממנפת את הכוח שלה בתחום אחד לטובת תחום אחר". כך, למשל, מכיוון שאמזון הצליחה להשיג הנחות מסיביות מחברות ההובלה, לקמעונאים אחרים אין ברירה אלא למכור באמצעות הפלטפורמה שלה, כדי ליהנות מאותם מחירים ולהישאר תחרותיים. "אלו שיטות שבהן מונופוליסטים השתמשו בעבר, אבל אמזון מחדשת בכך שהיא אוספת כל כך הרבה נתונים ומידע. אחת הבעיות המרכזיות היא שאמזון היא גם פלטפורמה שמקשרת בין מוכרים לקונים, כלומר סוג של תשתית, אבל כיצרנית היא גם מתחרה בעסקים שתלויים בתשתית שלה". במאמר שלה חאן מסבירה כיצד אמזון לא רק עוקבת אחר דפוסי הקנייה שלנו, אלא גם מאפשרת ליצרנים אחרים לקחת סיכון עם המוצרים שלהם, מחכה לראות אילו מהם מצליחים, ואז משיקה מוצרים כאלה בעצמה ומקדמת אותם. כך יש לה עניין לתעדף את המוצרים שלה על פני אלה של המתחרים. יש כאן קונפליקט אינטרסים ענקי".

מארק צוקרברג בכנס המובייל בברצלונה. "מתחילה לחלחל ההבנה שסיפור הפייק ניוז בפייסבוק הוא סיפור של מונופול ששולט בזרימת המידע בחברה שלנו"

ועוד משהו: אמזון כל כך גדולה, עד שאף אחד לא מנסה להתחרות בה. "דבר עם כל סטארט־אפ, ואנשיו יגידו לך שגם אם הם יציעו להיכנס לתחום עסקי שאמזון פועלת בו — או עשויה לפעול בו — הם לא יצליחו לגייס שום מימון ממשקיעי הון סיכון. התחושה היא שאף אחד לא יכול להופיע ולשבש את העסק, כי התשתית שיש לאמזון, גם אונליין וגם פיזית, היא פשוט ענקית". היא כוללת, אגב, 4,000 משאיות בבעלות החברה, 40 מטוסי סילון שחכרה, ו־180 מחסנים בארצות הברית לבדה. וכל זה נכון ל־2016.

את התשתית הזאת אמזון בנתה במשך שנים, שבמהלכן כמעט לא רשמה רווחים ובחלק מהן אפילו הפסידה. ובכל זאת וול סטריט הרעיפה עליה שפע מימון זול — מה שלפי חאן מדגים את הפער בין האופן שבו החברה נתפסת אצל הרשויות לאופן שבו היא נתפסת בשווקים. "לאמזון היו גישה להון בחינם, ויד חופשית לעשות עם ההון הזה מה שהיא רוצה. לאף חברה אחרת אין יתרון כזה. אפילו וולמארט מתקשה נגד אמזון וקשה מאוד לראות איך תקום לה מתחרה. ובוול סטריט מבינים את זה, וזה מסביר את התמחור האסטרונומי שאמזון נהנית ממנו". השווי הדמיוני שהשווקים מעניקים לאמזון — כ־700 מיליארד דולר — מראה לשיטתה של חאן שהשווקים מבינים היטב את היתרון המבני שאמזון נהנית ממנו. וזה משהו שהרגולטורים עדיין לא הפנימו.

כלומר המשקיעים מניחים שבשלב מסוים המעמד של אמזון יאפשר לה להפוך לרווחית אפילו יותר?

"איזו חברה אחרת מסוגלת לגרום לצניחה בהערכות השווי של חברות פורצ'ן 500 כשהיא רק מכריזה על כוונה להיכנס לתחום שלהן? כשאמזון הכריזה שהיא מתכוונת לקנות את רשת Whole Foods, השווי של כל רשתות המזון האחרות צנח. כשאמזון רק הזכירה כוונה להיכנס לתחום הבריאות, עשרות מיליארדי דולרים נמחקו משווי החברות בתחום. זה כאילו שההון מוקצה לפי הגחמות של אמזון, לפי הציפיות מה אמזון תעשה. כשלשחקן אחד יש כל כך הרבה השפעה, זה מראה שמשהו כאן מקולקל באופן עמוק".

אז מה אפשר לעשות?

"אפשר לפרק את אמזון, למשל לפצל לחברה נפרדת את עסקי הענן, או את Amazon Marketplace (הפלטפורמה שמאפשרת לקמעונאיות אחרות למכור באמצעות אמזון), או את עסקי הקמעונאות שבלבה. אבל אפשר גם לשמר אותה כתשתית מרכזית אבל לנטרל אותה מלנצל את הכוח שלה לרעה, כלומר לדרוש שבפלטפורמה שלה היא תציע שירותים שווים בתנאים שווים לכל היצרנים, ולאסור עליה לבצע אפליית מחירים".

צעדים כאלה לא יתורגמו לעליית מחירים לצרכנים?

"קשה לומר, כי אין לנו הבנה מעמיקה של התמחור של אמזון. היא משנה את המחירים מאות פעמים ביום, היא 'נועלת' את הלקוחות שלה באמצעות תוכניות נאמנות, והם אפילו לא משווים מחירים יותר".

זה ריאלי, שאמזון תפורק או תוגבל?

"זה תלוי בפוליטיקאים, וקשה לצפות מה יקרה תחת ממשל טראמפ. אבל יש הרבה חברות פורצ'ן 500 שמבועתות מאמזון, וגם מגוגל ופייסבוק, ויש להן השפעה בקונגרס. ובאופן כללי יש כרגע נקודת מפנה בארצות הברית, עם שינוי דרמטי בטון של השיחה על הכוח של חברות הטכנולוגיה".

אגב, את קונה באמזון?

"יש לי חשבון שם, והשתמשתי בו בעבר. זה בהחלט נוח. אבל אין לי חשבון פריים, ואני לא קונה הרבה. ואני גם לא חושבת שהדרך להתמודד עם הכוח של אמזון היא באמצעות חרם צרכנים; זו בעיה פוליטית שאנחנו צריכים להתמודד איתה כאזרחים, בכלים פוליטיים".

לינה חאן. "אמזון מנטרלת את חוקי ההגבלים העסקיים"

פוליטיקה היא הפתרון

גם לין מדגיש את הפוליטיקה כזירה שבה השינוי צריך להתחולל. "בעוד קצת פחות משנתיים נהיה בעונת הפריימריז לבחירות 2020, והמטרה שלנו היא שהמונופולים יהיו אחד משלושת הנושאים העיקריים במירוץ לנשיאות, אם לא העיקרי שבהם. כי הוא קשור להכל: אתה רוצה לדעת למה העבודה שלך דפוקה, למה השכר שלך נמוך, למה גם כשהאבטלה נמוכה המשכורת שלך לא עולה, או למה אתה לא יכול להקים עסק? אז בוא נדבר על הבעיה העיקרית, שהיא ריכוז הכוח. מספיק שמועמד מרכזי אחד שרוצה להיות נשיא ידחוף את הנושא, וכולם ייאלצו לדון בו".

לין כבר רשם הישגים בזירה הפוליטית. הוא תואר בעיתונות כ"הסנדק האינטלקטואלי" של הכנסת המונופולים לאג'נדה של המפלגה הדמוקרטית בשנה החולפת, והסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן, שנשאה נאומים מדוברים על הצורך להילחם במונופולים, עשתה זאת בין השאר בכנסים שלין ארגן. ועדיין, הוא מתעקש על כך שהמועמד לנשיאות שיניף את דגל המאבק במונופולים לא בהכרח יגיע מהשמאל. "אנשים תמיד מנסים לפטור אותנו כשמאלנים, אבל אנחנו המרכז האמיתי, הליברלים האמיתיים והשמרנים האמיתיים. וכשזה מגיע לריכוז כוח אבסולוטי מהסוג שאנחנו עדים לו כיום, זה בכלל לא נושא מפלגתי. ב־35 השנה האחרונות חלק הארי של אנשי שתי המפלגות השיגו מימון באמצעות טובות שעשו למונופוליסטים, אבל במבט קדימה היתרון הפוליטי בלמכור את עצמך למונופולים יקטן, והמחיר יגדל. יש כיום יותר משגיחים, כמונו, ויותר קל להפנות את הזרקור למי שהופכים את עצמם לכלי שרת של הכוח. ובתוך המפלגות עצמן יש עוד ועוד אנשים שעוסקים בנושאים האלה. גם מי שלא מבין אותם לעומק יבין שזה המקום החכם להיות בו, הדרך להשיג קולות ולא להיות מובך".

מכון השווקים הפתוחים, שלין הקים בסתיו, מקבל תרומות רק מגופים שאינם למטרות רווח. אחד מהם הוא קרן החברה הפתוחה של המיליארדר והפילנתרופ ג'ורג' סורוס, שבעצמו הקדיש חלק ניכר מהנאום שלו בדאבוס, בחודש שעבר, לפייסבוק, גוגל ואמזון. "למונופולים האינטרנטיים אין הרצון או הנטייה להגן על החברה מהתוצאות של מעשיהם", אמר. "זה הופך אותם לאיום, והרגולטורים צריכים להגן על החברה מפניהם".

חייבים גיבוי של פיננסייר כמו סורוס כדי להיאבק במונופולים?

"יש לנו כ־5,000 תורמים ישירים, והעמותה של סורוס היא רק אחת מהתומכים שלנו. אז זה לא עניין של אדם אחד או של פלוטוקרטים נגד פלוטוקרטים. זה עניין של דמוקרטיה. מה שצריך לשאול הוא למה סורוס נשא את הנאום הזה. הוא אדם ששרד את השואה והקדיש את עצמו ליצירת חברה פתוחה, למלחמה בגישות דטרמיניסטיות ותפיסות רדוקציוניסטיות של העולם. הוא קורא את קרל פופר. ועכשיו הוא מתעורר לעובדה שיש לנו כאן בעיה רצינית, איום לכל מה שהוא נלחם עבורו כל חייו. ואנחנו צריכים לבחור אם אנחנו רוצים שתהיה לנו דמוקרטיה, או שאנחנו רוצים לתת לאנשים האלה למשול בנו".