• תפריט
מוסף 04.01.2018
האדר מוסף שבועי 4.1.18

גם הקופים מודאגים מהעתיד: הזואולוג שמציג הוכחות לחוכמתם של בעלי החיים

פרופ' פרנס דה ואל, מהזואולוגים החשובים בעולם, מבסס ברב המכר האחרון שלו הוכחות לקיומה של תודעה מורכבת בבעלי חיים. שורה ארוכה של ניסויים מציגה דולפינים שמעניקים כינויים לעצמם, עורבים שמייצרים כלי אוכל ושימפנזים שמוציאים לפועל תוכנית בריחה בשלבים. בשיחה עם מוסף כלכליסט מסביר דה ואל מדוע אנחנו טועים בהנחה שהאדם נעלה על חיות: הן חכמות לא פחות מאיתנו. אלה אנחנו שפשוט לא ידענו לשאול אותן את השאלות הנכונות

האדם אינו היצור היחיד בטבע שמתכנן קדימה. ליסלה, למשל, קופת בונובו בשמורה ליד קינשסה, תועדה מרימה אבן במשקל 8 ק”ג, סוחבת אותה על גבה לאורך חצי קילומטר, עוצרת בדרך לאסוף אגוזי דקל, ואז מגיעה לסלע ומפצחת עליו את האגוזים באמצעות האבן הכבדה. קשה להאמין שהיא יצאה לכזה מבצע בלי לתכנן אותו, אומר הפרימטולוג והזואולוג פרופ' פרנס דה ואל. זה אומר שליסלה היתה צריכה לדמיין עתיד שבו תגיע לסלע שהיא מכירה ותפצח עליו אגוזים. ייתכן שזה נשמע טריוויאלי, אך דה ואל מבהיר כי זאת תפנית דרמטית שמחקר בעלי החיים ביצע בשנים האחרונות מהסברה הרווחת כי תכנון קדימה הוא תכונה אנושית. חיות היו אמורות "לחיות בהווה" בלבד.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

 

זאת לא ההנחה השגויה היחידה. קחו למשל פילים. עד לפני כעשור סברו חוקרים שהם לא מסוגלים לזהות את עצמם במראה, כי בניסוי מפורסם אחד הם לא הצליחו במשימות שדרשו מהם לזהות את השתקפותם. הבעיה היתה שהניסוי נערך באמצעות מראה קטנה שהונחה באלכסון. "אבל מה הפיל רואה במראה קטנה? משהו אפור שזז", מסביר דה ואל. "אנחנו עשינו ניסוי שבו השתמשנו במראה גדולה מאוד, שעמדה כך שהפילים גם יוכלו לראות את הצד השני שלה — וזה חשוב מאוד. ואז הפילים עברו את מבחן המראה". מה אוהבים לעשות פילים שמזהים את עצמם במראה? לבחון מה יש להם בתוך הפה, למשל.

 

שימפנזה בניסוי המראה. "אם שימפנזים מתחבקים אחרי ריב, וגם בני אדם מתחבקים אחרי ריב, צריך להניח שאותה פסיכולוגיה משחקת תפקיד" שימפנזה בניסוי המראה. "אם שימפנזים מתחבקים אחרי ריב, וגם בני אדם מתחבקים אחרי ריב, צריך להניח שאותה פסיכולוגיה משחקת תפקיד" צילום: איי.אף.פי

 

 

ורשימת בעלי החיים ממשיכה עוד ועוד. מקבוצת שימפנזים שנמלטו מכלוב בגן חיות אחרי שהרימו בשיתוף פעולה גזע עץ והשעינו אותו על הקיר, דרך כבשים שיודעים להבדיל בין פרצופים של כבשים אחרים, ועד שני דולפינים שסייעו לדולפין שלישי פצוע לעלות אל פני המים כדי לנשום. הדוגמאות האלה, שממחישות את מגוון היכולות הקוגניטיביות של בעלי החיים, לקוחות מתוך ספרו של דה ואל, "עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?", שפורסם אשתקד ובימים אלה רואה אור בתרגום לעברית (הוצאת מודן).

 

"בשנים האחרונות יש דור של מדענים שמגלים בכל יום משהו חדש במין חיות אחר", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "אבל עד לפני 25 שנה היה אסור לנו לדבר על זה. היה אסור לנו לתת לבעלי חיים שמות, היה אסור לנו לדבר על כמה הם חכמים, והיה מותר רק לומר שהם יכולים ללמוד דברים פשוטים מאוד. היום אנחנו חיים בעידן שונה מאוד".

 

עבור דה ואל, שלל הניסויים והתצפיות שהוא מתאר מתחברים לתובנה גדולה יותר — קשה מאוד לאתר תכונה המייחדת את בני האדם ומבדילה אותם באופן חד משאר בעלי החיים. גם הם, כמו האדם, מסוגלים לתכנן, לשתף פעולה, לחוש אמפתיה ולהשתמש בכלים. גם הם חכמים, כל אחד בדרכו.

 

פרופ' דה ואל. "שפה היא היכולת היחידה שמייחדת את בני האדם מחיות" פרופ' דה ואל. "שפה היא היכולת היחידה שמייחדת את בני האדם מחיות" צילום: איי.אף.פי

 

בחלק מהמחקרים שנערכים בימינו אנחנו מגלים מחדש דברים שכבר ידענו ושכחנו. דה ואל מזכיר ניסוי שבחן משהו שעלו עליו כבר ביוון העתיקה: "לאיזופוס יש משל על עורב שמוצא כד מים ורוצה לשתות ממנו, אבל הוא לא יכול להגיע למים כי הם מצויים בעומקו של הכד. אז הוא זורק חלוקי נחל אל תוך הכד עד שהמים מגיעים לגובה שהוא יכול לשתות ממנו. ולאחרונה חוקרים שחזרו את הניסוי הזה בהצלחה. מדהים שכבר לפני 2,500 שנה היו לאיזופוס תצפיות על סוג ההתנהגות הזה".

 

ואם לקחת צעד גדול עוד יותר אחורה, הרי שגם את התובנה הגדולה העולה מהמחקרים שעליהם מדבר דה ואל, על כך שחיות הן חכמות, בני האדם כבר גילו בשלב מוקדם מאוד בהיסטוריה. "אני חושב שהגישה של האנושות לחיות השתנתה כשהפכנו לחקלאים", אומר דה ואל. "כי חקלאים שולטים בחיות ואוהבים לנהוג שררה בהן. כחקלאים אנחנו גם צריכים הצדקה למה שאנחנו עושים לחיות. לצייד יש פחות צורך בכך. הציידים, לפחות אלה מפעם, נטולי הרובים, היו במעמד שווה עם החיות. בסביבתן הטבעית החיות פקחיות ויודעות איך להתחמק, לכן הצייד צריך להיות חכם. בעקבות זאת אתה מפתח כבוד לחיות, אפילו שאתה יורה בהן והורג אותן. הגישה הנוכחית שלנו לגבי חיות היא יותר כמו זו של החקלאי. עם הרבה פחות כבוד עבורן".

 

 צילום: אי.פי.אי, יוטיוב

 

 

פיוס זוגי בנוסח קוף

 

פרנס דה ואל (69) גדל בהולנד, אך כבר יותר מ־25 שנה שהוא חוקר ומלמד באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה, שבה הוא מנהל גם מרכז מחקר לאומי בפרימטים. העניין שלו בבעלי חיים החל בחנות לחיות מחמד של סבו. "אני בא ממשפחה גדולה, ואני היחיד שאסף חיות. זאת אהבה ישנה שלי", הוא נזכר. "בדרך כלל אלה היו חיות מים כמו דגים וסלמנדרה, ומאוחר יותר ציפורים, חתולים ועכבישים".

 

אבל באוניברסיטה ציפה לו מפח נפש. "מאוד התאכזבתי מהאופן שבו הסתכלו על חיות”, הוא אומר. “הן תוארו כפשוטות כל כך. בשלב מתקדם יותר של הקריירה האקדמית עבדתי עם מושבת שימפנזים, וזה פתח את עיניי לראות עד כמה החיות חכמות. אז חקרתי את הפוליטיקה של השימפנזים, את האסטרטגיות החברתיות המורכבות מאוד שלהם, המבוססות על שיתוף פעולה וקואליציות".

 

המחקר הזה הוביל אותו לכתיבת ספרו "פוליטיקה של שימפנזים", שיצא לאור ב־1982 והיה צעד ראשון בקריירה פורייה, שבמהלכה זכה בשלל פרסים ותארי כבוד, ובהם אחד ממאה האנשים המשפיעים של "טיים" ואחד מ־50 המדענים הגדולים בכל הזמנים של המגזין "דיסקבר".

 

מודעות עצמית. ניסוי המראה הוכיח כי פילים מבינים את המשמעות של בבואה, בניגוד לכלבים, למשל מודעות עצמית. ניסוי המראה הוכיח כי פילים מבינים את המשמעות של בבואה, בניגוד לכלבים, למשל צילום: אי.פי.אי, יוטיוב

 

 

אבל במהלך הקריירה נחשף דה ואל גם לביקורת על כך שהוא מייחס לחיות התנהגויות אנושיות. אלא שלדבריו, זה הגיוני לגמרי. "עם חיות כמו שימפנזים, שכל כך דומות לנו, ההשוואה דווקא מועילה. עבור ביולוג, זאת ההנחה הכי הגיונית: אם שני מינים קרובים עושים את אותו הדבר באותן נסיבות, אתה צריך להניח שאותה פסיכולוגיה עומדת מאחורי זה.

 

"אם שימפנזים מתנשקים ומתחבקים אחרי מריבה, אני קורא לזה פשוט התפייסות. היו חוקרים שביקשו ממני לקרוא לזה 'מגע פוסט־קונפליקט', כי המונח 'התפייסות' יותר מדי אנושי. אבל אם שימפנזים מתנשקים ומתחבקים אחרי מריבה, ובני אדם מתנשקים ומתחבקים אחרי מריבה, אז צריך לספק לשני המקרים את אותו ההסבר. אין סיבה להשתמש במינוחים שונים. יותר מכך: אנחנו יודעים שהתפייסות מתרחשת אצל דולפינים, פילים וכלבים. לתחושתי, אצל כל היונקים צריך לחשוב על הדומה ולא על השונה".

 

הדומה כולל שורה ארוכה של התנהגויות כמו־אנושיות, ואפילו, אצל הדולפיננים (זן של דולפין), שימוש בשמות. "לפי המדענים בסנט אנדרוז שחוקרים אותם, הדולפיננים משתמשים בכינויים. לכל דולפינן יש שריקה ייחודית, שכל השאר בלהקה מכירים. ונראה שהם קוראים אחד לאחר באמצעות חיקוי השריקות. נניח שאני רוצה למשוך את תשומת הלב שלך, אז במקום להשתמש בשריקה שלי אני אחקה את שלך. רוב החיות לא עושות את זה".

 

 צילום: אי.פי.אי, יוטיוב

 

 

כפי שדה ואל מדגיש שוב ושוב, הגישה שלו מייצגת הפניית עורף לגישה ששלטה בשדה המחקר במשך מאה שנה, הביהביוריזם (הגישה ההתנהגותית). "הביהביוריזם האמריקאי של פרדריק סקינר ראה בחיות מעין מכונות קטנות, ממש כמו החקלאים, ולכן צריך לשים אותן בקופסה ולגרום להן לבצע משימות. הם מעולם לא גילו שחיות הן חכמות, כי הם לא שמו אותן בסיטואציה שבה הן יכלו להראות שהן חכמות".

 

הגישה של דה ואל שונה. בין היתר, הוא בודק איך חיות מתנהגות בסביבתן הטבעית, ומנסה להתאים את הניסויים ליכולות שלהן ולעולמן. וזה, הוא מדגיש, דבר קריטי. אחרת, לא נוכל לגלות מה באמת הן יודעות לעשות, וכמה הן חכמות. למשל, קוף הגיבון. "לגיבון", מסביר דה ואל, "יש ידיים שמאפשרות לו להיתלות מענפים אבל לא מסוגלות לתפוס עצמים קטנים מהרצפה. כשמדענים תכננו משימה שבה היה צריך לתפוס חוט ולמשוך בו, הגיבונים תפקדו גרוע יותר מכמעט כל שאר הפרימטים, ומסקנת המדענים היתה שהגיבונים לא מאוד חכמים. אבל אז חוקר חכם (האמריקאי בנג'מין בק) שינה את המשימה כך שיהיה לגיבונים קל יותר לתפוס את החוטים, ולפתע הם יכלו לעשות את זה".

 

"דוגמה מעניינת נוספת היא הפילים. במחקר שבדק יכולת שימוש בכלים שמו לפילים מקל בכלוב ובננה מחוצה לו, כדי לראות אם הם יכולים להגיע אליה. קופי אדם עושים את זה כל הזמן. אבל הפילים לא עשו שום דבר עם המקל, לכן החליטו החוקרים שפילים אינם מסוגלים להשתמש בכלים. בהמשך התגלה שכדי להרים את המקל הפיל צריך לסגור את החדק שלו, אולם הפילים לא היו נלהבים מהפעולה, כי החדק חשוב מאוד כדי להריח. אז תוכנן ניסוי אחר של שימוש בכלים, שדורש מהפיל, למשל, לעמוד על קופסה, ואז התברר שפילים כן יכלו להשתמש בכלים. לעתים קרובות אנשים הגיעו למסקנות שליליות בהתבסס על ניסוי אחד בלבד, שלא תוכנן מאוד טוב".

 

ולא רק יונקים יודעים להשתמש בכלים. עורבים, למשל, יודעים להשתמש בחוט ברזל עם קרס בקצהו כדי לדלות אוכל מתוך צינור. באחד הניסויים שדה ואל מתאר, נקבת עורב אפילו כופפה חוט ברזל ישר ויצרה קרס בקצהו כדי שתוכל לדלות איתו אוכל.

 

 צילום: אי.פי.אי, יוטיוב

 

תוכים יודעים להתאפק

 

כשמתכננים את הניסוי נכון, אפשר להגיע לתוצאות מרתקות. כך, למשל, בניסוי המראה סימנו דה ואל ושותפיו איקס מעל עינה של הפילה — שזיהתה אותו במראה, וניסתה למחוק אותו.

 

מה זה אומר שפיל יכול להבין שהוא מסתכל על עצמו? שיש לו מודעות עצמית?

"מבחן המראה בודק משהו ספציפי מאוד — אם אתה מבין שההשתקפות שאתה רואה היא אתה עצמך. וזה מה שבחנו עם ניסוי הסימון. מעט מאוד חיות עברו את מבחן המראה, ואני לא חושב שאפשר לומר שהחיות האלה מודעות לעצמן ושאר החיות לא מודעות לעצמן. כל מה שאנחנו יכולים לומר הוא שהחיות האלה רואות את עצמן בהשתקפות של עצמן. אם תשים כלב מול מראה עם סימון עליו, הוא לא יבחן את הסימון. הוא לא מקשר את דמות המראה שלו עם עצמו".

 

אם מחקר המראה נוגע בשאלות של מודעות עצמית, מחקרים אחרים בתחום כבר מגיעים לאזורים של שליטה בדחפים. הניסוי המפורסם שבודק את היכולת הזאת בילדים דורש מהם להתאפק ולא לאכול את המרשמלו שמונח לפניהם. "מה שעושים עם ילדים הוא להשאיר אותם לבד בחדר ולומר להם: 'אם לא תאכלו את המרשמלו, תקבלו עוד אחד. והילדים נאבקים בפיתוי. עם בעלי חיים קשה לשחזר את הניסוי הזה. למשל, לא יכולנו לעשות את זה עם קופי אדם, כי הם לא מבינים מה אנחנו אומרים.

 

"אז ערכנו ניסוי אחר לשימפנזים, שבו הם ישבו מול קערה, ובכל 30 שניות נפל אליה ממתק ממכונה. ככל שהשימפנזה חיכה יותר, היו לו יותר ממתקים. אם התנהג באופן אימפולסיבי וגרר אליו מיד את הקערה, היו לו שלושה ממתקים. אם הוא חיכה מספיק זמן, היו יכולים להיות לו 20. והשימפנזים היו טובים מאוד בזה".

 

ויש גם משימות שבהן שימפנזים מתעלים על בני אדם. בספרו דה ואל מתאר איך איומו, שימפנזה צעיר עם זיכרון צילומי, מסוגל לזכור ברמת דיוק גבוהה סדרה של תשעה מספרים שהוצגו בפניו למשך חמישית שנייה בלבד.

 

אתה מדבר על מגוון יכולות חשיבה בקרב חיות רבות. מה מקבלים כשמחברים את הנקודות?

"אני קורא לזה אפקט האדווה. בהתחלה אנחנו מגלים משהו בשימפנזים, כי הם דומים מאוד לבני אדם. ואז, בתוך חמש־עשר שנים, אנחנו מגלים יכולות דומות בכלבים, דולפינים, פילים ולפעמים אפילו בתמנון. זה אפקט האדווה: היכולות שאנחנו מגלים כמעט לעולם אינן מבודדות במין אחד. כיום, למשל, נערכים מחקרים על יכולות תכנון ומטא־קוגניציה בחולדות.

 

"מסקנה שנייה היא שלכל מין יש היכולת שהוא צריך. אם אתה חיה כמו הסנאי שמחביא אגוזים בסתיו ומוצא אותם באביב, מובן שאתה צריך זיכרון טוב. ולסנאים אכן יש זיכרון מצוין. לחלופין, אם אתה צייד בחבורה כמו לווייתנים גדולי סנפיר או אריות, אתה צריך מיומנויות אחרות, כמו תיאום או חלוקת משימות, שהיא דבר מסובך מאוד. ואילו אנחנו בני האדם מתמחים בכלים ובשפה". והשימוש בשפה, מוסיף דה ואל, הוא היכולת היחידה שמייחדת לדעתו את בני האדם.

 

אפקט האדווה שאתה מתאר מתחיל בבני האדם. מצד אחר, אתה מתנגד לציור פירמידה היררכית שבני האדם ניצבים בראשה.

"בוא ניקח מיומנות כמו ניווט באמצעות תהודה קולית (אקולוקציה). בני אדם לא משתמשים בזה, חוץ משיעור קטן של עיוורים שמשתמשים בזה מעט. זו מומחיות של עטלפים ודולפינים. הם מצוינים בזה, וזאת משימה מסובכת מאוד, כי אתה צריך לשלוח אותות, לקבל אותם בחזרה, לחשב את המסלול שלך ואת המסלול של הטרף שלך. זה דבר מורכב מאוד, כפי שיעיד כל מהנדס שמתכנן מערכות רדאר למטוסים. כך שזו יכולת קוגניטיבית גבוהה מאוד.

 

"אבל אם אתה אומר 'העטלף הוא יצור קוגניטיבי מורכב מאוד', אנשים לא מתרשמים, כי אנחנו בני האדם לא עושים את זה ולא אכפת לנו מזה. אנחנו מודדים הכל בסטנדרטים שלנו. וזה מה שלא בסדר עם תיאוריית הפירמידה. אם אנחנו שמים את בני האדם בפסגה, ומודדים את כל השאר בהתאם, זה אומר שאנחנו מודדים אותם בסטנדרטים שלנו. אבל אם היית עטלף, היית מחפש מיקום באמצעות הד אצל בעלי חיים אחרים, ואז אומר אנחנו פסגת האבולוציה, כי יש לנו את האקולוקציה הכי טובה, והפסגה היחידה הנוספת שאני רואה היא הדולפין. היתה לך פרספקטיבה אחרת לגמרי. אנחנו לא המין החכם ביותר בכל היבט אפשרי".

 

איך כל זה צריך לשנות את ההתנהגות שלנו כלפי החיות? הרי אנחנו אוכלים אותן.

"אורגניזם אחד אוכל אורגניזם אחר, אלה כללי המשחק, וגם אנחנו בני האדם עושים את זה. הדבר הבעייתי אצלנו הוא לא האכילה, אלא האופן הרע שבו אנחנו מתייחסים לחיות. אתה יודע שתעשיית הבשר מהווה 75% מהביומסה (המשקל הטוטאלי של 'בשר') של כל בעלי החוליות היבשתיים על כדור הארץ? חיות פרא הן רק 3%. ואנחנו לא מתייחסים טוב לחיות שמיועדות למאכל. בהרבה מקומות לא מאפשרים לפרות אפילו לצאת החוצה, והן עומדות בתוך הרפת כל הזמן. אני לא צמחוני, אבל היחס לחיות גורם לי לחשוב שאולי אנחנו צריכים להפחית באכילת בשר. אני בטוח שאפשר לעשות את זה בלי לפגוע בבריאות שלנו".

 

חוש צדק קפוצ'יני

 

אחד המחקרים הנודעים של דה ואל (עם עמיתתו שרה ברוסנאן), שנעשה לפני כ־14 שנה, היה על צמד קופי קפוצ'ין, שהתבקשו למלא משימה פשוטה: לתת אבן קטנה לחוקרת. כתגמול, הראשון שעשה זאת קיבל חתיכת מלפפון. אבל כשהשני ביצע את אותה משימה, הוא קיבל ענב, מזון טעים הרבה יותר עבורו. מאותו רגע החל הקוף הראשון, שהמשיך לקבל חתיכות מלפפון, להביע תדהמה ותרעומת. "זה כנראה סרטון ניסוי החיות הפופולרי ביותר באינטרנט", אומר דה ואל. "כי הוא מדגים במובהק איך הקופים מתעצבנים כשהם לא מקבלים מה שהאחר מקבל". המסקנה של דה ואל היתה שניתן לדבר על תחושות של הוגנות וצדק גם אצל חיות. וזה כבר עורר תגובות זועמות, הוא מספר, שהשמיעו פילוסופים של המוסר.

 

"פילוסופים מציירים את תחושת הצדק וההוגנות כעיקרון מוסרי אנושי, שעיצבנו באמצעות חשיבה קשה מאוד. בעזרת הנמקה ולוגיקה, הגענו למסקנה שיהיה טוב יותר עם חברה הוגנת יותר, ולכן, כשאמרנו שאולי לקופים יש תחושת הוגנות, הם התנגדו, כי זה חותר תחת הפילוסופיה שלהם. יש עדיין פילוסופים של המוסר שלא יכולים לסבול את המחקר הזה.

 

"ואגב, אצל שימפנזים יש חוש צדק אפילו שלם יותר, כי אצלם, גם זה שמקבל בניסוי את הענב עשוי לסרב לקבל אותו עד שגם השני יקבל ענב. וזה כבר קרוב מאוד להוגנות האנושית. לקופים, שמתעצבנים כשהם מקבלים פחות, יש חוש צדק של ילדים קטנים מאוד, כמו בני שלוש. והשימפנזים דומים יותר למבוגרים אנושיים.

 

"באופן כללי יותר, במדעי החברה, באנתרופולוגיה ובפילוסופיה יש עדיין הרבה פרופסורים שכן מאמינים בתיאוריית האבולוציה של דרווין, אבל לא כשזה מגיע לתודעה האנושית. עבורם, היא משהו ייחודי מאוד לבני אדם, שאינו שייך לאבולוציה".

 

מה שאתה אומר בעצם הוא שאנחנו צריכים להסתכל אחרת לא רק על החיות, אלא גם על עצמנו.

"כן. סוג העבודה שאנחנו עושים מרומם קצת את החיות. הן מסובכות יותר מכפי שאתם חושבים. והוא קצת משנמך אותנו בני האדם — את כל הדברים היפים שאנחנו יודעים לעשות גם חיות יודעות לעשות. אנחנו צריכים לראות את בני האדם כחלק מהטבע, ולא כמשהו נפרד ממנו ונעלה עליו".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x