• תפריט
מוסף 14.12.2017
האדר מוסף שבועי 14.12.17

אבי ברנר, לשעבר מנכ"ל נייר חדרה: "הייתי צריך לאבד את הראייה כדי לצאת מהחושך לאור"

אבי ברנר היה אחד המנהלים המוערכים במשק, כשהבין שהוא בעיצומו של תהליך התעוורות בשל מחלה תורשתית נדירה. אבל נקודת השפל בחייו התניעה אצלו שינוי מהיסוד, שהפך אותו לאדם מאושר מאי פעם. מונולוג

חייו של אבי ברנר התהפכו כמעט בן לילה. "זה היה בספטמבר 2009. ישב אצלי בבית חבר שהוא רופא עיניים וקשקשנו", נזכר מי שהיה אז מנכ"ל נייר חדרה ואחד המנהלים המוערכים במשק. "אמרתי לו, 'תשמע, בלילה, כשאני יורד במדרגות, אני לא רואה כלום'. הוא הזמין אותי לבדיקה אצלו במרפאה, ואחרי 20 דקות ניגש אליי ואמר: 'אבי, שב. אני מארגן לך בדיקה חשמלית דחופה'.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

"בסוף הבדיקה הטכנאית הביאה לי חתיכת נייר, שהודפס עליה אפס־אפס־אפס. יש הרבה ממדים בראייה: שדה הראייה, המיקוד, העומק, הניגודיות. בכולם הציון היה אפס. ניגשתי לטכנאית ואמרתי לה בביטחון שמשהו בהדפסה נדפק. היא היתה מופתעת ואז אמרה: 'אהה, אתה לא מודע?'. הלכתי עם התוצאות לחברי הרופא והוא הבהיר לי: 'אתה לא מבין שאתה עיוור, אבי?'".

 

ברנר אובחן כחולה במחלה תורשתית נדירה בשם רטיניטיס פיגמנטוזה (RP), הפוגעת ברשתית העין וגורמת לעיוורון בהדרגה: תחילה החולה מתקשה בראיית לילה. בהמשך מצטמצם שדה הראייה ההיקפי שלו, כך שהוא רואה את העולם כמו מבעד לצינור. ולבסוף מגיע אובדן ראייה מוחלט.

 

ברנר. "אני לא אותו האדם. המחשבות, הרגשות והתחושות השתנו. זה לא אבי שהכרתי" ברנר. "אני לא אותו האדם. המחשבות, הרגשות והתחושות השתנו. זה לא אבי שהכרתי" צילום: עמית שעל

 

 

“קראתי להדסה, המזכירה האישית שלי, שהיתה צמודה אליי חמש שנים, והראיתי לה את הטופס. היא הסתכלה עליו, הסתכלה עליי ולא הבינה. כתוב 'ברנר אברהם' וכתוב 'עיוור'. לא הסתדר לה בשום צורה שבעולם. אמרה לי: 'לא יכול להיות', הרי הייתי מתקן לה כל מילה קטנה במיילים, מדייק בפיפסים במצגות שיהיו בול בפוני. אפילו אשתי לא קלטה.

 

"אבל כשעיכלתי את הדיאגנוזה, זה היה כמו הרגע הזה מול מכונת הימורים, שפתאום כל הכסף נופל במכה. פתאום דברים מתחברים לך. הבנתי בדיעבד שעשיתי אינסוף התאמות למצב שלי שלא במודע. אחרי כמה ימים הדסה חזרה אליי ואמרה לי: 'אבי, כשאני חושבת על זה, באמת היה משהו מוזר בצורה שהלכת בפרוזדור למשרד עם הראש ברצפה, ושהיית מחזיק את דופנות הדלת בכל פעם שנכנסת לשירותים הצמודים ללשכה, בודק גבולות'. אני אפילו לא הייתי מודע לזה.

 

"והיו עוד ערימות של דוגמאות כאלה. למשל, איך שהייתי מסתכל על מסמך. אדם רגיל מקרב אליו מסמך כדי לראות אותו טוב יותר, אבל אני, בגלל ששדה הראייה שלי נסגר כמו צינור, הייתי מרחיק אותו כדי לראות את כולו. הדסה חשבה שאני עושה את זה כי אני מהרהר.

 

"החדשות הטובות הן שהעיוורון מתפתח בהדרגתיות. לוקח שנים, ואתה מרוויח קצת זמן. ההדרגתיות הזאת מסבירה גם איך לא הבנתי שזה מה שקרה לי בכלל. הדיאגנוזה הגיעה כשהייתי בן 56, אבל לפי הסטטיסטיקה התהליך כנראה התחיל אצלי בסביבות גיל 40, בלי שבכלל ידעתי.

 

"ההדרגתיות הפכה את תהליך ההתעוורות ללא מודע. בשלב מסוים נהיה לי קשה לראות בלילה, אבל כולם יודעים שבלילה רואים פחות טוב. איך אני אמור לדעת שאני רואה פחות טוב מאחרים בלילה, או שהשמש מסנוורת אותי חזק יותר מאת החברים שלי?

 

שלומית ואבי ברנר בטיול. "לטיול באמזונס קראנו 'טיול שורשים' כי נדרש מאמץ גדול לא למעוד על השורשים לאורך הדרך" שלומית ואבי ברנר בטיול. "לטיול באמזונס קראנו 'טיול שורשים' כי נדרש מאמץ גדול לא למעוד על השורשים לאורך הדרך"

 

 

"יש סרט קשה לצפייה על ניסוי שבו זורקים צפרדע לקנקן מים חמים והיא בורחת. לעומת זאת צפרדע ששהתה במים שהתחממו בהדרגה נשארה בו עד שמתה. המנגנון הפיזיולוגי כנראה לא מזהה הדרגתיות. בכל יום מתמלאת טיפה בכוס, עד שכל המים פתאום גולשים ממנה החוצה".

 

"לא יכולתי עם עצמי יותר"

 

ברנר (64) גדל בגבעתיים לזוג ניצולי שואה. אביו היה צורף שייצר תשמישי קדושה, ואמו עקרת בית. בצבא שירת בחיל השריון, שם הכיר את שלומית, עולה חדשה משבדיה ולימים רעייתו ואם שלושת ילדיו. כיום הם גרים באלפי מנשה. לאחר שהשלים תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול בשנקר עבד כמנהל בחברת האופנה גלי, יצרנית האלקטרוניקה ווישי וטמפו ("מקום העבודה היחיד שברחתי ממנו בתוך כמה חודשים"). משם עבר לחוגלה, שהיתה חלק מקבוצת נייר חדרה ב־1988, והתקדם בתוך הקבוצה במשך 21 שנה עד פרישתו בשל המחלה.

 

"גלי צמחה בקצב מטורף, אבל התרסקה ופשטה רגל בגלל ניהול פיננסי כושל. אחרי הטראומה הזאת חיפשתי חברה שתהיה יציבה לטווח ארוך, וככה הגעתי לעמוס שפירא בחוגלה. הוא שאל אם אחרי הדוגמניות ותצוגות האופנה אמצא עניין בנייר טואלט. אמרתי לו: 'אם אתה נהנה, אין סיבה שאני לא אהנה'. התחלתי כמנהל מכירות של המגזר העסקי, וכעבור 11 שנה התמניתי למנכ"ל חוגלה (לימים חוגלה קימברלי, יצרנית מותגי הטואלטיקה האגיס, לילי וקלינקס), שהיתה אז חברה־בת של נייר חדרה, ואחרי 16 שנה מוניתי למנכ"ל החברה־האם.

 

"בתקופה האחרונה שלי כמנכ"ל היה לי עומס מנטלי מטורף. גייסנו 700 מיליון שקל באג"ח מבתי השקעות להקמת מערך מחזור אדיר למפעל הנייר. בכל הזמן הזה הייתי בטוח שהבעיה שלי היא ראייה בחושך. אני מתרוצץ בין בתי השקעות עם מצגת ומרגיש בחשכה. לא רואה כלום. ואני המנכ"ל, מי שצריך להתנהל טבעי לחלוטין בפרונט של כל הדבר הזה.

 

ברנר (משמאל) ונח בראון, מנכ"ל המרכז לכלבי נחייה. "התחלתי בשינוי חיצוני, להתנדב במרכז, ללמוד באוניברסיטה. זה הוביל אותי לשינוי הפנימי" ברנר (משמאל) ונח בראון, מנכ"ל המרכז לכלבי נחייה. "התחלתי בשינוי חיצוני, להתנדב במרכז, ללמוד באוניברסיטה. זה הוביל אותי לשינוי הפנימי" צילום: עמית שעל

 

 

"נייר חדרה היא חברה תפעולית גדולה עם 17 אתרים בארץ. הייתי רגיל פעם בכמה ימים לעבור בקווי ייצור של המפעלים, ובתקופה שלפני בדיקת העיניים גיליתי שאני ממעט. באופן לא מודע נמנעתי מזה. בדיעבד הבנתי שעשיתי רציונליזציה למצב שלי, מה שהיה למעשה הדחקה.

 

"כל חיי האמנתי בניהול אנשים באמצעות היכרות ברמת הלבן של העיניים. אני אוהב אנשים, והיכולת להסתכל עליהם ולהבין מה הם מרגישים היא כלי עבודה בסיסי בשבילי. כשהבנתי שהמחלה שלי התקדמה עד כדי כך שאיבדתי את קשר העין, אמרתי לעצמי: 'אבי, עם המגבלות שלך אין לך שום זכות לעמוד בראש החברה. נקודה'.

"מרגע ההפנמה של מצבי עבר פרק זמן קצר מאוד עד עזיבת החברה. בתוך יומיים־שלושה באתי לבוס שלי, צביקה לבנת, והראיתי לו את הנייר של הבדיקה. הוא היה בשוק, ואמר: 'הבנתי. צריך לראות מה עושים'. מטבע הדברים הוא רצה להרוויח זמן כדי להתארגן. אבל הבהרתי לו שאין זמן. זה צריך לקרות מהר מאוד. בבת אחת הבנתי שאני לא מסוגל להמשיך לתפקד. אני שחור ולבן באופי שלי. ברגע שאני נסגר על משהו, זהו. נגמר. אין באמצע. הבדיקה היתה בספטמבר, ובאוקטובר עזבתי את נייר חדרה.

 

"המון פעמים שאלו אותי איך עזבתי ככה פתאום, אחרי שעבדתי בפול גז. אבל ברגע שהבנתי מה קרה לי, הקושי המנטלי נהפך למטורף. בבת אחת זה משתלט עליך. אתה קם בבוקר ואומר לעצמך: 'אני עכשיו בתפקיד העיוור, איך אני יכול לתפקד?'. אתה גם מפנים שנשארו לך עוד כמה שנים לפני ששדה הראייה ייסגר לגמרי.

 

"בשנתיים הראשונות לפרישה תכננתי עם אשתי כמה טיולים ארוכים של כמה שבועות, לארצות הברית, קנדה, ברזיל. לא היתה לי שום רשימת חלומות להגשמה, רק רצון לראות טבע. הגענו עד הג'ונגלים של האמזונס. קראנו לזה 'טיול שורשים' כי נדרש מאמץ גדול לא למעוד על השורשים שהיו לאורך הדרך. כל הדרך הייתי צמוד לאשתי עם היד על הכתף שלה, מנסה לא ליפול. מטיילים אחרים אמרו לנו: 'אהבה כזאת לא ראינו מעולם'. ושלומית אמרה להם: ‘יש אהבה, אבל אנחנו הולכים ככה כי הוא לא רואה'. צחקנו מזה כל הדרך.

 

"הפרישה חייבה אותי ואת אשתי ללמוד לחיות יחד. כל החיים עבדתי, הייתי יוצא בבוקר וחוזר בשמונה בלילה, אפילו אחת עשרה. ופתאום אנחנו יחד 24 שעות. אשתי היא אהבת חיי, אבל אנחנו שונים מאוד באופי ובסגנון. אני הייתי חדור מטרה, מוכוון ביצועים שחותר לשיפור מתמיד, והיא בעולם אחר: יצירתית, פתוחה, זורמת ולוקחת דברים בקלות. המפגש הזה הלך והעיק בפרקטיקה של היומיום. יש פה מפגש כפוי כי אני לא רואה, והיא, מתוך מסירות טוטלית ואינסופית, רוצה ללוות אותי בכל נקודה, בונה את כל היום שלה סביבי. ובתוך זה נוצרים רגעים שבא לך להתפוצץ. המים עולים ועולים ועולים, ואני יודע שהמצב רק יחמיר כי התלות שלי בעזרה רק תחריף.

 

"אומרים שחולי RP הם הקליינטים הכי קשים להובלה. כי זה לא עיוורון מוחלט, ויכולות הראייה משתנות בכל רגע בהתאם לתנאי התאורה ומזג האוויר. וכשהצד שמוביל אותך לא מבין מה אתה רואה ומה לא, זה יכול לשגע. 'הנה מדרכה' — 'זה בסדר, אני רואה', במדרכה הבאה — 'זה בסדר, אני רואה', אבל במדרכה שאחריה אני כמעט נופל ומתעצבן — 'למה לא אמרת לי?'. נוצרו ביני לבין שלומית חיכוכים על שטויות, ובאינטנסיביות. לא בגללה. היא 100%. הייתי אדג'י בגללי. היה שם משהו לא פתור. הגעתי למקום מאוד קשה וכואב. לא יכולתי עם עצמי יותר".

 

ברנר בימיו כמנכ"ל נייר חדרה (מימין) עם אברהם בונדי, בנימין בן אליעזר וצבי לבנת. "הייתי מנהל שתמיד רואה את חצי הכוס הריקה" ברנר בימיו כמנכ"ל נייר חדרה (מימין) עם אברהם בונדי, בנימין בן אליעזר וצבי לבנת. "הייתי מנהל שתמיד רואה את חצי הכוס הריקה" צילום: עמית שעל

 

 

 

"קבל כנתון את כל מה שמגיע לפניך"

 

המהפך הפנימי של ברנר התחולל לפני כשנתיים. "יום אחד קיבלתי לינק במייל מיואב, בני הצעיר והאמן, להרצאה של סדגורו, מורה רוחני הודי. חשבתי שהוא התבלבל כי מה לי ולרוחני הזה. במצב רגיל הייתי מנפנף את זה, אבל היתה לי שגרה יומית של 40 דקות צעידה בהליכון. 40 דקות של מחשבות. אז עשיתי לי מנהג לשמוע הרצאות בזמן הזה. התחלתי עם סדגורו (sadhguru) והמשכתי עם עוד מורים רוחניים שמתבססים על פילוסופיות בודהיסטיות.

 

"ויום אחד הגעתי להרצאה ששברה אותי. זאת היתה הרצאה ששמה 'היכנע', של אקהרט טולה, והשורה התחתונה שלה היתה: 'תגיד כן לכל דבר שמופיע כאן ועכשיו'. הקשבתי לזה ופתאום התחלתי לבכות כמו שבחיים לא בכיתי. צועד על ההליכון ובוכה בכי מהלב כמו ילד. ברגע הזה הבנתי: 'קבל כנתון את כל מה שמגיע לפניך ברגע הזה ובשנייה הזאת כמו שהוא'. כל התנגדות למה שאתה פוגש כרגע מייצרת סבל. אין טעם להתנגד למה שבפועל כבר קרה. יחד עם זה היה עוד משפט, שבשמיעה ראשונה נשמע דבילי: 'מה שאתה יכול לעשות — תעשה, ומה שאתה לא יכול — אל תעשה'. וזה נהפך למשפט המפתח של חיי.

 

"זה לא היה קל כמו שזה אולי נשמע. אני בן אדם שכבר 30 שנה קם בבוקר עם תכנון מראש, ומגיב בנוקשות ובחוסר סלחנות לדברים שלא מתיישבים עם הציפיות שלי. חתירה למצוינות היא בדנ"א שלי. והייתי צריך ללמד את עצמי לזרום. ללמוד לחיות עם התובנה שמה שהופיע לנגד עיניך פשוט הופיע, אתה לא יכול להחזיר את זה אחורה, זה קרה.

 

"התחלתי לעבוד על עצמי באופן מושכל, באמצעות אותן ההרצאות. אם לפני 10 שנים היו מפגישים את אבי ברנר המנהל הקשוח והפרפקציוניסט עם הרצאות כאלה, הייתי אומר: 'הלאה'. אבל פתאום משהו בהן דיבר אליי בעוצמות. מין בום כזה שלא ידעתי מהו.

 

"אנחנו אנשי העסקים אוהבים להשתמש במנטרה 'להמציא את עצמך מחדש' מתוך הצורך לייצר בידול כשהתחרות גדלה. אחרי הפרישה מנייר חדרה פתאום אין כלום, וזה קרה ללא הכנה. אמרתי לעצמי: 'אבי, זה הזמן להמציא את עצמך מחדש'. אז בהתחלה ניסיתי שינוי כלפי חוץ, התחלתי להתנדב בכמה עמותות כמו המרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים בבית עובד, בעמותת אנוש לשילוב בחברה של בעלי מגבלה נפשית, ובנובה, שמספקת ייעוץ אסטרטגי לארגונים חברתיים. למדתי במשך שנה לנגן על מפוחית. אני לומד פילוסופיה כסטודנט חופשי באוניברסיטת תל אביב כבר שש שנים. אבל החיפוש בחוץ לא היה הדבר בשבילי. מצד שני, אולי הוא סלל את הדרך לשינוי הפנימי שלי".

 

"אני לא חוגג יום הולדת 64, אני בן שנה"

 

"אני לא מתאבל על אובדן הראייה הצפוי, נשבע לך ביקר לי, אפילו שברור לי לגמרי שזה 'וואן וויי טיקט'. אני גם לא מפחד מהשעמום, כי המרחב לאדם סקרן הוא אינסופי. ואני סקרן. הרבה דברים מעניינים אותי, אז אני לא בפניקה. אני אוהב מוזיקה, ג'אז, בלוז, רוק. אני לומד קבלה וצ'י קונג.

 

"במרכז לכלבי נחייה אני שומע אנשים עיוורים לחלוטין אומרים: 'אני רואה'. קשה לתרגם למילים את החוויה שעיוור קורא לה 'ראייה'. בזיכרון של אדם יש ים תמונות, זיכרון חושי אינסופי שהוא סוחב איתו, ולכן אצל עיוורים המוח רואה. הרסו לנו את העיניים, אבל עדיין יש לנו את המוח.

 

"ומהי ראייה בכלל? יש אחוז מסוים של דאטה חושי, שאנחנו קולטים ואת היתר המוח משלים מהזיכרון החושי שלו. זה כמו בניהול ויכוח. זה אף פעם לא ויכוח חדש לגמרי. אנחנו מחפשים בדברים הנאמרים את מה שמוכר לנו, ומבינים אותם דרך מה שמסתדר לנו עם האמונות ותבניות המחשבה שלנו.

 

"אחד הזיכרונות הניהוליים המצחיקים שלי הוא מימי חוגלה, בישיבות במשרדי סופר־פארם עם הסמנכ"ל דאז אפי רוזנהויז. אנחנו יושבים וצורחים זה על זה במובן העסקי, מכלים 80% מהאנרגיה שלנו על מין קרב אגרוף, שתמיד נגמר בחיבוק. היינו צריכים להוציא את כל האגרסיות אחד על השני, כספק ולקוח שאף אחד לא רוצה שהשני ידפוק אותו, עד שמעוצמת הצעקות מנכ"ל סופר־פארם ליאור רייטבלט היה יורד למטה ושואל אם ירדנו מהפסים. היום אני לא זקוק לשיאים כאלה. אני מאמין שהייתי יכול לגשר על הפערים ממקום של שלווה. בהרצאות שאני שומע מסבירים שאתה צריך להישאר במוד שלך בלי להתאמץ, כאילו לא קיים מולך אף אחד, לא להגיב לצד השני באותה עוצמה. לא ייאמן איזה אימפקט יש לזה על הצד השני.

 

"היו בחיים שלי הרבה כעסים שהיום נראים לי מופרכים. על השכן למשל, שמארח בלילה בדיוק כשאני רוצה לישון. למדתי להסתכל על הרעש כמעין צפצפה מכנית. אם אתה מסתכל על המשמעות של הרעש, 80% ממנו זה החבילה המנטלית של 'מה הוא חושב לעצמו', ועם ה־20% הנותרים אני מסוגל להירדם.

 

"או כשאשתי ואני שכרנו רכב בשבדיה ואחרי עצירה בתחנת דלק, כשהרכב התחיל להשתעל, הבנו את גודל הטעות שעשינו: תדלקנו בטעות בסולר. אשתי הרגישה אשמה, כי היא הרואה והיא זאת שנעמדה בעמדה, ודאגה מהקנס שנשלם. אבל התגובה שלי, מתוך קבלת הכאן ועכשיו, היא השינוי שעברתי. אמרתי לה: 'שלומית, זה כבר קרה, שחררי את זה. בואי נבין מה עושים מכאן'. מרגע שהעניין שלה הפך להיות עם עצמה בלבד, ולא התמודדות מולי — כפי שהיה יכול לעשות אבי של פעם — ההתאוששות שלה מהאירוע היתה קלה הרבה יותר.

 

"כיום ב־90% מהזמן אין לי שום רגש שלילי, וגם כשמופיעים כעס, תסכול או אכזבה, זה בסדר גודל אחר, קטן, לא עוצמתי ומתפוגג יחסית מהר. לא זוכר מתי הלכתי לישון עם הרגשה לא טובה בבטן.

 

"אני לא מואר, קטונתי, אבל כל מי שמכיר אותי אומר שהיתה פה דרמה. בחוגלה ידעו שאבי ברנר רואה את חצי הכוס הריקה. כל מצגת שלי היתה מסתיימת בתמונה של כוס מים, שעליה הייתי אומר: 'אנחנו מתמקדים בחצי הכוס הריקה כדי למלא אותה'. היום זה אחרת. יצאתי מהחושך אל האור ונפתח לי עולם שלם.

 

"המורים שאני מקשיב להם מסבירים שאתה מגיע לרוחניות כי 'סבלת מספיק'. לא מגיעים אליה על מי מנוחות. וזה שינוי עמוק. לכן ביום הולדת שחגגו לי לפני שנה במשפחה, כשהילדים אמרו לי: 'אבא, מזל טוב! אתה בן 64'. עניתי: 'לא, אני בן שנה'. אני לא אותו האדם. המחשבות, הרגשות והתחושות השתנו. זה לא אבי שהכרתי".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x