בתנועה: משוגע עד שיוכח אחרת
חיפושי קוגל תמימים במודיעין עילית החרדית מביאים מאבטחים ושוטרים לרדוף אחריי, החילוני המשונה שמשוטט כאן חופשי
הכל התחיל מקוגל. בדרך כלל אין לי שום עניין בקוגל. אני שונא את זה. אבל ציד קוגלים הוא דרך יפה להעביר שעה. לאלישה היתה פגישה במודיעין. סיכמנו שאקפיץ אותה ואז אסע עם הילדה למצוא אוכל מעניין לבית. מאחר שמודיעין היא עיר שכל מהותה היא הכרזת מלחמה על המלה "מעניין", היה ברור שאיאלץ להרחיק. "מה עם מודיעין עילית? זאת עיר חרדית שלמה. אביא לנו קוגל".
עכו בכתה בדרך, אבל תיכף היא תשתה חלב אם שקוגל נסוך בו ותזמר "א־יידישע מאמא" כמו שארל אזנבור. עברנו את שער הגישה הצהוב וחיפשתי מרכז מסחרי, אבל היא כבר בכתה ממש, אז עצרתי לצד ישיבת קרוואנים והוצאתי אותה לחיבוק. ניסיתי לרתום את המנשא וכשלתי. הוא היה מכווץ למידותיה של אלישה וכאילו התהפך לתוך עצמו. החלטתי לוותר ולקחת אותה בעגלה.
ואז קרה דבר נורא. העגלה רק העמידה פנים שנפתחה ממצבה הקומפקטי, וכשהילדה כבר בתוכה, היא קרסה לאחור בדרמטיות. כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי. הרמתי את עכו ובדקתי אותה. היא היתה בסדר. בנס נמנעה מהלומה של ראשה בעפר שבין כביש וקרוואן. היצרן ישראלי. אתבע אותו. אתבע אותו! היא בכתה ואז נרגעה. ניסיתי להרגיע גם את עצמי.
טוב. אין מנשא ואין עגלה. לקחתי את הבובה בזרועותיי והלכנו לחפש קוגל. טיפסנו בין מבני מגורים זהים, גדולים ומרופטים. ילדות בתלבושת אחידה וילקוטים בהו בנו ולא השיבו לברכת שלום. אני רגיל להתהלך בשכונות חרדיות בירושלים ובבני ברק, אבל אלה ערים מעורבות. כאן הייתי מוזר מכל בחינה: איש בלי כיפה, גבר עם תינוקת שלבושה בשחור היפסטרי מהאגדות.
איור: שמרית אלקנתי
מסביב נגלתה גדר ההפרדה ומעבר לה נעלין ובלעין, הכפרים שעל אדמתם נבנתה ההתנחלות הזאת, הגדולה מכולן. טרם התאוששתי מחוויית העגלה ותהיתי אם הבאתי את בתי למקום מקולל, עיר שאדמתה כועסת, אבל אז פנה אלינו חסיד נעים סבר ושאל אם הלכתי לאיבוד וארצה סיוע כלשהו. אולי כוס מים? מיד נהיה הכול נעים יותר. אמרתי שאנחנו מחפשים קוגל.
אולם קללת בלעין עזה היא. ולכן כנראה המעדניה בשרית במעלה הרחוב, שאליה הפנה אותי החסיד הנעים, היתה סגורה. פניתי לאחור ומצאתי רכב חוסם את דרכי, ועליו רשומה בגדול ובכחול המילה "בטחון".
"שלום", אמר נהגו. "מי אתה בבקשה?". השבתי לשאלותיו והצגתי תעודה מזהה. הוא הסביר שהגיעה קריאה למוקד בענייני. הבהרתי שאני אמנם מעט חריג כאן, אבל שעדיין חוקי להיות חריג, והמשכתי הלאה. כעבור כמה שניות קלטתי אותו רודף אחריי. מסתבר שלמוקד לא הספיקו טיעוניי. עליי להוכיח שהתינוקת היא שלי. "מה? אתם חושבים שבאתי לכאן וחטפתי תינוקת?"
"חס וחלילה. אני פשוט צריך לברר הכל. תראה. גם אם אני הייתי סתם מסתובב כאן היו קוראים לבטחון".
בזה לא היה כל ספק. לפי צבע עורו אפשר להבין שהוא יוצא אתיופיה. "זה דבר רע", אמרתי, "כל אחד צריך להיות חופשי לטייל בלי שיחשדו בו בגלל צבע עור או לבוש. תשמע. בוא איתי לרכב ותראה שיש בו מנשא וגם עגלה. הילדה היא שלי".
הוא הסכים וכך ירדנו יחדיו את הגבעה. היינו מופע קרקס אמיתי, הוא, אני ועכו. בני נוער נאספו בכל פינה להביט בנו. "אתה עושה לי בושות", נזפתי בו. אבל לא היתה לו דרך להרפות. המוקד דרש.
כשהגענו לרכב, התחילה יבבה. הסברתי למאבטח שעלי להחליף לתינוקת ונפניתי למושב האחורי לביצוע המשימה. החיתול החדש הביא חיוכים וצחקוקים לפניה. עם כזה פרצוף מתוק מולי, ממש לא אכפת לי מכלום. "טי־טוווו!" הצחקתי אותה בציוץ בקול דק, "טי־טוווו!"
"שלום אדוני", אמר קול בגבי.
זה לא היה קולו של המאבטח. הסטתי את ראשי וראיתי רכב חונה מאחורי. לוחיות הרישוי שלו היו אדומות. אלוהים אדירים. "תן לי בבקשה לסיים", ביקשתי, ובקשתי נענתה. השוטר שבדק את מסמכיי היה איש חביב במיוחד. "קיבלנו התראה על חולה נפש שמתהלך בעיר", הסביר לי.
"מאחר שלא אובחנתי מעולם כלוקה בשום מחלת נפש", אמרתי "ומאחר שאי אפשר לאבחן מחלת נפש בהצצה לרחוב מתוך חלון, ומכיוון שבאופן טבעי מי שצלצל למוקד לא יודע מהו חולה נפש, אני נוטה להאמין שאני מתושאל כאן על ידי המשטרה פשוט משום שאני חילוני". השוטר משך בכתפיו, "אתה אחר כאן".
"זה נכון", השבתי, "אבל אם אראה איש חרדי מתהלך בשכונתי בתל אביב ואצלצל למשטרה, זה יהיה לגיטימי? תראה מה קורה כשמחלקים את האוכלוסייה לגטאות ומספרים לאנשים שכל דבר לא מוכר הוא איום על חייהם, בסוף גם המשטרה עוזרת לאכוף את זה. זה לא מוזר בעיניך?".
זה בהחלט היה מוזר בעיניו, אבל הוא עשה את עבודתו והיה נחמד. בסוף נפרדתי בחום גם ממנו, גם מהמאבטח וגם משני אברכים סקרנים שהביטו בכל. הנחתי את הילדה בעדינות במושב הבטיחות, וחזרתי למקומות שבהם אני לא אחר.
