• תפריט
מוסף 15.02.2018
האדר מוסף שבועי 15.2.18

תואר במשפטים ו־MBA: הסטודנטים הפליטים נלחמים דרך האקדמיה

מבקשי מקלט, הגרסה האקדמית: אנחנו רגילים לראות אותם במטבחי מסעדות, בגינות ציבוריות בדרום תל אביב או כלואים בסהרונים. אבל עשרות מבקשי מקלט שברחו מדארפור, דרום סודן, אריתריאה ומדינות אחרות באפריקה לומדים במוסדות אקדמיים ברחבי הארץ ומספקים רמז לתרומה העצומה שיוכלו לתרום לחברה הישראלית, אם רק יפסיקו לראות בהם אויב שיש לגרש

המפגש עם הסטודנטים האלה מעורר השראה. הוא מעניק הזדמנות לדמיין מה היה קורה אם היינו מאפשרים לפליטים ללמוד ולהגשים את עצמם, במקום לתפוס אותם כחוטבי עצים ושואבי מים או גרוע מכך, כעבריינים. יש להם חלומות אדירים, יכולות מרשימות ומוטיבציה בשמים, אף שהם כאן לבד, אחרי מסעות קשים ובאי־ודאות גדולה.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

מי שמאפשר להם את זה הוא היזם ג'ואי לאו, שמעניק מלגות לישראלים וגם לאפריקאים שהגיעו לכאן. בשנים האחרונות הוא מימן את הלימודים והקיום של כ־40 סטודנטים אפריקאים לתואר ראשון ושני. כמה מהם גורשו מישראל בזמן הלימודים, והוא המשיך לתמוך בלימודיהם בחו"ל. כיום 21 סטודנטים לומדים בעזרת הסיוע שלו, רובם במרכז הבינתחומי בהרצליה, אחרים באוניברסיטה העברית, בתל אביב, בוינגייט, בספיר ובמרכז למשפט ועסקים.

 

בשנים הראשונות לא היו בתוכנית סטודנטיות, כיום יש ארבע. יש להם ארגון של סטודנטים אפריקאים המסייע להם, בניהולו של טאג' הרון, שהשלים בעזרת לאו תואר ראשון בממשל ותואר שני במדע המדינה ותקשורת פוליטית. לאו לא מתנה את המלגה בתחום לימודים מסוים, אולם הוא מודה שהוא מעדיף שילמדו מקצועות פרקטיים. "הילדים שלי", הוא קורא להם. "אני דואג להם, אין אף אחד שיגן עליהם. בטווח הקצר, הם יכולים לתרום לחברה הישראלית, לדבר בשמה ולהביס את ה־BDS טוב יותר מכולנו. בטווח הארוך, אני מקווה שהם יהיו המנהיגים של אפריקה".

 

 צילום: עמית שעל

 

 

אהרון וולדמהרט: "רוצה להקים עסק"

בן 33, מאריתריאה, חי בישראל שבע שנים, גר בהרצליה, סטודנט ל־MBA בבינתחומי, בעל תואר ראשון במינהל עסקים. מחזיק באשרה 2(א)(5), שמאפשרת לעבוד ושצריך לחדש מדי חודשיים.

 

"ב־2008 עזבתי את אריתריאה לאתיופיה, משם לסודן ואז ללוב, למצרים, ודרך סיני לישראל", מספר וולדמהרט באנגלית מתובלת בעברית. "הגעתי לכאן לבד, בלי הוריי ואחיי, באוקטובר 2010. היינו בסהרונים ואחר כך נתנו לנו ויזה ואמרו שאסור לנו לעבוד. אבל מה נעשה אם אסור לנו לעבוד? אתה תקוע. מהרגע שהגעתי לישראל אני תלוי בממשלה ולא יכול לתכנן את המחר. אין לי תוכניות עתידיות".

 

אהרון וולדמהרט אהרון וולדמהרט צילום: עמית שעל

 

 

אתה רוצה להמשיך לחיות בישראל או לעבור למדינה אחרת?

"זה לא תלוי בי".

 

ואם זה היה תלוי בך?

"מובן שאני מעדיף להישאר. למדתי עסקים אז הייתי שמח להקים עסק, אולי לעשות משהו במימון. חברים שלמדו איתי בתואר הראשון משתלבים עכשיו בעבודות נהדרות. לפעמים אני ניגש לראיונות ומסרבים לי. אני לא יכול לשפר ככה את החיים שלי. הפוליטיקאים בישראל טועים, ואני מקווה שהם יראו סימפטיה לפליטים".

 

אוסומעין ברקא: "אני רוצה ליצור גשר בין המדינות"

בן 23, מדארפור, חי בישראל כעשר שנים, גר בהרצליה, לומד לתואר ראשון בממשל ואסטרטגיה בבינתחומי. מחזיק באשרה ב/1 - תייר עם רישיון עבודה.

 

"כשהייתי בן תשע שרפו את הכפר הקטן שבו חיינו, וחלק מבני המשפחה שלי נרצחו. עברנו למחנה פליטים ואחרי כמה שנים שם, ב־2007, הרגשתי ששתי אופציות עומדות בפניי: לחזור לכפר שלי או לעזוב את מחנה הפליטים ולמצוא לעצמי חיים נורמליים עם מסגרת וחינוך", הוא מספר בעברית עשירה עם מבטא קל. "רציתי לבחור באופציה הראשונה ואמא שלי אמרה: 'בני, אל תחשוב שיש רק דרך אחת, לחזור לכפר, להחזיק נשק ולשפוך דם. לך תמצא את החיים הנורמליים שאתה מחפש, תלמד ותהיה אדם שמונע מלחמות ושפיכות דמים'. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, אבל הצטרפתי לקבוצה שעברה ללוב". משם חשב לנסוע עם חבר לאירופה, אבל חשש מהדרך הימית המסוכנת. "ואז יום אחד ראינו טלוויזיה, ובפעם הראשונה נחשפתי לסיפור של עם ישראל ואמרתי לחבר שלי: 'תקשיב, אני מזדהה עם הסיפור של האנשים האלה. מפה אני לא הולך לאירופה ולא לארצות הברית, אלא לישראל. האנשים שם יודעים מה זה להיות פליט, לחיות בחוסר יציבות, חוסר ביטחון וחוסר בית. הם ייתנו לנו הגנה זמנית".

 

אוסומעין ברקא אוסומעין ברקא צילום: עמית שעל

 

 

השניים הצטרפו לקבוצה שהגיעה לישראל דרך מצרים; שלושה מחבריה נהרגו מירי חיילים מצרים בסיני. בארץ, לעומת זאת, הוא זוכר את החייל שנתן לו את הגרביים שלו. "אמרתי לחבר שלי: 'תראה, זו התחלה טובה ויש סיכוי גדול שגם ההמשך יהיה טוב".

 

ההמשך היה מעצר בסהרונים. ברקא שוחרר אחרי חודש וחצי, עבד בקיבוץ אילות ובתל אביב והמשיך לכפר הנוער הדתי ימין אורד. הוא נולד כמוסלמי, אך התחנך בילדותו גם במוסדות נוצריים ואומר שלדת אין משמעות עבורו. "החלטתי שאכבד את המקום ואת האנשים שנותנים לי הזדמנות. חבשתי כיפה שחורה, הגעתי לתפילות, קראתי סידור, הנחתי תפילין. רציתי להגיע לצה"ל אבל אמרו לי שאני לא יכול. אז התנדבתי שנה וחצי בפנימייה, שנהפכה לבית השני שלי, כי למדתי לא רק לקבל אלא גם לתת.

"התחנכתי פה, החברים הכי טובים שלי הם ישראלים שנולדו פה, נהפכתי לחלק בלתי נפרד מהחברה, ולכן אני רוצה להישאר פה לנצח. החלום שלי הוא ליצור גשר בין שתי המדינות שלי, ואני מזמין את הציבור הישראלי לעבור איתי בגשר הזה".

 

ג'ק אדמיסה: "עתיד כעו"ס"

בן 31, מדארפור, חי בישראל עשר שנים, גר בירושלים, לומד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. מחזיק באשרה 2(א)(5), שמאפשרת לעבוד ושצריך לחדש מדי חודשיים.

 

"הגעתי לכאן לבד, וכל השנים אני גר בירושלים, למעט שנתיים בכלא חולות", הוא מספר בעברית. "אנשים כמוני, שהגיעו ממדינה שיש בה רצח עם, ציפו לקבל מעמד וגם לעזור לישראל. ממש קשה לי להבין איך לא רואים בנו קורבנות מלחמה ומאשימים אותנו במקום לסייע לנו. קיווינו שממשלת ישראל תעזור לעצור את ההרג שם, אבל במקום זה הפכו אותנו מקורבנות לאויבים. אני לא מבין איך הם מוכנים שיחזירו אותנו ואולי יהרגו אותנו, ממש לא מצליח לדמיין. ואני חושב על האנשים שחיים במחנות פליטים ועלולים למות כל יום. גם עכשיו, כשמדברים על גירוש, אני מוטרד יותר מהאנשים שם שנמצאים בסיכון של רצח עם. צריך לחשוב איך לפתור את הבעיה הזאת".

 

ג'ק אדמיסה ג'ק אדמיסה צילום: עמית שעל

 

 

מה התוכניות שלך לעתיד?

"אני לומד עבודה סוציאלית וזה ממש מעניין אותי. זה מראה איך אנשים חושבים, ושאם מישהו לא מצליח להסביר מה הוא מרגיש ומה הבעיה שלו, אתה צריך לבדוק מה קרה לו. מבחינתי זה העתיד שלי. אני מקווה שאסיים את הלימודים ושאחזור לשרת את עמי בעתיד".

 

 

מוסא קיסו: "קיימות למען אפריקה"

בן 35, מדארפור, חי בישראל שבע שנים, גר בהרצליה, בזוגיות ואב לתינוק, לומד לתואר ראשון בממשל וקיימות בבינתחומי. מחזיק באשרה 2(א)(5), שמאפשרת לעבוד ושצריך לחדש מדי חודשיים.

 

"ב־2003, כשהרסו את הכפר שלי, עזבתי לבדי. הוריי נמצאים מאז במחנה פליטים. עברתי לחרטום, שם סיימתי תיכון, ואז ארגנו קמפיין נגד המלחמה בדארפור ובגלל האקטיביזם הפוליטי שלי נכלאתי. כששוחררתי ברחתי מסודן, כי לא היה בטוח עבורי להישאר שם. עברתי למצרים ואז לישראל", הוא אומר באנגלית. "קשה כאן, כי מדי פעם יש חוקים חדשים שמשנים את המצב שלנו, ואנחנו נאבקים לקבל הגנה. ישראל היא מדינה דמוקרטית שיכולה להסדיר את מצב הפליטים, אבל לצערי עד היום לא קיבלתי הגנה ראויה. הגשתי בקשה שיכירו בי כמבקש מקלט, ב־2015 היה לי ראיון, ומאז לא קיבלתי תשובה". רשות האוכלוסין אישרה את הגשת הבקשה והוסיפה ש"עודנה נבחנת וטרם התקבלה הכרעה בה".

 

מוסא קיסו מוסא קיסו צילום: עמית שעל

 

 

"לא בחרנו להיות פליטים. להיות פליט ולהיות רחוק מהמשפחה שלך עשר שנים זה קשה מאוד. אני רוצה לחזור לדארפור, אבל זה עדיין לא בטוח עבורי לחזור. אני פה באופן זמני, ואני רוצה הגנה זמנית לפי הסטנדרטים הבינלאומיים, שלא יגרשו אותי עד שהבית שלי יהיה שוב בטוח ואוכל לחזור אליו. אני לומד קיימות, וזה יתרום לאפריקה, כי האוכלוסייה גדלה והמשאבים מוגבלים, צריך למצוא דרך בת־קיימא להשתמש בהם. אחרי התואר ארצה לתרום למדינה שלי, וגם לישראל".

 

 

נאקה קרבה: בארץ מגיל 8

בת 20, מדרום סודן, חיה בישראל שש שנים, גורשה, וחזרה שוב לפני ארבע שנים, גרה בתל אביב, לומדת לתואר ראשון בממשל ודיפלומטיה בבינתחומי. מחזיקה באשרה א/2 - ויזת סטודנט שיש לחדש אחת לשנה.

 

כשאנחנו מתיישבות לשוחח, קרבה נאנחת. היא בדיוק סיימה מבחן והיא מותשת, אין לה כוח לספר עוד פעם את הסיפור שלה. גוגל משלים לי את הפרטים החסרים: אמא שלה עזבה את דרום סודן ב־1994 למצרים, שם נולדו נאקה ואחיה, וכשהיתה בת 8 הם הגיעו לישראל. האם נאבקה כדי להישאר כאן, בסיוע הרבה מאוד מתושבי נהריה שבה חיה, ללא הצלחה. "הגעתי לישראל ב־2006 עם אמא והאחים שלי. גרנו שנה בחיפה ואז עברנו לנהריה, עד שגורשנו", היא מספרת בעברית מושלמת. "עברנו לרואנדה, שם אני והאחים שלי היינו בפנימייה. בשנה שעברה אמא עברה למצרים בניסיון לחפש עבודה, ואולי היא תצא מאפריקה למדינה אחרת. אני פה מ־2014. חזרתי עם ויזת סטודנט, אבל זה היה מסובך".

 

נאקה קרבה נאקה קרבה צילום: עמית שעל

 

 

רוצה להעביר מסר לפוליטיקאים?

"שיתייחסו לאנשים כמו שהם רוצים שיתייחסו אליהם. שיקשיבו לאנשים ולסיפורים שלהם. אני חושבת שהם מודעים לזה אבל שמים את עצמם במקום הראשון, לפני אחרים".

 

יש לך תוכניות לעתיד?

"אני רוצה להמשיך ללמוד לתואר שני, אולי בארצות הברית או באירופה. אני רוצה לנסות מקום חדש, נגמרו לי הכוחות להתמודד פה".

 

ארבאב עלי: "רוצה לאסוף נערי רחוב לאקדמיה"

בן 23, מדארפור, חי בישראל שבע שנים, גר בשדרות, לומד לתואר ראשון רב־תחומי ומתחיל תואר שני במשפטים, שניהם במכללת ספיר. מחזיק באשרה 2(א)(5), שמאפשרת לעבוד ושצריך לחדש מדי חודשיים.

 

"בגיל 10 עזבנו, כל המשפחה, את דארפור לצ'אד, ומשם, בגיל 13, המשכתי לבד ללוב, ודרך מצרים הגעתי לישראל בגיל 15 וחצי. בהתחלה למדתי ביפו, ואחרי חצי שנה עברתי לכפר הנוער עיינות לשנתיים. משם עברתי לתל אביב, כי היה לי חשוב לעשות בגרות. גרתי בבית השאנטי וסיימתי תיכון בגימנסיה הרצליה", הוא מספר בעברית קולחת עם מבטא קל בלבד.

 

בגרות מלאה?

"כמעט", הוא צוחק. "חסרה לי רק הבגרות במתמטיקה. עשיתי רק שתי יחידות, אני גרוע במתמטיקה. היה לי קשה בגלל השפה, וגם כי משהו בסיסי היה חסר, כי בילדות שלי לא למדתי".

 

ארבאב עלי ארבאב עלי צילום: עמית שעל

 

יש לך מסר לפוליטיקאים?

"קשה לי מאוד עם פוליטיקאים. משום שיש בישראל מחלוקות ואינטרסים מותחים עלינו ביקורת קשה ומתייחסים לנושא הפליטים בצורה קיצונית, כדי לרצות אחרים. ואנחנו לא מצביעים, אז לא אכפת להם מאיתנו, אנחנו לא משרתים שום אינטרס, הם רק מרוויחים על הגב שלנו, וזה בעייתי. אנשים סובלים באופן יומיומי".

 

מה אתה רוצה לעשות כשתסיים את הלימודים?

"כמו כל ילד ישראלי שמסיים לימודים אקדמיים הייתי רוצה לבנות את העתיד שלי. כרגע הוא לא כל כך נראה באופק, אבל אני מנסה לבנות אותו, אם זה בסיס כלכלי או להקים משפחה. אני מאוד רוצה לבנות את העתיד שלי פה. שם אין לי כלום. מה שהיה נהרס, אף אחד לא מכיר אותי והמדינה לא רוצה אותי. בישראל יש לי בסיס, חברים, סביבה שתומכת בי ואני בה. אז כן, אני רוצה מאוד איכשהו לבנות את החיים שלי פה. אני מדריך בחדר כושר ומאמן חברים פה ושם. אני רוצה להתפתח בזה, ללמוד תזונה, וגם להתפתח בתחום החינוך. יש ילדים שמסיימים תיכון ולא מגייסים אותם, והם מסתובבים, נופלים לסמים. מי שמסתובב אחרי התיכון ארבע־חמש שנים סתם בתל אביב, יהיה לו קשה מאוד. אני רוצה לגייס אותם לאקדמיה".

 

מוטסאם עלי: "לתת ערך מוסף"

בן 31, מדארפור, חי בישראל יותר משמונה שנים, גר בהרצליה, מסיים לימודי משפטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן. מחזיק באשרה א/5 - תושב ארעי, מעמד שיש לחדש אחת לשנה.

 

אתה עומד לסיים את הלימודים, איך הלך?

"נחמד, למעט הלחץ עכשיו שמשפיע על חיי היומיום שלנו, אף שיש לי מעמד של פליט. אני רואה איך מתייחסים לאנשים אחרת. הם מרגישים לא שייכים, אף שהם נמצאים כאן שנים רבות. אני מרגיש חלק מהחברה הישראלית, החברים שלי ישראלים, ואני יודע שלמדינה יש יכולת לקלוט מבקשי מקלט. מדינה של 8 מיליון אזרחים ישראלים שנוסדה על ערכים של צדק, חירות ושוויון יכולה להכיל כ־40 אלף פליטים", הוא אומר בעברית נהדרת. "אבל היא לא עושה את זה. וזה באמת כואב. אלה אנשים שיכולים לתת ערך מוסף לחברה הישראלית, והפוליטיקאים שיושבים שם למעלה לא מבינים את זה.

 

מוטסאם עלי מוטסאם עלי צילום: עמית שעל

 

 

"הגעתי לכאן לבד, משפחתי במחנה עקורים בדארפור ואני לא נמצא איתה בקשר קבוע, כי אני ברשימה השחורה של הממשלה שם ועוקבים אחרי השיחות שלנו; ב־2009 כלאו את אבי כי התקשרתי. אני לומד משפטים כדי לסייע לאנשים בדארפור ובסודן, זו המטרה. יש לי אחריות כלפי מי שנשאר שם. בינתיים אני כאן, ובטוח אוכל להשתמש בידע המשפטי כדי לסייע לאוכלוסיות מוחלשות בארץ — מבקשי מקלט אבל גם כל קבוצת מיעוט, אפילו אזרחים ישראלים שסובלים ממדיניות הממשלה, צריך להיאבק גם למען הזכויות שלהם".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x