• תפריט
נשים ועסקים יוני 2017
מגזין נשים יוני 2017 האדר גג עמוד

בוורלי ברקת רוצה שתשכחו לרגע את בעלה, ראש עיריית ירושלים, ותתחילו להתמקד באמנות שלה

האמנית בוורלי ברקת, רעייתו של ניר ברקת, מציבה את עצמה לראשונה בפרונט עם תערוכה מרתקת בוונציה. ראיון ראשון ונדיר (ואף מילה על עליזה אולמרט)

ארי ליבסקר 09:0021.06.17

במהלך השיחה שלנו נדמה שאין דבר שמכעיס את האמנית בוורלי ברקת יותר מהניסיון להבין איזו השפעה יש לטייטל של בעלה, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, על העבודה שלה. "זה חלק מתקרת הזכוכית שרוצים להציב לי", היא אומרת. "אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי הוא שיחשיבו את העיסוק שלי ל'תחביב של אשת ראש העירייה'".

 

את מודעת לכך שנפל בגורלך להיות אשת ראש עיריית ירושלים אחרי עליזה אולמרט, שהיא גם ציירת ועברה בדיוק את אותו הדבר.

"להתפתחות שלי בתור אמנית בארץ ובחו"ל אין שום קשר לבעלי, לא לאנשים שסובבים אותו, לא לפתיחת דלתות. אני לא משתמשת בקשרים שלו בשביל להשיג משהו או כדי שמישהו יעשה את החיים שלי קלים. זה אצלי כלל ברזל, שחור־לבן, אין אפור".

 

ברקת בסטודיו שלה בירושלים. "אני עובדת על המקומות המאוד כנים בעצמי, ומי שבחוץ רואה את זה" ברקת בסטודיו שלה בירושלים. "אני עובדת על המקומות המאוד כנים בעצמי, ומי שבחוץ רואה את זה" צילום: תומי הרפז

 

 

זה לא חייב להיות קידום בוטה כפי שהיה אצל האולמרטים. עם זאת, בן זוגך עומד בראש אחת הערים עם הפרופיל הגבוה בעולם, עיר מורכבת, קיצונית, עמוסה בקונפליקטים נפיצים. זה לא משפיע על החומרים שמהם את יוצרת?

"ניר עושה דברים מדהימים וחשובים, אבל אני לא מוכנה להכניס את האמנות שלי לשם. זאת הסיבה לכך שמעולם לא הצגתי בירושלים, כי לא רציתי שדברים יהיו מעורבים זה בזה. מבחינת גודל העבודות מתאים שאציג בבית האמנים בירושלים, אבל אז יגידו שהוא סידר לי עבודה. למה לי להיכנס למקום הזה?".

 

אנחנו נפגשים כמה ימים אחרי שחזרה מאיטליה, שבה הציגה את Evocative Surfaces, תערוכת יחיד שלה במוזיאון פאלאצו גרימאני בוונציה (תינעל בסוף נובמבר, ומוצגת במקביל לביאנלה בוונציה, מהאירועים החשובים בעולם האמנות), שאצרה סאלי הפטל נוה. התערוכה משתרעת על פני שלוש קומות ומציגה אוסף עבודות ממכלול יצירתה בשנים האחרונות. "למי שנכנס למוזיאון לראות עבודות שלי, זה לא רלבנטי שניר הוא ראש עירייה", אומרת ברקת בחדות. היא מעוניינת שהציבור יכיר אותה כאמנית שפיתחה שפת ציור ייחודית, הבוחנת את העולם במבט חזותי שונה ואחר.

 

הפרט הביוגרפי הזה הוא כנראה מעמסה לא פשוטה להתמודד איתה.

"נכון. ולכן אני עושה מה שנכון לי ולא לציבור. אני קמה בבוקר ומסתכלת במראה ואומרת לעצמי 'עשית את זה בדרך שלך'. אם מישהו דוחף אותי למקום שלא נכון לי, כמו לתייג אותי ולשאול אותי באיזה ז'אנר אמנותי אני מציירת, אני גם אכעס ואומר 'מה אתם מנסים להכניס אותי לקופסה? אני לא מוכנה להיות שם'".

 

ברקת (שנייה משמאל) עם בן זוגה ניר, ראש עיריית ירושלים, ובנותיהם. "הפסקתי לחיות את החיים שלו" ברקת (שנייה משמאל) עם בן זוגה ניר, ראש עיריית ירושלים, ובנותיהם. "הפסקתי לחיות את החיים שלו" צילום: עמית שאבי

 

 

"להבין לעומק את תנועת הקו"

 

אני פוגש את ברקת (51) בסטודיו שלה בירושלים. המילה "סטודיו" עושה עוול לקומפלקס הענקי, המשתרע על פני שתי קומות גדולות מאוד, שיכולות לאכלס בקלות שתי גלריות תל אביביות ממוצעות. הרחוב בחוץ, שמואל הנגיד, אפוף אווירה קלילה של חילוניות ירושלמית מעודכנת; אין כאן זכר למצעד הדגלים הגזעני, האלים, והקסנופובי שזעזע את העולם בגלל כמויות השנאה שהביא לעיר דווקא ביום ירושלים. הסטודיו הוא בועה שהקונפליקטים של ירושלים לא חודרים אליה, או לפחות כך נדמה.

 

ברקת מקבלת את פניי וניגשת ישר לדבר על האמנות שלה. באמצע הסטודיו, לצד המדרגות המחברות בין שתי הקומות, משתלשלים מהתקרה דפי פיברגלס שקופים שעליהם מרוחה שכבת דבק שקוף, ושאותם היא תצבע בצבעי שמן צבעוניים משני הצדדים. לדבריה, הרעיון לצייר בטכניקה הזאת נולד מתוך כורח. במבואות הכניסה לארמון בוונציה לא אפשרו לה לתלות על הקירות שום עבודה, והפתרון היצירתי שמצאה היה לשלשל מהתקרה את הפיברגלסים, הנראים כמו פלריגים. בקטלוג שהיא מראה לי הם נראים צבעוניים ומחלקים את החלל באופן שונה. בארמון המשוחזר אסור גם לדרוך על הרצפה בחלקים מסוימים, ולכן יצרה ברקת מסלולים הנעים בין עבודותיה המשתלשלות מהתקרה. "כשאני מציירת על צד אחד של השקף אני צריכה לתכנן בראש איך ייראה הצד השני. זה לא פשוט". בשאר החללים בתערוכה מוצגות עבודות מתחילת הקריירה שלה ואילך.

 

פאלאצו גרימאני הוא אחד מארמונות הרנסנס המעטים הקיימים בוונציה. הוא עוצב על ידי כמה מהאדריכלים החשובים של המאה ה־16 ומתגאה בציורי קיר מרהיבים. ברקת הציבה את ציוריה בעשרה חללים, המתפרסים על כל הקומה השנייה של המוזיאון, ובכניסה הציבה עבודה ששמה טורבינה 4858, המורכבת מארבעה שקפים המשתלשלים מהתקרה עד הרצפה ומחוברים לאלמנט מתכת, דבר שיוצר מעין טורבינה. הפריסה הרחבה של העבודות מאפשרת לחלל להדהד את העושר החזותי והאיקונוגרפי העצום של האצולה הוונציאנית. ברקת מספרת שהיא שאבה השראה מפאלאצו גרימאני ומהאנרגיה שאצורה במבנה, ובחרה בו במיוחד להצגת תערוכת היחיד שלה. “אני רוצה שהעבודות שלי יעשו יותר מלהיות תלויות בפאלאצו”, היא אומרת. “אני מבקשת ליצור דיאלוג אמיתי בין הישן לחדש, בין האדריכלות לציורים שלי. העבודות שלי מגיבות לנוכחות החזקה שיש לציור בארמון, ובמיוחד לאחד האוצרות השמורים בו — פרסקו של עירום שיצר ג'ורג'ונה. במשך שנים עבדתי בסטודיו מתוך התבוננות בגוף העירום, בשאיפה להבין לעומק את תנועת הקו. בפאלאצו גרימאני בכל פינה נתקלים בקו וצבע, אדריכלות וציור החוברים זה לזה ומשלימים זה את זה".

 

התערוכה בפאלאצו גרימאני. "אני רוצה ליצור דיאלוג אמיתי בין המבנה לציורים" התערוכה בפאלאצו גרימאני. "אני רוצה ליצור דיאלוג אמיתי בין המבנה לציורים" צילום: ורטיבר ג'קליאן

 

"לא ידעתי איך להתמודד עם ההצלחה"

ברקת נולדה ב־1966 בדרום אפריקה. הוריה, אמני קרמיקה וזכוכית, ניהלו בית ספר גדול לקרמיקה עד 1976, אז הוצע להם להקים את המחלקה לזכוכית בבצלאל. הם עלו ארצה והשתקעו בירושלים כשהיתה בת עשר. אחרי שהשתחררה מהצבא היא נרשמה ללימודי צורפות בבצלאל. "באותו זמן לא הגדרתי את עצמי אמנית. בגלל הקרמיקה של אמא והזכוכית של אבא העדפתי להתעסק בתלת־ממד". היא סומנה כמצטיינת שנה א', אבל הדבר גרם לה חרדה מכישלון: "זה היה גדול עליי. לא ידעתי איך להתמודד עם הצלחה, ומשם הדרך הובילה רק למטה, בגלל הציפיות הגדולות שתלו בי. לקח לי שנים לצאת מהמקום הזה, לבנות את עצמי לאט־לאט ולשוב להצלחה".

 

למזלה של ברקת, ב־1988 תקף וירוס את המחשב של יובל רכבי, חבר ילדות של ניר ברקת ושל אחיו אלי. האחים ברקת וחבר נוסף פיתחו תוכנת אנטי־וירוס ומכרו אותה לחברה בחוץ לארץ. הם הקימו קרן הון־סיכון ששמה BRM ובין השאר השקיעו 400 אלף דולר בצ'קפוינט של גיל שוויד. הרווח מההשקעה ההיא היה עשרות מיליוני דולרים, ובני הזוג ברקת הפכו להיות מיליונרים בטרם מלאו להם 30. בוורלי השקיעה את מרצה בגידול הילדים, היתה מעורבת בפרויקטים קטנים לעיצוב תכשיטים, ועסקה בעיצוב פנים של בתי ספר ודירות.

 

בבחירות הראשונות שבהן התמודד ברקת לראשות העירייה הוא הפסיד לאורי לופוליאנסקי. אחרי אותו הפסד החליטה בוורלי לשנות את המסלול המקצועי שלה. "באותו זמן עבדתי על פרויקטים עם חברה טובה מאוד שלי, שהיא אדריכלית, אבל בעצם הייתי בתוך התחום שלה. בתוך הפילנתרופיה והעשייה של ניר בעולם הפוליטי ובעסקים הייתי מאוד מעורבת וקשובה למה שקורה איתו, וזה היה לחיות את החיים שלו. גם לגדל ילדות זה לחיות את החיים שלהן. ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני חיה את החיים של כולם. ניר היה בהייטק, הוא נסע כל הזמן לחו"ל הלוך וחזור, וזה היה נהדר, אבל הייתי צריכה לחפש את המקום שלי.

 

בעבודה על אחד הציורים. "במשך שנים עבדתי בסטודיו והתבוננתי בעירום" בעבודה על אחד הציורים. "במשך שנים עבדתי בסטודיו והתבוננתי בעירום" צילום: תומי הרפז

 

 

"ואז הבנות גדלו, וניר נבחר בפעם הראשונה, ולילה אחד חלמתי שאני עומדת באחו ירוק מדהים, פתוח, ובאמצעו בור עם מים צלולים, ואני אוחזת בצרור מפתחות, והמים מזמינים אותי לקפוץ אליהם, ואני לא קופצת. כשהתעוררתי בבוקר ניגשתי לצרור המפתחות שלי וזרקתי את כל המפתחות שלא היו רלבנטיים לתמצית החיים שלי. הלכתי לשירי פקטור, שלימדה אותי רישום בבצלאל, ואמרתי לה שאני רוצה ללמוד לצייר בשמן. היא שלחה אותי ללמוד ציור אצל ישראל הרשברג".

 

אחרי שסיימה ללמוד במשך שנתיים לימודי ציור פיגורטיבי בהנחיית הרשברג בסדנה לציור ורישום בירושלים, הנחשב בית הספר הטוב בתחומו בישראל, הסתגרה ברקת שנתיים נוספות בסטודיו שבו ציירה, שוב ושוב, כמעט בכל יום, מודל עירום גרמני שחי על ציר ישראל־גרמניה. היא מראה לי ציורי עירום מתחילת הדרך, שנראים יותר מוחשיים מפיגורטיביים, ואפשר להבחין בהם בגוף העירום. עם התקדמות תהליך העבודה הפך הציור מופשט יותר.

 

במקביל לציור היומיומי של המודל היא ציירה גם סוסים בסגנון שונה לחלוטין. "נדרשו לי שנתיים לפתח את הסגנון הייחודי שלי, ואיש לא היה רשאי להיכנס לסטודיו חוץ מהמודל. אחרי שנתיים הרגשתי בשלה והזמנתי את הרשברג להסתכל על הציורים. הרגשתי שהוא מדבר אליי בגובה העיניים, והיתה שיחה לא בין מורה לתלמיד אלא בין אמן לאמן".

 

מה מייחד את הסגנון שלך?

"כשאני מציירת אני חוקרת בו זמנית את הפְּנים ואת החוץ: אני יוצאת החוצה, מסתכלת על הצבעים, על הטבע, על העולם. ואחר כך מסנתזת את מה שאני רואה אל הפנים, אל האישי, אל העמוק. אם מה שאני עושה לא מלהיב אותי ואני לא נוגעת במקומות של כאב, הנאה ורגש, זה בעייתי. ברגע שהשכל נכנס לתוך התהליך אני עוצרת הכל ושמה בצד. ברור לי שאני עושה עבודה על המקומות המאוד כנים בעצמי, ומישהו מבחוץ רואה את זה ומרגיש את זה".

 

"הורדתי את הראש וחיכיתי שזה יעבור"

 

שיחות בין אמנים, אומרת ברקת, היא מנהלת גם בבית. בעבר אמרה שאם בן זוגה היה אמן, מן הסתם היה אמן טוב ממנה. היא עומדת מאחורי הדברים האלה גם היום. "הוא איש מוכשר מאוד בהרבה תחומים. הוא היה שותף של אמא שלי בסטודיו לקרמיקה ברובע היהודי, והתחיל לעשות קרמיקה כדי להבין לעומק איך התהליך מתנהל. כשהתחתנו הוא בנה לנו ארונות ומדפים בבית, כי לא היה לנו כסף לקנות".

 

אמן הוא דמות שונה מפוליטיקאי, עם יכולות אחרות. לרוב הוא ניחן בחשיבה ייחודית, יצירתית.

"ניר הוא אחד האנשים הכי יצירתיים שאני מכירה. הוא חושב כמו אמן. הוא אמן־ראש עירייה. הוא לא פקיד. ראש עירייה צריך להיות האדם היצירתי ביותר כדי לשנות את נתיב הסירה. המקצועות שלנו דומים, ובגלל זה אנחנו מבינים זה את זו, לא מהמקום הפוליטי אלא מהמקום העמוק של העשייה. שנינו עוסקים באמנות, זה בדיוק אותו דבר".

 

כשאנחנו נוגעים שוב בקשר שבין עבודתה לעבודתו של בעלה, ברקת מספרת על מקרה שבו ישראל הרשברג אהב עבודה שציירה במרתון ציור נוף בירושלים; שנה אחר כך, כשהרשברג פרסם את הציור הזה על הפוסטר של המרתון, היו מי שניסו לקשור זאת לעובדה שניר ברקת יושב בראש קרן ירושלים, שתקצבה את האירוע. "כמובן שזה לא היה נכון ולא רלבנטי, אבל מה היה לי לעשות עם זה? כדי לא לעורר הד ציבורי הורדתי את הראש וחיכיתי שזה ייעלם".

 

למעשה יש עלייך מגבלות אמנותיות. למשל, את לא יכולה לצייר ציור פוליטי רדיקלי כי אנשים יגידו "לא יאה שאשתו של ראש העירייה מציירת כך".

"לא, אני לא אתן לזה לשנות את הדרך הכנה של האמנות שלי. אם הייתי הולכת לפי מה שאתה אומר, לא היו לי הציורים של הגבר העירום", אומרת ברקת ומציגה בפניי תמונה שבה המודל נראה בבירור כגבר עירום, ואז עוד תמונה, הפעם של אשה עירומה. "אני אעשה כל דבר שיש לי צורך לעשות בתהליך האמיתי והכן שלי".

 

למה את לא מציירת, לדוגמה, את שכונת סילוואן?

"אין לי מושג. אולי אעשה את זה בעתיד".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x