• תפריט
מוסף 08.02.2018
האדר מוסף שבועי 8.2.18

תזמורת בצורת: איך נראים החיים בקייפטאון תחת החרדה ההמונית שהמים ייגמרו

הרשויות בקייפטאון הכריזו שבאפריל ייגמרו המים בבירת דרום אפריקה, והתושבים הגיבו בהיסטריה המתבקשת. הם חיסלו את הבריכות, החלו לאסוף מי מקלחת לשימוש חוזר והפסיקו להגיש מי ברז במסעדות. ולריה גסלב חירפה נפשה כדי לדווח מה עושים למי שמוריד מים אחרי פיפי

ולריה גסלב, קייפטאון 14:4010.02.18

מאז התמקמתי בקייפטאון העורכים בעיתון שבו עבדתי יוצרים איתי קשר בכל פעם שמשהו רע קורה בצד שלי של העולם, למשל כשבנק ההלוואות אפריקן בנק כמעט קרס. אני מצדי מנסה להציע להם כתבות מעוררות השראה מהצד שלי של העולם, למשל השיח סביב דה־קולוניזציה של האוניברסיטאות, שמשנה את פני ההוראה ברחבי העולם, או פסק הדין בעניינה של האמנית דין האטון, שמשמעותי ביותר לחופש הביטוי ולנגיסה בהגמוניה. ההצעה הראשונה נדחתה כי זה אפריקה, על ההצעה השנייה הם אפילו לא טרחו לענות. והשבוע הגיע המייל הלא־מפתיע עם הכותרת "נגמרים המים בקייפטאון".

 

"היי ולרי, האומנם?? שווה לכתוב על זה?", שואל אותי העורך. "יש הרבה פניקה מסביב, אבל אני לא קונה את זה", אני משיבה. "חבל", הוא עונה, "פניקה מייצרת כתבות מעניינות".

 

"אני יודעת, לכן אני לא בעיתונות יותר", אני מחזירה לו, "אבל אני יכולה לכתוב יומני פניקה מנקודת מבטי, כאלה המתבוננים באנשים והתנהגותם".

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

בשיח הציבורי

 

הפסקתי לקרוא חדשות לפני שש שנים, כשעזבתי את עבודתי כעיתונאית, כך שענייני השעה מגיעים אליי מיד שנייה. אמא שלי דואגת לעדכן בפיגועים ברחבי העולם, וחברי פייסבוק מספקים לי חדשות תרבות. וכך גם משבר המים נשפך אל חיי: יד שנייה.

 

אם הייתי קוראת עיתונים, הכותרות הבאות היו הולמות בי: "שעון יום הדין מתקתק: אסון הבצורת בקייפטאון — מאגרי המים מתחת ל־20%" ("סאנדיי טיימס", 14.1.18); "מחסור המים בקייפטאון — אסון לאומי" ("סיטי פרס”, 21.1.18); "יום האפס של קייפטאון — 16 באפריל" ("ביזנס דיי", 31.1.18); "הרשויות היו אמורות ליישם תוכניות לחיסכון במים לפני שנים" (“קייפ טיימס”, 1.2.18); "אזהרה: מי התהום עלולים להיגמר" ("קייפ ארגוס", 2.2.18); "פחד מפני קריסת מערכת החינוך עקב משבר המים" ("קייפ טיימס", 2.2.18).

 

בריכה מיובשת בקייפטאון בעקבות תקנות המים החדשות. העיתונים זועקים: "אפס תוכניות ליום האפס" בריכה מיובשת בקייפטאון בעקבות תקנות המים החדשות. העיתונים זועקים: "אפס תוכניות ליום האפס" צילום: בלומברג

 

אבל אני לא קוראת עיתונים. ולכן איני בטוחה מתי המצב התמצב כמשבר, כי הייתי עסוקה במיני־משברים האישיים שלי — המאמצים של בן זוגי למצוא עבודה, הפוליטיקות הקטנוניות בקרב ההנהלה של האוניברסיטה שבה אני עובדת, או הקפיצה המוגזמת במחירי הדיור שלא אפשרה לי למצוא בית.

 

אני כן זוכרת פרט אחד בדרכו של משבר המים למקומו הרם בשיח הציבורי — במאי 2017 נפתחה הגלריה A4, ובנאום הפתיחה האוצרת והמארחת פמלה דלונגווה הסבה את תשומת לב הקהל לכך שהם מגישים לנו מים בג'ריקן גדול, במקום היין כנהוג בפתיחות, כי "מים הם מצרך נדיר, ולכן להגיש מים זו המחווה הכי נכונה לימים אלו".

 

מים נהפכו ליצירת אמנות גם בתערוכה החדשה של האמן הלוהט בסצנה הדרום־אפריקאית קמנג וה להולרה (Kemang Wa Lehulere), שהציע לצייר פורטרטים של האורחים תמורת מאה ראנד (כ־30 שקל). במקום בגואש או אקריליק הוא טבל את המכחול בבקבוק מים.

 

אבל היצירה הכי יפה שהוליד המשבר היא סרטון הווידיאו #BreakingBallet No.5, שצילמו אנשי בלט ג'ובורג ושנהפך לוויראלי בדצמבר. הסרטון מתחיל בכותרות עיתונים היסטריות על "יום האפס" כשברקע נוף מדברי שומם עם גזעי עצים ערומים ורזים, וממשיך במחווה ל"מלכת הגשם", שרוקדת הכוריאוגרפית והבלרינה קיטי פטלה על רקע מוזיקה דרמטית.

 

ברחוב

 

אורות הכריסמס בשדרת אדרליי הם אטרקציה מקומית מסורתית ותיקה. נוסף על עצי האשוח והמרכבות יש השנה מרכיב חדש: הכיתוב "משבר מים", שמהבהב בצבעים חגיגיים.

 

תושבים בתור למלא מים. "קייפטאון תפסיק אספקת מים לפרברים ב־12 באפריל", מזהיר חבר פייסבוק תושבים בתור למלא מים. "קייפטאון תפסיק אספקת מים לפרברים ב־12 באפריל", מזהיר חבר פייסבוק צילום: אי פי איי

 

 

והסימנים למשבר ניבטים מכל עבר. אני יוצאת מהבניין שלי ורואה שוועד הבית כיסה את הבריכה של הקומפלקס. הסאונה הטורקית, הפינוק החביב עליי, נסגרה כבר לפני חצי שנה. דווקא הבריכה הצמודה לה פתוחה כרגיל. על עמודי תאורה, כותרות ה”קייפ טיימס” מכריזות "אפס תוכניות ליום האפס". העורך ודאי מבסוט מעצמו על משחק המילים.

 

בקרון הרכבת כיתוב גרפיטי מציע הסבר חלופי למשבר המים: "שמתם לב שרק במחוז שלנו יש משבר מים? זה אלוהים מעניש אותנו על שבחרנו במפלגת ה־DA (המפלגה השלטת באיזור, ו"ג)". אני נכנסת למונית, והנהג אומר לי שהבחין כי הבנייה במרכז קייפטאון נעצרה. לדעתו זה בגלל מגבלת המים, הנחוצים לערבוב הבטון.

כשאני מגיעה לאוניברסיטת סטלנבוש, מקום העבודה שלי, מספרת לי קולגה במחלקת האמנות על רעיון לשיעור ראשון בפיסול לסטודנטים חדשים: להכין אובייקט שמוביל 25 ליטר מים ממקום למקום ללא מאמץ. האובייקט צריך להיות שימושי וגם אמנותי.

 

בפייסבוק

 

כשפרסמתי פוסט בפייסבוק על חיפושי הנואש אחר דירה, תיארתי את דירת חלומותיי כאחת שיש בה הרבה אור, מיטה אוהבת ואמבטיה מפנקת. אמנית חברה הוסיפה בתגובות "ומי גשם שימלאו את האמבטיה", רומזת שלעשות אמבטיה כיום זה לא פוליטיקלי קורקט. בטח שלא להכריז על זה בציבור. אלו הם קווים לדמותה של תעמולה. הרשת החברתית נהפכה לזירת משטור של מה אפשר לומר בפומבי.

 

מכר פרסם סלפי "אמנותי" כשהוא עטוף במגבת ליד המקלחת וכתב: "חושב כמה אנחנו קרובים ל#יוםהאפס. קייפטאון עתידה להפסיק את אספקת המים לפרברים ב־12 באפריל. #תחסכומים". תהיתי אם זה אקטיביזם פייסבוקי או סתם ניצול ציני של המצב כדי להרשים איזו חברה דמיונית.

 

והוא לא היחיד. הפיד מוצף בפוסטים בדרגות דאגה שונות. "הנה האמבטיה החדשה שלי...", כותבת לואיז, "לא בטוחה אם אוכל להשתמש בה". קצת אחריה כותב מת'יו: "קייפטאונים ממעמד הביניים מתלוננים על עמידה בתור למים, כשאחרים עושים זאת כל חייהם".

 

האמן קמנג וה להולרה מוכר פורטרטים שאייר במים במקום גואש או אקריליק האמן קמנג וה להולרה מוכר פורטרטים שאייר במים במקום גואש או אקריליק צילום: ולריה גסלב

 

 

פייסבוק מדגיש בפניי את העובדה שגם במשבר המים הפערים החברתיים נשמרים. "עיריית קייפטאון היקרה", תוקף זיקו, "מה שאתם קוראים לו 'הנורמה החדשה' היה הנורמה של הקהילות השחורות, אז לכו לעזאזל עם כל החארטה של חיסכון במים, וכל הגאדג'טים הנלווים".

 

"חוויות היומיום שלנו פתאום הוכרזו משבר כי עכשיו המיעוט הלבן חווה אותן", כותבת בבלווה, ומצטרף אליה ריימונד: "מאגרי המים מתרוקנים בקייפטאון. אומרים לנו לא למלא את הבריכה, לא להשקות את הגינה, לא לשטוף את הרכב, לא לעשות אמבטיה. לנו מעולם לא היו בריכה, גינה, רכב או אמבטיה".

 

"יום האפס כבר הגיע לסיהלהלה", מכריזה כותרת מאמר שמשתפת אילזה, "הברז של וויזקה בת ה־34 לא יתייבש, כי אין לה ברז בכלל. היא לא תצטרך לשטוף את האסלה עם דלי, כי אין לה שירותים. היא גרה בהתיישבות הלא־רשמית לצד כביש N7, שבה מאות משפחות חולקות ברז אחד הנמצא במרחק 800 מטר הליכה מהפחון שהיא חולקת עם בעלה ושלושת ילדיהם".

 

ובין הבורגנים המתוסכלים למגיני העניים יש גם אלה שמציעים צו פיוס כמו ד"ר לזלי גרין, שכותבת: "הכישלון הגדול של ההנהגה הפוליטית הוא שהיא לא הצליחה להציע שיח שמעודד אנשים לאגד כוחות"; יש מי שמציעים תיאוריות קונספירציה כמו פרו־פאונד, שכתב: "השטויות מים האלה הן רק הסחת דעת להסבת תשומת הלב מהחזרת האדמות"; ויש את אלה שנצמדים לטיפים מועילים כמו ג'נט: "קייפטאונים! קחו בקבוק ומזגו לתוכו חצי כוס קצף אמבטיה זול. כף מים וכפית שמן. השפריצו שכבה של הקצף לאסלה ואל תורידו מים! זה מכסה את הפיפי ואת הריח".

 

בשירותים

 

הפניקה מחלחלת גם לשירותים ציבוריים, כי הציבור מתבקש לא להוריד מים אחרי פיפי. "אם זה צהוב, השאירו. אם זה חום, תנו לו לטבוע". באנגלית זה מתחרז. ואם זה מתחרז, זה לגיטימי? כי זה נראה לי לא היגייני כלל. אז אני מורידה את המים של המשתמש הקודם, עושה את שלי ומורידה שוב. מי חשב שפעולה כה יומיומית תיהפך למעשה מחאה פוליטי. רעש הניאגרה הופך מגונה חברתית, כמעט כמו פלוץ או גרעפס. אני מכינה את עצמי לאפשרות שמישהו יצעק מעבר לדלת: "מה את עושה, יא בוגדת?!".

 

הרגשתי לא נעים במיוחד אצל חברתי מיכל, שגרה עם בן זוגה, שהוא דובר העירייה לענייני תשתיות — כנראה המפמפם הראשי של הקמפיין לחיסכון במים.

 

במקלחת

 

כמו החרוז הצהוב, ישנו עוד פזמון קליט: "מקלחת של שתי דקות". שמעתי שתי חברות בחנות פיצ'פקעס מתפעלות מרדיו מיוחד לאמבטיה, האחת אמרה לאחרת "אבל צריך למצוא שיר של שתי דקות". כבר שמעתי בתחנת הרדיו תוכנית שמעודדת את המאזינים לבחור שירים של עד שתי דקות. אולי דמיינתי.

 

במקלחות של חברים הופיע דלי מרובע. שותפתי החדשה גם רכשה אחד. חשבתי שהם מיועדים למים הזורמים כשמחכים לטמפרטורה הנכונה, אבל השותפה הסבירה שהיא עומדת בדלי בעודה מתקלחת. מאוחר יותר המים משמשים לשירותים. היא הציעה שנקנה לי דלי משלי. ויתרתי.

 

במסעדה

 

שלט קטן וחדש הופיע לאחרונה על שולחנות המסעדה שליד העבודה. הוא מודיע שמהשבוע הבא הם יפסיקו להגיש כוסות מים מהברז. "הלקוחות מוזמנים לשתות מבקבוקי המים שהביאו עמם". נחשפתי לתופעה לפני חודשיים במסעדה יוקרתית יותר — כשביקשתי כוס מי ברז, נאמר לי שאפשר רק לקנות בקבוק מים מינרליים. הם גבו 50 ראנד על חצי ליטר מים, שעולה חמישית מזה בחנות. אני לא היחידה שעושה רווח כלכלי ממשבר המים, פניקה זאת תעשייה.

 

בין חברים

 

חיי המיידיים אינם מושפעים מ"המשבר" כלל. יש מים בברז, אני מתקלחת, מורידה את המים באסלה, שותה, שוטפת כלים, וחיה כרגיל. אבל המשבר חי ובועט בשיחות, במיוחד שיחות חולין קצרות ושטחיות.

 

המשפט "אנחנו צריכים גשם" נהפך לפזמון של קייפטאון. הוא מאחד עניים ועשירים. מרכיב מגבש במציאות של פוסט אפרטהייד המפולגת קיצונית בין אחוזות לפחונים; בעיר שבה הליכה ברחוב חושפת אותך לאנשים שמחטטים בפחים וישנים בפינות המדרכה לצד רחובות על גבי רחובות של מסעדות, שבהן הסועדים תמיד לבנים והמלצרים תמיד שחורים.

 

כל אלו ועוד הם לא משברים, הם שגרה. ואם זו המציאות, אין פלא שקייפטאון קיבלה בחדווה את שיחת המזג אוויר המיוחלת. כמה כבר אפשר לדבר על עוני וגזענות.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x