שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 19.10.2017
האדר מוסף שבועי 19.10.17

בתנועה: הכורדית שכבשה אותי

כשתיירת גרמנייה מגלה שהיא והישראלים מהבר הירושלמי חולקים שורשים כורדיים, אין מנוס מלהזיז שולחנות ולפצוח בריקוד מסורתי

יובל בן עמי 08:2819.10.17
הסיפור שלפניכם הוא סיפור אהבה לירושלים. אם אני רוצה לנטוע באנשים אהבה לירושלים, תמיד אקח אותם לשוק מחנה יהודה. רגע לפני שנגיע אליו אעצור בחצר הקטנה בנחלאות שנקראת "בוסתן ספרדי", ושם אספר להם את הסיפור שהתרחש בבר ששמו בסרביה ששכן בה בעבר, כדי שיבינו.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

בימים ההם היו מכינים בבסרביה וודקה בכל מיני טעמים: חזרת, למשל, ותות שדה, וגם מזקקים סמוגון: משקה בלתי מתפשר, שריכוז האלכוהול בו הוא 70%, לפחות. בקיצור, זה היה בר רוסי ששמעו בו מוזיקה רוסית ודיברו בו רוסית. ישראלים עם שורשים בברית המועצות מבלים בכל סוגי המקומות. והבסרביה, ששכן במבנה חד־קומתי זעיר וקסום בצבע ירוק (בטרם העתיק את מקומו למגדל העיר), סיפק להם את האופציה הנוסטלגית: כמה לגימות — ואתה בבית מרזח בפרבר של חרקוב.

 

ישראל היא סלט בלתי צפוי של אנשים, תערובת של זהויות, מערבולת של מציאויות. תיירים שמגיעים לכאן רואים את מצדה ואת הכנרת וחושבים שראו את הארץ, אבל לארץ הזאת אפשר לתת גם שמות אחרים. כי חיים בה גם אנשים שאין להם שום הזדהות עם ישראל ובכל זאת היא ארצם, והם מעורבבים בתוכה והיא בתוכם. לכן אני מקפיד לקחת חברים מחוץ לארץ למקומות כמו בסרביה.

 

 איור: שמרית אלקנתי

 

 

ובערב ההוא הגעתי לשם עם חברים צעירים מגרמניה. ישבנו על הבר ושתינו את הסמוגון, כשלפתע נכנסו למקום כמה צעירים מהשכונה — לא רוסים, לא תיירים, אלא ירושלמים צברים בני 20 ומשהו. הם התיישבו סביב השולחן היחיד בבר, ואחד מהם, כנראה עז המצח שבחבורה, קרא לברמן: "בוריס! תמזוג לנו וודקה!"

 

"לא, וודקה זה יותר מדי בשבילי", הודתה העלמה היחידה שבקבוצה, "תזמין לי בירה".

 

"בוריס! תביא לנו בירות!"

 

אחד מהחבורה גילה התעניינות בגרמנים אשר על הבר. "וור אר יו פרום?" שאל את הבחורה שישבה לידי. היא החליטה לדלג על ברלין, עיר מגוריה, ולנקוב בשמה של הארץ שבה נולדה ושממנה היגרה לאירופה המיטיבה: "כורדיסטן", אמרה.

 

"ווט? יו אר קורדיש? ווי אר אולסו קורדיש!"

 

הכורדית התיירת לבשה חיוך ושאלה את הכורדי המקומי שאלה בכורדית, אבל הצעיר הודה שאינו דובר את השפה. היא השיבה את פניה לבר והפנתה אליי מבט מזלזל. "איזה מין כורדים הם, אם הם לא מדברים כורדית?", נזפה.

 

"הייתי דווקא ממליץ לך לשחרר את הביקורת", אמרתי, "ישראל היא כור היתוך רב עוצמה, ובדור שני ושלישי להגירה כמעט כולם מאבדים את שפת המקור. עצם ההזדהות של הבחורים האלה ככורדים מראה שעוד יש להם קשר עם הזהות הזאת. וזה נהדר. חוץ מזה, ייתכן שאפילו דור הסבים שלהם לא דובר את הכורדית שלך, לפחות לא בינם לבין עצמם. יהודי כורדיסטן שימרו את הארמית".

 

היא הביטה בהם בספקנות רבה, אבל אז החליטה לעשות מעשה וניגשה לשולחנם. אני שבתי והתעמקתי במשקה ובשיר הרוק הרוסי שהושמע ברמקולים. רק בדיעבד הבנתי מה עשתה. היא ביררה מה בכל זאת כורדי אצלם.

 

ודווקא היה משהו, ואולי אפילו יותר ממשהו אחד. היא והם הכירו את אותם שירים ואת אותם צעדים של מחול עממי מסוים. "בוריס!" שאג עז המצח כלפי הבר, "יש לך מוזיקה כורדית?"

 

אין כל אינדיקציה לכך ששמו היה בוריס, ובמקומו בטח הייתי קצת נעלב מהרוח המכלילה, אבל הוא היה קול מכדי להיעלב. למעשה, הוא היה כל כך קול עד שבתוך דקה שטפו את המקום צלילים אחרים לחלוטין מאלה שהתנגנו בו קודם. הבן אדם ניגש בשלווה מוחלטת למחשב, מצא פלייליסט של מוזיקה כורדית ביוטיוב, ולחץ פליי.

 

הכורדית הברלינאית והכורדים הירושלמים הזיזו הצדה את השולחן (עד כמה שהיה ניתן להזיז דברים בחלל הזעיר של בסרביה הישן), נתנו יד ביד והתחילו לטופף על הרצפה, לכפוף ברך ולזקוף. הריקוד העממי היה 70% דבקה, 30% הורה ו־100% תענוג. הם יצרו חצי עיגול סביב השולחן, ונעו פעם מהר ופעם לאט, לפי קצב היוטיוב של בוריס. אחד מהגרמנים קם אף הוא ממקומו שליד הבר, ואחרי היסוס קל הצטרף לרוקדים. כשהסמוגון מרכך את השעות, דילן מדיארבקיר ובלדה מוסקבאית נשמעים טוב באותה מידה.

 

אני נותרתי ישוב על הספסל, מפחד לדרוך על רגליים כל כך שמחות, אבל הייתי מאושר. עמוק בתוך הלילה, עמוק בתוך ירושלים, נהפך בר רוסי למועדון ריקודים כורדי בתוך ארבע דקות של שיחה בין זרים. כמו מכשף אינדיאני שהופך את צורתו לכלב בר ואז לנץ. וזה מה שאני הכי אוהב בארץ הזאת. שהיא כל כך היברידית. ואף שהיא זעירה, יש בה מספיק מרחב להזיז שולחנות ולתת לנו לרקוד את הצדדים הנסתרים שלנו.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x