• תפריט
מוסף 08.02.2018
האדר מוסף שבועי 8.2.18

48 שעות עם תושבי דרום תל אביב, שמדברים על האשמים האמיתיים במצב השכונות

המדינה שקברה את השכונות בעשן אוטובוסים והמוני אדם, העירייה שאפשרה לדחוס 20 איש בדירת שני חדרים, המשטרה שמתעלמת מסוחרי הסמים והסרסורים וטייקוני הנדל"ן שרק מתים להיפטר מהאוכלוסיות החלשות

ארי ליבסקר ודיאנה בחור ניר 15:0609.02.18

 

 

שלט ענקי בצבע ורוד של חברת אקרו נדל"ן מכריז על הפרויקט "פלורנטין וילג'", שייבנה ברחוב צ'לנוב שבשכונת נווה שאנן הדרום־תל־אביבית. מגדל של 12 קומות ושני מגדלים בעלי שמונה קומות כל אחד יחליפו את מה שהיה בעבר משחטת עופות. הפרויקט, שנמצא בשלבים מתקדמים של בנייה, ועשרות פרויקטי נדל"ן דומים הם בעצם מה שעומד מאחורי הגירוש של האפריקאים, כך טוענת שולה קשת, מנכ"לית התנועה הפמיניסטית־המזרחית "אחותי — למען נשים בישראל", וממובילות מאבק תושבי שכונות הדרום נגד גירוש מבקשי המקלט.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

 

קשת נולדה בנווה שאנן, וגרה בה עד היום. היא מובילה אותי לאורך גדר, שמנוצלת גם כשלט פרסומת, ואומרת בזלזול כי פורסם בתקשורת שסלבס כמו מירי מסיקה, עברי לידר ומוקי יבואו לגור כאן: "עושים פה ספין על מבקשי המקלט ומסיטים את תשומת הלב מהגירוש השקט, שאליו הציבור הישראלי לא נחשף: הגירוש של תושבי דרום תל אביב הוותיקים. קוראים לזה ג'נטריפיקציה, התהליך של החלפת האוכלוסייה הוותיקה והמוחלשת משכונות הדרום באוכלוסייה מבוססת, שהיא לרוב אשכנזית — ואני לא מדברת על חבר'ה צעירים שבאו לגור פה עכשיו, אלא על טייקוני נדל"ן שעטים על דרום תל אביב כנשרים על פגר, במטרה לבנות כמה שיותר".

 

 

 

קשת מכנה את הגירוש "חורבן הבית השלישי של תושבי דרום תל אביב", אחרי הקמת התחנה המרכזית הישנה בשנות הארבעים והקמת התחנה החדשה בשנות התשעים בלב שכונת מגורים, שתושביה נאלצו ברובם לעזוב את השכונה. שתיהן החריבו את נווה שאנן, כדבריה, והפכו אותה לאזור מזוהם ומוכה פשע. כעת היא יוצאת למאבק כדי להציל את השכונה מהחורבן השלישי. היא תולה על מרפסות שלטים שעליהם מודפס "מסרבים לגירוש", ומארגנת הפגנה המונית.

 

פליטים בשכונה בדרום תל אביב פליטים בשכונה בדרום תל אביב צילום: אי פי איי

 

 

את האשמה היא מטיחה בעיריית תל אביב ובממשלה, שהזניחו במשך שנים את השכונה והרסו אותה. "חנקו אותנו בעשן של אוטובוסים, ועכשיו כשמחירי הנדל"ן יעלו הן יעיפו אותנו, את אלה שגרים בדמי מפתח. אנחנו כבר יודעים איך העירייה עובדת: היא נותנת לקבלני ביצוע לעשות את העבודה, כך זה קרה בגבעת עמל, בשכונת הארגזים, בפארק החורשות. אחר כך, כשכבר יהיו פה בניינים חדשים ואוכלוסייה שונה, הדיירים הוותיקים לא יוכלו להרשות לעצמם לגור פה. איש לא מדבר על פרויקטים חלופיים או על דיור בר־השגה. האפריקאים הם המטרה הראשונה, ואחריהם יגורשו המזרחים העניים".

 

"מתנהגים לזרים כמו לחיות"

 

ב"בית אחותי" שבצ'לנוב אני פוגש את זהבה וקנין (62), תושבת השכונה. "אני גרה פה עשרות שנים וגידלתי כאן את ילדיי, אבל הם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות כאן דירה, ולכן בני הבכור עבר לבאר שבע", היא מספרת. "אני לא מרגישה מאוימת בכלל מהאריתריאים. הם בסך הכל רוצים לחיות פה. מפריעים לי יותר הנרקומנים וסוחרי הסמים. אני לא איתמם ואומר שאין ביניהם כאלה ששותים אלכוהול ומתפרעים, אבל רובם אנשים שלא רוצים להסתבך עם אף אחד, רק לחיות ולהצליח".

 

 

 

את ג'ורג' פרקי (72) אני פוגש בדרכו לדירתו שברחוב מטלון, שאותה הוא שוכר כבר 15 שנה. "צריכים להבין שלא כל נווה שאנן היא מקשה אחת", הוא מסביר לי. "לא בכל מקום גרים אפריקאים. רוב התושבים הם שוכרים. יש פה הרבה מאוד צעירים שאין ביכולתם לקנות דירה או לשכור אחת באזורים יקרים יותר. קח לדוגמה את רחוב מטלון, לכל אורך הרחוב אין כמעט בעלי דירות שגרים בדירה שלהם. כולם משכירים. לכן מי שמתעשר מהמצב הזה הם בעלי הדירות, שהכפילו ושילשו את השכירות. הפליטים שוכרים דירות במחירים גבוהים מאוד, כי שתיים־שלוש משפחות גרות בדירה אחת. אמנם האוכלוסייה הישראלית גם היא קורבן לעליית המחירים, אבל הישראלים יכולים לעבור למקום אחר. לאפריקאים אין ברירה, הם לא יעברו למקום אחר. כל האזור פה מלא בחנויות שלהם, כך שהנוכחות שלהם אינה מורגשת. באזור התחנה המרכזית הישנה יש בעיות פשיעה, אבל במקום שהמשטרה תטפל בזונות ובנרקומנים, היא מגרשת את האפריקאים".

 

דבורה לויאן (62) הגיעה לדרום תל אביב בגיל שמונה, ומאז היא שם. היא מתנגדת לגירוש המהגרים. "צריך להתנהג איתם בצורה נאותה. יש להם זכויות, הם בני אדם. כפנסיונרית אני מתנדבת בגן ילדים של זרים בגינת לוינסקי. זה נותן לי סיפוק גדול. קוראים להם 'זרים', אבל הם לא ממש זרים, כי הם גרים כאן. זה גן מקסים ואני ממש אוהבת אותם. אני רוצה שיתייחסו אליהם יפה, ושייתנו להם יחס שוויוני כי מגיע להם, הם בני אדם. אי אפשר להכליל ולהגיד שכולם לא בסדר. יש כאלה מקסימים, ויש כאלה שעושים בעיות, כמו שיש גם הרבה יהודים וישראלים שעושים בעיות. אבל לזרים מתנהגים כמו לחיות, כולאים אותם, תופסים אותם. זה נורא. אתה רואה את זה וחושב מה היה קורה אם היו מתנהגים אליך ככה. כשאתה גר איתם ובא במגע יומיומי איתם, קשה לך לשנוא אותם. אם רוצים לגרש אותם מכאן, אפשר פשוט להעביר אותם למקום אחר בארץ".

 

קשת. "הגירוש הוא חורבן הבית השלישי של דרום תל אביב" קשת. "הגירוש הוא חורבן הבית השלישי של דרום תל אביב" צילום: יובל חן

 

 

ליאת יופה, בעלת חברת קריאטייב והפקה, עברה לגור בנווה שאנן לפני כשנתיים. היא החלה לעסוק בפעילות חברתית ומתמקדת בעיקר בתעבורה ובשיפור תנאי המחיה. "יש לי מתחת לבית מכולת של אפריקאים, שאותה אני מחבבת מאוד, ומעולם הם לא הפריעו ולא נוצרה איתם שום בעיה. הבעיה בשכונה היא שגרים פה אנשים קשי יום, וזאת בעיה שתמיד היתה כאן, עוד לפני שהגיעו האפריקאים. יש פה הרבה זונות ונרקומנים, וזה מה שבעיקר מציק לי. מתנהל כאן סחר בסמים לאור יום ברחוב צ'לנוב ולאיש זה לא מפריע. המשטרה נותנת לזה לקרות. יש כאן גם המון פחי זבל ברחובות, ואנחנו, התושבים החדשים, עסוקים הרבה בלפנות למוקד 106. יש לנו גם קבוצת ווטסאפ, וכשיש אירוע חריג, כולנו שולחים תלונות משותפות כדי שהוא יטופל".

 

 

גם רחל סוריאנו עברה לגור בנווה שאנן בגלל המחיר. זה היה ב־2004. חבר אדריכל הבטיח לה אז שהשכונה תיהפך לפנינת נדל"ן. בינתיים השנה היא 2018, והבניין שבו היא גרה ברחוב לוינסקי, לא רחוק מהתחנות המרכזיות, נראה יותר כמו מבנה צבאי מוקף חומה גבוהה. "בבניין שבו אני גרה, אין אפריקאים. איימתי על בעל הדירה הסמוכה שיפסיק להשכיר להם. בדירת שניים וחצי חדרים הצטופפו יותר מ־20 איש. הדלת כל הזמן היתה נפתחת ונסגרת, והמדרגות של הבניין היו מלאות אנשים שיצאו ונכנסו. פרצה בדירה הזאת שריפה, כי הם נהגו להבעיר בתוכה מנגלים. אז אחרי שכמעט מצאתי את מותי בגלל השריפה, הזהרתי את בעל הדירה. דירת שלושה חדרים מושכרת אצלנו בבניין ב־4,000–5,000 שקל, אבל לאריתריאים משכירים ב־9,000 שקל. אני מאמינה שלעירייה יש אפשרות להגביל את זה, אם היא רוצה. אי אפשר לתת ל־20 איש לגור בדירת שלושה חדרים, זה נזק תברואתי שגורם לקריסת מערכות הבניין".

 

וקנין. "רוב האריתריאים רק רוצים לחיות ולהצליח" וקנין. "רוב האריתריאים רק רוצים לחיות ולהצליח" צילום: ענר גרין

 

 

את חושבת שהגירוש מוצדק?

"כן, לצערי אין ברירה. אף אחד לא רוצה אותם כשכנים. אם יוציאו אותם מכאן, הם ייאלצו להגר לשכונות עניות, שם גרות אוכלוסיות מוחלשות שלא יוכלו להתגונן או להיאבק. אף אחד לא רוצה להתמודד עם זה, אז למה אנחנו צריכים?".

 

יש כאלה שלא מפריע להם לגור ליד אפריקאים.

"לרוב אלה אנשים שגרים בבניינים חדשים, שבהם לא משכירים לאפריקאים".

 

מנשה בגג בניין מגוריה. "הם אנשים טובים, אבל אני לא רוצה אותם פה" מנשה בגג בניין מגוריה. "הם אנשים טובים, אבל אני לא רוצה אותם פה" צילום: עמית שעל

 

"המערכות קרסו מעומס דיירים"

 

עברי באומגרטן הוא המנהל והיזם של פסטיבל "מנורת לילה", המביא בארבע השנים האחרונות מיצגים אמנותיים ומופעי מוזיקה לרחובות נווה שאנן כדי להציג לאנשים את המורכבות והיופי של השכונה. באומגרטן עצמו גר בשכונה כבר עשר שנים וחווה את ההגירה האפריקאית מראשיתה. "אני לא אומר שאני בעד הגירוש, אבל אין ספק שזה יעזור לשכונה אם יהיו פה קצת פחות תושבים כי מה שקרה פה בשנים האחרונות זה קריסת מערכות", הוא אומר. בסיור עמו בשכונה אנחנו עוברים ברחוב בני ברק מול גינת לוינסקי, שבה יש התגודדות של אפריקאים, וחולפים על פני שורה של מכוני ליווי. באומגרטן מסביר כי המשטרה פשוט מתעלמת מהם. אחרי מכוני הליווי יש מגרש ריק, שבו עומדים בשעות הצהריים זונות, נרקומנים ומהגרים אפריקאים. אני נזכר שעברתי שם לפני כחודשיים עם זוגתי, והיא ביקשה שנחיש את צעדינו. זה היה ביום שבת, והיא הבחינה בזונה, שנראתה גם נרקומנית, מבצעת מין אוראלי באיש זקן באמצע המגרש.

 

באומגרטן גר ברחוב ראש פינה, שבו הקים עם כמה תושבים גינה קהילתית לגידול ירקות. אחת החברות בגינה היא סופי מנשה, שהתפרסמה כמי שנישקה את ידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשבא לבקר בשכונה, אחרי שבג"ץ הכריע כי הכליאה במחנה ההסגר חולות אינה חוקית, אך התיר לגרש חלק מהאפריקאים למדינה שלישית. מתלוות אליי לביקור אצל מנשה רחל סוריאנו ומעין רביד (32), דוקטורנטית למשפטים שחקרה את קליטת פליטי דרפור, והיתה חברה גם היא בגינה הקהילתית. מנשה גרה בבניין של שמונה קומות מוזנח ברחוב לוינסקי בסמוך לתחנה המרכזית החדשה. נכנסנו לעולם השלישי. את פניי מקבלים שני

 

עכברושים וצחנת זבל. העלייה המתישה לקומה השביעית מזכירה סרטי אימה, פעם חשוך, ופעם מואר. הרצפה מלאה בבוץ, בדלי סיגריות וניילונים.

 

נווה שאנן. "20 איש שגרים בדירה אחת גורמים לקריסת מערכות הבניין", אומרת סוריאנו נווה שאנן. "20 איש שגרים בדירה אחת גורמים לקריסת מערכות הבניין", אומרת סוריאנו צילום: עמית שעל

 

 

בקומה השביעית אנחנו פוגשים את סופי וחברתה פני לאנס, שגרה קומה מתחתיה. הן מארחות אותנו על גג הבניין, שממנו אפשר לראות את כל גוש דן. על הגג, בחדרון קטן של תשעה מטרים שבו אפשר להכניס רק מיטה, גר אריתריאי שמוציא לנו שולחן וכיסאות ומכבד אותנו בבקבוק מים מינרליים. עד לפני כמה זמן החדר שימש הכניסה אל הגג, אך אחד מבעלי הדירות הפך אותו לחדר בלי שקיבל רישיון או היתר של הדיירים. אין בחדרון שירותים או מים זורמים, והדייר עושה את צרכיו אצל חבר שגר שתי קומות מתחתיו.

 

מנשה ולאנס הן הישראליות היחידות בבניין. הן הגיעו אליו לפני 40 שנה, אז הוא היה מלא בישראלים, ובקומות התחתונות שכן מפעל טקסטיל. המצב החל להידרדר אחרי שבנו את התחנה המרכזית ואת הגשר המגיע לקומה תשע, המקביל לבניין. אינספור האוטובוסים שעוברים בגשר מרעידים את הבניין והשחירו את קירותיו מרוב פיח. הדיירים היו אמורים לקבל פיצויים, אך ראו רק חלק קטן מהסכום, ורובם פשוט ברחו. כיום הוא בבעלות שלושה אחים, שדוחסים בכל דירה עשרות אריתריאים.

 

מנשה ולאנס אוהבות להיות על הגג ושואלות בחיוך אם אני נהנה מהשקט. אני לא מבין על מה הן מדברות כי אני בקושי מצליח לשמוע את עצמי, אבל הן אומרות שהן לא שומעות כלום. הן גם שמחות בגלל החדר הקטן של האפריקאי, כי עצם הימצאותו כאן גורמת לגג להיות נקי. כהשוואה, הן מראות לי את הגג השכן מלא הזבל. "אין לי בעיה עם האפריקאים באופן אישי", אומרת מנשה, ולאנס מוסיפה: "אני לא מוכנה לומר דברים רעים על שכנים שלי. הם אנשים טובים, ובכל זאת אני לא רוצה אותם פה. לא כי הם מזיקים, אלא כי אני יהודייה, ולא הגעתי לישראל מהודו כדי להיות מוקפת באפריקאים. לפני האפריקאים כולם היו פה פיליפינים, עד שגירשו אותם".

 

מנשה טוענת כי מעולם לא נישקה את ידיו של נתניהו, אלא רק ניגבה בידיה זיעה, וזה נראה כאילו היא מנשקת אותו. אבל היא העריכה מאוד את זה שנתניהו הגיע לפה וטיפס שבע קומות. "יש לי מתקן מסנן למים קרים, והוא אפילו שתה אצלי כוס מים".

 

באומגרטן. "זה יעזור לשכונה, אם יהיו פה פחות תושבים" באומגרטן. "זה יעזור לשכונה, אם יהיו פה פחות תושבים" צילום: עמית שעל

 

השתנה משהו בחיים שלך אחרי שביבי ומירי רגב ביקרו אצלך?

"לא. שום דבר לא השתנה".

רוני לוי בן 47, פעיל חברתי, גדל בשכונת שפירא ובכפר שלם, כיום גר ליד פארק דרום

"זה מאבק על טריטוריה בין פליטים מבחוץ לפליטים במדינה שלהם"

 

"אני מניח שאם האפריקאים הם הסרטן, הגירוש אמור להיות הכימותרפיה", אומר רוני לוי בציניות. "אני חושב: מה מפריע לך שהם פה? הם יושבים לך בסלון? לקחו לך את העבודה? מה מפריע לך?

 

"אבל האמת היא שאני כולי עשוי מחמלה, ולכן אני רואה את הבעיה משני הצדדים שלה, ובסוף זאת טרגדיה הדדית. שני הצדדים מוכי גורל, נאבקים על טריטוריה שאין בה הרבה מקום ואוכל. אלה שתי האוכלוסיות הכי מוחלשות שאפשר למצוא בתל אביב. אז אוכלוסייה מוחלשת נכנסה לטריטוריה של המוחלשים ביותר, פגעה בתחושת השייכות שלהם למקום, בתחושת הזהות, באופי המזרחי ושומר המסורת של שכונות כמו נווה שאנן. ונוצר משחק סכום־אפס. אחד אוכל לאחר את הטריטוריה, ממש במונחים של ג'ונגל. ובסופו של דבר ההבדל בין הצדדים לא כל כך גדול: אלה נפלטו ממדינתם, ואלה חיים במדינת־האם שלהם אבל מרגישים כמו פליטים.

 

לוי. "העובדה שהמהגרים האלה הגיעו אליך מראה לך את מקומך בחברה" לוי. "העובדה שהמהגרים האלה הגיעו אליך מראה לך את מקומך בחברה" צילום: עמית שעל

 

"אם התושבים הוותיקים בדרום היו יודעים שהאפריקאים מפוזרים בעוד מקומות, שיורד גשם אבל כולם נרטבים, זה לא היה עבורם כל כך נורא. אבל עכשיו זה מתיישב על אנשים עם 50-40 שנה של תחושת קיפוח. המבוגרים מתלוננים שהם לא יכולים לצאת מהבית, לפעמים בדירה שצמודה לשלך יש מעון עם 40 תינוקות, ואתה מרגיש פתאום שאתה חי במדינת עולם שלישי: מה זה הדבר הזה? אני באפריקה או בתל אביב? אתה יודע שבשדרות רוטשילד זה לא היה יכול לקרות, בגלל גובה השכירות שם, אז ברור שזה מתסכל. כי העובדה שהמהגרים האלה הגיעו אליך מראה לך את מקומך בחברה. אתה קם בבוקר ושואל את עצמך: למה שמו אותי בכיתה הכי חלשה בבית הספר?".

 

עד כמה הגזענות משחקת כאן תפקיד?

"תושבי שכונות הדרום הרבה פחות גזענים מתושבי צפון תל אביב, אבל קל להיות נאור מרחוק. וקל להגיד 'גזענות', אבל זה תוצר לוואי של הנסיבות, של מאבק טריטוריאלי בשכבות הנמוכות ביותר של דרום תל אביב".

 

והגירוש הוא פתרון למאבק הזה?

"נשים בצד את הוויכוח אם הגירוש מוסרי. מבחינת התושבים, לכאורה זה מהלך נפלא: יחזירו להם את הטריטוריה ואת תחושת הזהות המקומית. אבל הגירוש הזה הוא לא חלק מתוכנית שיקום עקרונית, שצריך כאן. כתושב הדרום השאלה שמעניינת אותי היא מה יקרה יום אחרי שאחרון הפליטים יעזוב. נמצאה תרופה לכל התחלואים? ממש לא.

 

"הרי הדרום והתשתיות בו היו דפוקים עם או בלי מהגרים. רק שעכשיו נוצרה הזדמנות לתלות את האשם במישהו, ב'מסתננים'. התושבים כאן הם קורבנות של הזנחה עירונית וממשלתית ארוכת שנים. הסתכלי אפילו על המוסדות: בצפון ובמרכז יש לך אוניברסיטה, בית חולים. מה יש לך בדרום? תחנה מרכזית, בית מעצר ואת אבו כביר, מרכז הגופות הארצי. גם רבין, שביקר כאן כראש הממשלה ב־1992, אמר שכל האזור נראה לו כמו עזה. מה השתנה מאז? לא הרבה. כך שהמהגרים לא אשמים במצב המתמשך הזה, שבאופן טבעי מושך חלשים, פליטים של החברה. והסידור הזה מאוד נוח למישהו. כל מי שמלבה את האש הוא בעל אינטרס, שפוגע בשני הצדדים האומללים. בסוף אלה יסולקו, ואלה יישארו עם אותה מצוקה, אבל בלי פליטים שאפשר להאשים.

 

"חלק מהעניין כרגע הוא הנדל"ן — זה השחקן שבצל עכשיו. האזור הזה הוא נסיכת הנדל"ן הבאה של תל אביב. יד אליהו כבר הוכתרה ככזאת, גם פלורנטין. אין עתודות קרקע בעיר, ומהר מאוד יצטרכו להגיע לחצר האחורית שהוזנחה. ואז המציאות תגרש גם את תושבי השכונות עצמם, כי טירוף הנדל"ן הופך את כל תל אביב

לעיר לעשירים בלבד, וזה יגיע גם לדרום".

 

בני נתיב בן 60, מסייע לפליטים ומלמד אותם עברית, חי כבר שנה וחצי בנווה שאנן 

"נוצרה פה בעיה, אבל הפליטים הם לא שורש הבעיה הזאת"

 

"לפחות בחצי מהבניין שלי גרים זרים. כשאני מספר שאני חי בנווה שאנן זה מרתיע אנשים. גם לי לקח זמן להסתגל, ואני מבין את האנשים שאומרים שהם לא מרגישים כאן בטוחים, אבל אני שמח שהגעתי לכאן.

 

"בדרום תל אביב חיים בתחושת קיפוח כבר שנים, וברור שההגעה של הפליטים מעצימה את החוויה, בבחינת 'למה דווקא אליי? אני בדרום אז ממשיכים לדפוק אותי?'. נוצרה פה בעיה, אבל הפליטים הם לא השורש של הבעיה הזאת. אני אאוטסיידר, אשכנזי, אפשר לשאול איזו זכות יש לי להטיף נגד הגירוש. אבל אדם מוחלש שמגיע בלי כסף למדינה זרה — זה מצב שאני רגיש אליו. הם עובדים קשה, בשכר הכי נמוך, בלי זכויות. זה צו מצפוני בסיסי בעיניי, לפעול למען אנשים ששנים עובדים בשבילך. בכל העולם מוצאים דרך להשאיר חלק מהפליטים". 

 

נתיב. "התחושה של התושבים היא 'אני בדרום תל אביב אז ממשיכים לדפוק אותי'" נתיב. "התחושה של התושבים היא 'אני בדרום תל אביב אז ממשיכים לדפוק אותי'" צילום: ענר גרין

 

 

נסים חזן בן 47, קבלן גבס, חי ביפו, פלורנטין ושפירא עשרות שנים, עד שעזב

"הם לא הפריעו לי, אבל היה הרבה מתח סביבם"

 

"במשך כעשר שנים חיינו כמשפחה בשכונת שפירא, ליד גינת לבונטין. גידלנו שם את הבן שלנו, עד שהיה בן 6, כולל כיתה א' שלו. הוא גדל עם ילדי העובדים הזרים, זה לא היה מוזר לו, הוא גדל כילד פתוח. אבל בתי הספר בדרום פחות טובים. לי אישית העובדים הזרים לא הפריעו, ובכל זאת, אתה קם בבוקר, יוצא מהבית ורואה אותם ישנים בגינה ציבורית בתוך שקיות ניילון — זה לא נעים. בשנים האחרונות היינו יוצאים מהבית ולא רואים יותר ישראלים, רק שחורים, תופסים את כל הגינה. ואני גם לא יכול לבוא אליהם בתלונות. אשתי היתה פעילה לשיקום האזור, לדיור בר־השגה, והתנגדה לקריאות לגירוש הזרים, אבל בסוף עזבנו. היה הרבה מאוד מתח, מאבקים סביב הזרים, וחשבנו על החינוך של הילד, לא רצינו שבכל יום יצטרך לנסוע לבית ספר טוב בצפון תל אביב. עברנו לבאר יעקב, שבה המחירים הרבה יותר סבירים לדירה יותר גדולה. עוד משפחות כמונו עברו, לחולון, לבת ים. מאז, אגב, המחירים בשכונה עלו באופן היסטרי, גם בשנה החולפת. זה קשור גם לכך שאין יותר איפה לקנות בתל אביב, אבל גם לדיבורים על גירוש. והבוהמה הגיעה, כל אחד בונה לו איזו אימפריה קטנה".

 

סוזי כהן צמח בת 45, חברת מועצה בעיריית תל אביב־יפו, חיה בשכונת שפירא כל חייה

"פעם ריחמתי על הזרים, היום אני מרחמת על האנשים שלי"

 

"כל הדרום על הכתפיים שלי, אני מפוצצת בעשייה", אומרת סוזי כהן צמח, ומוסיפה תקציר של השינוי הדמוגרפי בשפירא: "לא מספיק שמהגרי העבודה השתלטו על השכונה, הגיעו גם ההיפסטרים, נגמר להם המקום בפלורנטין".

 

אנחנו נפגשות ליד קפה שפירא, שבו ישבו באותה עת תסריטאי (שחי בשכונה כבר 13 שנה), אמנית אמריקאית, מוזיקאי וסטארטאפיסט ארוך שיער וזקן וסטודנט לעיצוב אופנה לבוש טוניקה ארוכה במיוחד. מסביב תושבים מקומיים מטיילים עם הכלבים, ואפריקאים. בתוך השכונה המוזנחת, שגובלת בנווה שאנן (אזור התחנה המרכזית), צצו בשנים האחרונות בתי קפה, פיצרייה, חנות לבגדים יד שנייה, וגם בתים משופצים, פה ושם בין בתי השכונה הישנים. על חלק מהבתים תלויים שלטים של "דרום תל אביב נגד הגירוש", על אחרים "השיקום מתחיל בגירוש". את השלטים מהסוג הראשון כהן צמח מגדירה "אלה של השמאלנים". את השלטים מהסוג השני היא מחלקת; ערימה גדולה שלהם מונחת בפתח ביתה.

 

כהן צמח. "כל השנים התחננו לפתרון הומני יותר מגירוש, ניסינו לקדם פיזור של הזרים, ואף אחד לא התייחס אלינו" כהן צמח. "כל השנים התחננו לפתרון הומני יותר מגירוש, ניסינו לקדם פיזור של הזרים, ואף אחד לא התייחס אלינו" צילום: ענר גרין

 

 

אלה מילים קשות, "השיקום מתחיל בגירוש".

"מגיעים לזה מתסכול וקושי גדולים מאוד. עכשיו בבוקר נחמד ושקט כאן, ואת באה מבחוץ, מהמקום הנוח שלך, אז את לא רואה מה יש פה ביום־יום. אבל בלילות זה קשה. הטרדות מיניות, גונבים טלפונים. לא כולם כמובן, ונכון שהם חיים בתת־תנאים, הישראלים חולי כסף, משכירים לאפריקאים מקומות שאי אפשר לחיות בהם. אבל לנו קשה, ועכשיו קשה יותר בגלל המלחמות בין הישראלים הוותיקים לישראלים החדשים שהגיעו. אם את רואה שלט נגד הגירוש, זה רק מראה לך כמה אנשים לא משלנו נכנסו לשכונה. ההיפסטרים האלה — אנחנו לא משתפים איתם פעולה, השכונה לא אוהבת אותם בכלל, הם עוזרים לזרים יותר מאשר למשפחות שלנו. לא חסרים אצלנו סיפורים של מצב סוציו־אקונומי קשה, אבל הסבל של הזרים יותר סקסי. פעם ריחמתי עליהם, היום אני מרחמת יותר על האנשים שלי. הם גרים פה אולי שנה, הרב־תרבותיות נחמדה להם, והם חושבים שהם יכולים לשנות את המציאות באזור. כל השנים התחננו לפתרון הומני יותר מגירוש, חמש שנים ניסינו לקדם פיזור של הזרים והתנגדנו לגירוש פליטים מדארפור, ואף אחד לא התייחס אלינו. רק עכשיו, כשהגיעה החלטה קיצונית על גירוש, החלטה קשה, כולם התחילו להתעורר".

 

במסגרת ההתעוררות, כהן צמח היתה מעורבת בגיבוש תוכנית ממשלתית רחבה לשיקום שכונת שפירא, שכונת נווה שאנן ושכונת התקווה, בגיבוי ראש הממשלה. המתווה שפורסם עד כה, ושיובא לאישור הממשלה בקרוב, מדבר על השקעה, בשלב ראשון, של 50 מיליון שקל בתשתיות — מים וביוב, שירותים קהילתיים, גינות ואפילו שיפוץ הבניינים. "אני לא רוצה להרחיב על התוכנית לפני שיש אישור ממשלה, אבל ההשקעות אמורות להיות רק חלק קטן מהתוכנית. כאמור, אחרי גירוש צריך שיקום. אנחנו גמורים, אחרי עול שנמשך עשר שנים, והמדינה צריכה לקחת אחריות על כל מה שקרה פה".

 

את עומק המצוקה אפשר לראות כשאנחנו ממשיכות לרחוב פין שבשכונת נווה שאנן, אחד הקשים באזור ואולי בארץ, שהיה כזה במשך עשרות שנים, הרבה לפני הגעת הזרים. "זה התופת", היא אומרת. "אלימות, נרקומנים, זונות אומללות. פה הכל חנויות של הזרים, אין כמעט ישראלים חוץ מקשישים שתקועים פה ולא יכולים לצאת, חיים עם פחד לרדת לרחוב". ברחוב הרכבת היא אומרת: "זה הגבול. פה נגמרים ההומלסים והאומללים". מעבר לגבול כבר יש מתחמי עבודה, אפילו מלון. המקום שבו המשבר מסתיים ותל אביב מתחילה ברור מאוד.

 

דיאנה בחור־ניר השתתפה בהכנת הכתבה

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x