• תפריט
מוסף 02.11.2017
האדר מוסף שבועי 2.11.17

"לא תקבל רופא עם חמלה אם לא תלמד אותו בחמלה"

פרופ' דינה בן יהודה היא האשה הראשונה שתכהן כדקאנית בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. שיחה על תפקידו של רופא בעידן "הרופא גוגל"

פרופ' דינה בן יהודה (64), מנהלת המחלקה ההמטולוגית בבית חולים הדסה, החלה לפני שבועות אחדים לכהן כדקאנית של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. היא האשה הראשונה בתפקיד, נשואה למנהל אגף פנימית בהדסה ואם לשלוש בנות: שיר, שסיימה לימודי רפואה; בת, סטודנטית למוזיקה; ואור, שהיתה מ"פ חי"ר הראשונה בצה"ל, נפצעה בתקרית בגבול מצרים, קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל וכעת משרתת כמ"פ בקרקל.

 

כמי שעומדת בראש בית הספר החשוב ביותר להכשרת רופאים בישראל, האם יש שינויים שתרצי לעשות בחינוך של סטודנטים לרפואה?

"אני רוצה שיהיו להם יכולות להבין את המשמעות של טיפול בחולה במובנו הרחב".

 

מה זה אומר?

"המהפכה הטכנולוגית האדירה וכלי הניתוח שמבוססים על ביג־דאטה מאפשרים לרופא להגיע בקלות לכל ידע. גם אני, כשיש חולה בחדר וצצה בעיה שאני לא מבינה בה עד הסוף, אני פשוט פותחת מחשב ומוצאת אינפורמציה. הבעיה טמונה בדרך שבה רופאים מתקשרים עם החולה ומקבלים ממנו אינפורמציה. שם צריך ללמד על מה לשים דגש".

 

פרופסור דינה בן יהודה פרופסור דינה בן יהודה צילום: תומי הרפז

 

 

רופאים לא מדברים מספיק עם חולים?

"אני רואה יותר מאלפיים חולים בשנה, ורק שיעור נמוך יחסית מהם בכלל זקוק לידע שלי. הדבר שהכי חסר לחולים הוא הזמינות של הרופא. חולה רוצה שיקשיבו לו ושילוו אותו. אני מאמינה שבעידן של מידע נגיש לכל, תפקיד הרופא כמדבר, מלטף וזמין כשאתה במצב לא טוב — הוא קריטי. דווקא בעידן כל כך טכנולוגי, רופא צריך להיות קשוב לחולה מבחינת מכלול הבעיות שלו, גוף ונפש. הוא צריך לייצג דמות של מרפא, מישהו שממש אכפת לו. אלה הרופאים החדשים שהייתי רוצה שיגדלו אצלנו. גם החולים יודעים שזה מה שהם רוצים, הם רק לא תמיד יודעים לבטא את הצורך".

 

איך מעבירים את המסר הזה לרופאים לעתיד?

"נתחיל לעשות את זה משנה ראשונה בלימודים באמצעות חשיפה מוקדמת מאוד לקליניקה, כלומר חשיפה מוקדמת של הסטודנטים לחולים. כך נגדל אותם לשגרה של תקשורת עם החולה".

 

כיום אין שגרה כזאת?

"לא מזמן סטודנט בשנה שישית הציג לי בבית החולים מקרה של חולה לוקמיה. ההצגה היתה מצוינת מבחינת הידע המקצועי, אבל הוא לא התייחס לדבר אחד: הבן של החולה הזה מת בגיל שבע מלוקמיה. בנסיבות כאלה, מה שמטריד את החולה זה לא הסבל שלו מהמחלה, שאותו הוא מכיר היטב, אלא המחשבה הנוראה על כך שהוא מי שהעביר את הגן החולה לבן שלו, ובגלל זה הילד מת (אף שהצוות הרפואי הסביר לו שזה לא כך). הסטודנט שפגשתי לא הבין את הדבר הזה ולא הסתכל על זה. הוא ידע הכל על המחלה אבל מעט מאוד על החולה. זאת גישה בעייתית".

 

למה בעצם? יש מחלה והרופא מטפל בה באופן מקצועי כדי לרפא אותה.

"עידן 'הרופא גוגל' מציב אתגר גדול, כי מה שהרופא יודע גם החולה יודע. החולים כבר לא יעשו משהו רק כי הרופא אמר. לכן מתחייב חינוך אחר של רופאים, שיבהיר שהכוח לא נובע מכך שאני יודעת ולך אין מושג. הכוח צריך לבוא ממקומות אחרים".

 

מאיזה מקום?

"קודם כל אמון. האמון של חולה ברופא שלו הוא שלושת־רבעי מהקשר. והאמון נבנה באמצעות הקשבה. הוא נבנה מלקחת את הזמן ולהסביר לחולה בשפה שלו. והוא נבנה מהזמינות של הרופא. רופאים במחלקה שלי נותנים את מספר הטלפון שלהם לכל החולים שלהם, שיודעים שהם יכולים להתקשר יום וליל".

 

בידיעה שישמש רק לדברים אקוטיים?

"אם חולה שלי מפוחד עכשיו ממשהו, גם אם לי זה נראה טריוויאלי, מבחינתו זה חשוב. יש SMS, כך שאפשר לענות מהר ולא חייבים לדבר. במחלקה שלי אין דילמה, אני מקבלת רופאים לפי מבחן הדמעה".

 

שהוא?

"קודם כל אני מחפשת אנשים מצוינים. אבל כשמגיעים לסבב מיון אחרון כדי להחליט מי יתקבל, מבחינתי מי שלא בוכה אף פעם לא נשאר".

 

את בודקת דמעות?

"דמעה כמטפורה. אם לא ממש כואב לך כשחולה סובל והמשפחה שלו עוברת טראומה, לי זה לא מתאים".

 

איך מלמדים חמלה?

"אי אפשר ללמד סטודנטים לרפא בחמלה אם לא מלמדים אותם בחמלה. סטודנטית שאני מכירה הגיעה למחלקה מסוימת, קיבלה חולה, בדקה אותו בקפדנות, דיברה איתו, עבדה בבית להכין את התיק שלו ואז הציגה את התמונה למנהל המחלקה. בסוף ההצגה הוא אמר לה, מול החולה: 'אין לך מושג על מה את מדברת'. הסטודנטית חוותה חוויה של חוסר חמלה מוחלט, וחוויות כאלה מקשות לפתח חמלה. בדיוק כמו בצבא, אם המפקד לא נוהג בגבורה ובכבוד, אז גם החיילים לא".

 

איך משנים את דרך הלימוד של סטודנטים?

"סטודנטים היום נעלבים מאיתנו, כי אנחנו פוגעים באינטליגנציה שלהם. הם יודעים ללמוד לבד טוב יותר מאשר בשיעורים עם שקופיות ו־180 סטודנטים סביבם. והם נעלבים כי בבחינות שואלים אותם שאלות על דברים שוליים, שממילא את התשובה להן אפשר לשלוף בלחיצת כפתור מה־PubMed. והם נפגעים כי בשנים הקליניות, כשעתודאים צעירים נחשפים לחולים קשים, אנחנו לא קשובים למצוקות שלהם. השינוי יבוא כשנעריך ונבין את הלמידה שלהם, כפי שאנחנו רוצים שהם יבינו את החולה ולא רק את המחלה".

 

איך מתרגמים את ההבנה הזאת לשינוי?

"אני רוצה שהסטודנטים יתייצבו במחלקה בשבע בבוקר ויהיו ראשונים לראות את החולים, ואחר כך יבואו לאוניברסיטה. ובכיתות צריך לתת להם אפשרות להשתמש בשיטות הלימוד שהם רגילים להן, מתוך הבנה שהידע זמין ולכן לרוב השינון מיותר. אני לא מדברת על אנטומיה או מצבי חירום, שבהם אתה חייב לדעת גם כשמעירים אותך באמצע הלילה. אני מכוונת לכך שבהרבה מהחומר צריך לשים דגש על הבנה ויכולת ליישם, ופחות על העמסה של הרצאות פרונטליות שממאיסות את הלימוד. זה נכון גם בנוגע לשאלות במבחנים. במקום שאלות אמריקאיות צריך לתת להם להתמודד עם בעיה ולכתוב גישות שונות לטיפול. אלה החיים האמיתיים. לכן הקמתי ועדה ואנחנו הולכים לאוניברסיטאות הגדולות והטובות בעולם כדי ללמוד שיטת הערכה אחרת".

 

בואי נדבר על חמלה במקרים שבהם ברור לרופא שהחולה נוטה למות.

"כשהייתי סטודנטית לרפואה היתה לי חולה עם גידול טרמינלי בלבלב. היא היתה ניצולת שואה וישבתי איתה הרבה, רוב הזמן בשתיקה. היא סיפרה לי מה קרה לה בשואה, ואמרה שהיא 'שמחה להתאחד עם משפחתה'. אבל למרות ההשלמה לכאורה, היא שלחה אותי לקנות לה רקמה גדולה של מטר על מטר שהתכוונה לרקום. היא ניסתה לרמוז לי ש'כולם חושבים שאני מוכנה, אבל אני צריכה עוד זמן'. היא נפטרה כעבור שבועיים בלי להספיק לרקום, אבל המקרה שלה מלווה אותי עד היום ומזכיר לי שאין אמיתות מוחלטות ביחס לאמירת אמת לחולה, בטח בנושא סוף החיים".

 

חולים לא צריכים לדעת מה מצבם?

"חוק החולה הנוטה למות קובע שצריך לומר לחולה את כל האמת, ושמתי לב שהחבר'ה הצעירים נוקטים גישה קיצונית של לומר 'כל הזמן את כל האמת לכל החולים'. אני הרבה שנים מטפלת בחולים כאלה וחושבת שאפשר להפעיל שיקול דעת".

 

מתי?

"כאשר אמירת 'כל האמת בפנים' תרע לו ותדרדר את מצבו. שיחות הנוגעות לסוף החיים חשובות, אבל חשוב לי לא לקחת את התקווה. היום, כשאני כבר 'הפרופסור', אני נכנסת למחלקה ושם חולה שכבר עבר בבוקר את 'השיחה' קורא לי ואומר: 'הרופא אמר לי שאין מה לעשות, אבל את פרופסור, בטח תמצאי עוד משהו'".

 

ומה את עונה?

"הרבה פעמים אני ממציאה משהו, לא תמיד בצדק, כי אני לא יכולה לעמוד בסיטואציה הזאת".

 

את ודאי מבינה כמה ידיעת האמת חשובה לחולה.

"אני יודעת שיש יתרון באמירה לחולה שאין יותר מה לעשות. כך, אם לחולה יש למשל אח שלא דיבר איתו 30 שנה, זה זמן שבו אפשר לעשות 'סגירה' או לכתוב צוואה. לפעמים נכון יותר לתת לחולה צ'אנס להיפרד מהמשפחה ומהחברים, ולא תמיד מתן עוד טיפול מאפשר לו את זה. אני מודעת לכך ולכן היום יש לי נכונות לבחון את ההחלטה באופן ביקורתי, וזאת הפואנטה. אם הסטודנטים ילמדו באופן כזה, גם הרופאים במערכת יושפעו".

 

את רוצה לברוא רופאים עם חמלה, אבל קשה להישאר קשוב וחומל למשך זמן כשהעומס בבתי החולים בלתי מתקבל על הדעת, עם חולים במסדרונות ומחסור כרוני במיטות אשפוז ובכוח אדם.

"זה בהחלט משפיע, אבל בעבר לא היה קל יותר. היו חולים במסדרון גם כשאני הייתי מתמחה. ברור שכאשר אתה יושב מול חולה ולא ישנת ואין לך זמן וכולם מסביב מלחיצים אותך – אתה עושה פחות טוב. אבל בחינוך נכון זה צריך להתקזז. בסך הכל הרפואה מצוינת, רק צריך להתאים את עצמנו לדור החדש של הסטודנטים ולהקנות לו אמצעים בשביל מקצוענות אמיתית שיש בה הכל: למדנות ואתיקה בצד אלטרואיזם ומסירות. את זה אפשר ללמד ולהנחיל, וזה אחד הדברים שאשים עליהם דגש בקדנציה שלי".

 

יגידו לך שאת פשוט מחזירה גישה נשית יותר ברפואה.

"אני לא בטוחה שזה עניין נשי. ראיתי רופאות שלא הייתי רוצה להיות מטופלת שלהן, ולעומתן רופאים עם נשמה ומסירות שהייתי שמחה שיטפלו בי אם אזדקק לכך. אני חושבת שיש משהו ברכות שמאוד מתאים לרפואה, בלי שאלה של מגדר".

 

ובכל זאת, לצד החמלה, רופא ללא ידע רפואי מקצועי לא יוכל לרפא.

"זה לא סותר. החזון שלי הוא דווקא שיהיו כמה שיותר רופאים שעוסקים במחקר. כל חיי האמנתי בזה. אני מטפלת בחולים אבל תמיד עסקתי גם במחקר, יש לזה חשיבות עצומה. דווקא בגלל הטכנולוגיה החדשה, שמאפשרת יותר ויותר טיפולים מותאמים אישית, אם לרופא אין הבנה מקצועית עד הסוף, עד רמת הגנים והדנ"א של המחלות, יהיה לו קשה להצליח".

 

תוכנות שמקבלות החלטות רפואיות מתחילות לייתר את התפקיד המקצועי?

"זה נכון שמערכות מידע המבוססות על ביג־דאטה מסוגלות כיום לנתח ולהצליב את המידע העצום שצברו ולהסיק מסקנות. IBM למשל פיתחה מערכת קבלת החלטות רפואיות מבוססת־מחשב. זה מעצבן רופאים, כי להיות רופא זה לא רק עיסוק בדאטה. אבל אני לא רואה בזה איום אלא כלי שיכול לשמש עזר לרופא. ביג־דאטה לא מבטל את הבדיקה הפיזית של חולה, ולא את להניח עליו יד ולא את המישוש לאיתור איברים מוגדלים. הכלים האלה הם לא תחליף לרופא. זה כמו בדיקת סי.טי, שאם תיעשה במנותק לגמרי מהקליניקה ומהתלונות של החולה הפענוח לא יהיה שווה הרבה. בסוף זה תפקידו ואחריותו של הרופא המטפל לקשר בין הממצאים וההמלצות של התוכנות, ולהשתמש בכישוריו כדי להחליט מה מתאים לחולה".

 

איך הטכנולוגיה והמידע הזמין לכל משפיעים על האגו המקצועי?

"הביג־דאטה נותן לנו צניעות. אין יותר פטריארכליות של 'אני יודע הכל ולך אין מושג'. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מסתובבת במסדרון ואומרת לעצמי 'בל יגבה לבך'. שחצנות היא אנטיתזה לרפואה, ולא ישכנעו אותי אחרת. ברגע שיגבה לבי, אשמור פחות על נפשו של כל חולה. את יודעת כמה פעמים ביום אני מתייעצת עם רופאים אחרים לגבי חולים שלי? טיפה שאננות ואתה עושה טעויות. זה לא שאני לא עושה, אבל אני מנסה למנוע את הטעות הבאה".

 

כשההילה פוחתת, סטודנטים עוד מוכנים להקרבה שדורש המקצוע?

"הדור הצעיר פרגמטי יותר, וזאת לא ביקורת. אני הייתי אמא חסרה מאוד בבית, וסטודנטים כיום כבר לא מוכנים לגדל כך ילדים. יש להם סדרי עדיפויות שונים. זה טוב, אני רוצה שיהיה להם יותר זמן גם למחקר, לקריאה, ללמידה, וגם להיות זמינים יותר לחולים".

 

יש לך אמביציה יתרה כאשה ראשונה בתפקיד?

"התפקיד הזה היה חשוב לי. רציתי להתקבל. בקריירה האישית אף פעם לא הרגשתי מעצור בדרך, לא הרגשתי את ה'בנג' של הזכוכית בראש. אבל אני מודעת לכך שיש בעיה. מחקר אמריקאי הראה שלנשים יש תפקידים חשובים בפקולטות לרפואה, אבל לא בצמרת. רק 15% מהדקאנים בפקולטות לרפואה בארצות הברית הן נשים. 22 מתוך 149. בארץ היתה בתפקיד בעבר רק פרופ' רבקה כרמי באוניברסיטת בן־גוריון. אין מנוס ממסקנה שסטריאוטיפ מגדרי עוד משחק תפקיד. אישית, חשוב לי מאוד להצליח בכל תפקיד. מצוינות היא משהו שצריך לשאוף אליו תמיד, ככה אני מחנכת את בנותיי. לפעמים הן מתלוננות שהתפקידים שלי ושל בעלי יוצרים בבית לחץ להצטיין. בסוף אני יודעת שלא אשפט כאשה או כגבר, אלא לפי קידום המחקר והחינוך הרפואי".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x