$
מכרה זהב

עושים לביתם: פתרונות הדיור האלטרנטיביים של הגיל השלישי

דור חדש של גמלאים דורש פתרונות דיור עדכניים שיאפשרו להם לשמור על עצמאותם, להשתלב בחיים שסביב, ולטפח רשת חברתית הדוקה יותר. הנה כמה מהמודלים החדשים שמתגבשים בישראל וברחבי העולם

נורית רוט 09:1924.05.17

זוהי המהפכה הדמוגרפית והחברתית החשובה בדורנו: יותר מבעיית הפליטים מהמזרח התיכון, יותר מהאפריקאים המתדפקים על שערי אירופה, ואפילו יותר מצמיחת מעמד הביניים הסיני. מדובר בהתארכות תוחלת החיים — והיא עומדת לשנות את המאזן הדמוגרפי העולמי באופן שקשה לשער את השלכותיו.

 

"מספרם ההולך וגדל של קשישים, יחד עם המחסור החמור בכוח אדם ייעודי כמו רופאים ואחיות גריאטריים, מחייבים את כולנו לחשוב על פתרונות דיור נוספים, מעבר למוסדות ולדיורים המוגנים הקונבנציונליים", מתריעה אירית פישר־רייף, מנהלת תוכניות בג'וינט ישראל ובאשל, ובעלת ניסיון רב בתחום הדיור המוגן והמוסדי.

 

"תוחלת החיים הממוצעת בעולם היא 82 שנה, כך שכבר היום יש להרבה אנשים 20 שנה שבהן הם לא עובדים. אלה 'הזקנים הצעירים': אנשים עצמאים ופעילים עם מודעות לצריכת תרבות, חברה ושירותים. צריך לקדם פתרונות שיאפשרו להם תעסוקה, בלי לעלות למדינה הרבה כסף".

 

 

הקמת בית הדיור המוגן של קואופרטיב מקומי בארה"ב הקמת בית הדיור המוגן של קואופרטיב מקומי בארה"ב צילום: MANITOBA COOPERATIVE

 

בישראל הנושא עדיין אינו מפותח, אומרת פישר־רייף, אולם בעולם כבר קיימים פתרונות מגוונים שנועדו לתת מענה לצרכים המתעדכנים של הגיל החדש, ובהם קואופרטיב דיור שיתופי לגמלאים, כפרי גמלאים המשלבים כיתות גן, דיור מוגן המיועד לחברי הקהילה הלהט"בית. הרעיון המרכזי מאחורי כולם הוא אחד: לאפשר לזקנים הצעירים להישאר בבית ובקהילה.

 

קואופרטיב

לבנות חיים משותפים יחד

 

קואופרטיב דיור שיתופי למבוגרים הוא פתרון שנועד לתת מענה לבדידות חברתית, בעיה מרכזית בגיל השלישי, והוא כבר רווח בגרמניה, סקנדינביה, דנמרק, ספרד, קנדה וארצות הברית. האנשים הבוחרים לגור בקואופרטיב הם אנשים עצמאים לחלוטין המבקשים לגור במסגרת קהילתית, ולצורך כך הם מתאגדים ומקימים, בכוחות עצמם ולמען עצמם, קואופרטיב. הם שוכרים או רוכשים דירות, בדרך כלל קטנות, בבניין אחד או בכמה בניינים באותה שכונה, דואגים לרוב השירותים בעצמם ואף מארגנים חיי חברה ותרבות. כך הם יכולים לגור בקהילה ולעזור זה לזה בשעת הצורך.

 

"יש יותר ויותר עדויות לכך שבידוד חברתי יכול להיות גרוע עבור זקנים באותה מידה כמו עישון וחוסר בפעילות פיזית", מסבירה פרופ' אן גלאס, גרונטולוגית מאוניברסיטת צפון קרוליינה, בראיון לאתר Shareable. "לכן אפילו אנשים מופנמים בוחרים בדיור שיתופי. הם מבינים שאילולא כן הם עלולים להיהפך למתבודדים. הם מבינים שחשוב שיהיו להם קשרים חברתיים, ושמעבר לדלת יהיו אנשים שאפשר ללכת איתם לסרט".

 

 

חלק מהקואופרטיבים משלבים גם מיזמים חברתיים. בפורטלנד שבארצות הברית, למשל, קיים קואופרטיב ששמו Bridge Meadows, המאכלס גם משפחות שמטפלות בילדים הלוקים במוגבלויות ונכויות. חברי הקואופרטיב מסייעים למשפחות בטיפול בילדים, ונהנים מיתרונות התעסוקה לצד חיים בעלי משמעות.

 

ארגון דורותיים, שפישר־רייף נמנית עם מייסדיו, מנסה לייבא את המודל הזה גם לישראל. "זה מיזם שמשאיר את הזקנים בקהילה", מסבירה פישר־רייף, "והוא גם יסייע לפנות דירות לצעירים יותר, היות שהאנשים שעוברים לקואופרטיב מפנים דירות גדולות לטובת דירות קטנות יותר, של 55 מ"ר בממוצע". בקואופרטיב התל־אביבי, אם אכן יוקם, יגורו 10–20 איש. הוא יכלול גם יזמויות עסקיות, סמי־חברתיות, שיספקו לדייריו תעסוקה; וכן גן ילדים בסמוך לדירות, שבו יוכלו המבוגרים להתנדב.

 

חממה

מקסימום טיפול עם מקסימום עצמאות

 

בלבו של מודל ה־Green House ("חממה"), המיועד לקשישים סיעודיים, תשושים (פיזית) ותשושי נפש (דמנטיים), נטועים ערכי הבחירה החופשית והאוטונומיה של הקשיש. אלה מושגים באמצעות שבירת המבנה המסורתי של מחלקת אשפוז לכמה יחידות קטנות ויצירת מרחב אישי וחברתי לכל דייר. מבחינת המבנה הפיזי, מדובר באשכול של 12 חדרים פרטיים, כל אחד מיועד לאדם יחיד וכולל מקלחת ושירותים, המסודרים סביב מטבח מרכזי וסלון שמהווה את מרכז האשכול, ובו גם מוגשות הארוחות. לכל אשכול יש גישה למרפסת וגינה. החדרים מרווחים ומוארים, מאובזרים ומרוהטים בסגנון ביתי שאינו מזכיר אווירה מוסדית.

דיור מוגן במודל חממה באלסקה. אווירה ביתית לקשישים סיעודיים דיור מוגן במודל חממה באלסקה. אווירה ביתית לקשישים סיעודיים

 

הגישה הפרו־אוטונומית ממומשת גם בטיפול בדיירים, שבו הצוות מונחה לכבד את בחירותיהם והעדפותיהם. בין הצוות, הדיירים ובני משפחתם מתקיימים יחסים הדדיים הכוללים שיתוף בקבלת החלטות. המקום מעודד עצמאות תפקודית מקסימלית, מתוך הבנה שסיכונים הם חלק מהחיים. גם התרבות הארגונית שונה כאן מההיררכיה המקובלת במוסדות המסורתיים: כל אשכול עובד באופן עצמאי, כשהעובדים הסיעודיים מתפקדים כמנהלי האשכול: הם עובדים בניהול עצמי בצוותים ואחראים לביצוע המשימות הטיפוליות האישיות.

 

מקרב החלופות לדיור מוגן, החממה היא המודל המוביל כיום בארצות הברית, עם כ־180 בתים ועוד 150 בשלבי הקמה שונים. בישראל פותח מודל חדשני בהשראת מודל זה, המיושם בבית האבות הספרדי בחיפה. זה כשלוש שנים פועלים שם שני אשכולות דיור לדיירים תשושים. המודל הישראלי שם את הדגש על התפיסה הביתית של המחלקה: לא עוד מסדרונות ארוכים המזכירים בתי חולים, אלא מחלקות קטנות של עד 18 איש באשכול, אשר שותפים בהכנת הארוחות ובוחרים את שעת הרחצה והקימה. האוטונומיה וחופש הבחירה שלהם זוכים שם ליחס מכבד.

 

דיור מוגן ליד קניון

טוב ליזם, נוח למשפחה

 

אחד המודלים החדשים בדיור המוגן נשען על תפיסת "עירוב השימושים", שקוראת לחבר במקום אחד כמה שימושים עירוניים: מגורים, מסחר, תעסוקה, תרבות ומוסדות. תפיסה זו, שזוכה בשנים האחרונות לתשומת לב, לא חמקה מעיניי חברות הנדל"ן המניב. בישראל למשל, קבוצת עזריאלי מסתערת כעת על שוק הדיור המוגן הפרטי תחת המותג "פאלאס", עם שני בתי דיור מוגן (בקניון ויצמן שליד בית החולים איכילוב בתל אביב, וברעננה במרכז מסחרי עזריאלי רעננה) ועוד שלושה בבנייה (בראשון לציון, במודיעין ובלהבים). השיטה היא לנצל את הנדל"ן של המרכזים המסחריים של הקבוצה ולהפעיל מעליהם בתי דיור מוגן, שיהפכו חלק בלתי נפרד מנוף הקניון: כשם שבקומה הראשונה יש בדרך כלל סניף של רשת פארם, ובקומה השנייה בתי קפה, כך יהיו בקומה השלישית בתי פאלאס.

 

פאלאס עזריאלי שליד ביה"ח איכילוב. משלבים קניות וביקור אצל סבתא פאלאס עזריאלי שליד ביה"ח איכילוב. משלבים קניות וביקור אצל סבתא צילום: עמית שעל

 

היתרון הנדל"ני של עזריאלי מאפשר לה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם לחסוך בעלויות נדל"ן, וגם לספק לגמלאים מקום נוח לבזבז בו זמן וכסף (במקרים דומים בעולם, תמהיל החנויות עודכן לטובת הגיל השלישי). לבני המשפחות היא עושה את הטיפול בהורים הקשישים לנגיש יותר, כחלק מסבב סידורים בקניון. במסגרת הרחבת סל השירותים העתידי, בקבוצה מתכוונים גם להציע לבני המשפחות אזורי לינה בתשלום, ותוספת של חצאי חדרים בדירות, כך שיוכלו להלין נכדים, מטפל זר וכדומה.

 

כפרי גמלאים

אווירה נינוחה

 

אחד המודלים הנפוצים בארצות הברית לדיור לגיל השלישי הוא כפרי גמלאים: כפרים המאכלסים מאות אנשים, ולעתים גם אלפים. שלא כמו בדיור המוגן בישראל, דיירי הכפרים הללו מקבלים מגוון שירותים מצומצם יחסית, הכולל בעיקר פעילות חברתית ותרבותית והשגחה. שירותים רפואיים אינם ניתנים כאן, ועל הדיירים לצאת לקבלם בקהילה.

 

כפר הגמלאים חויקוי בהולנד. דגש על חיי קהילה, ופחות על שירותים כפר הגמלאים חויקוי בהולנד. דגש על חיי קהילה, ופחות על שירותים

 

בכפר הגמלאים חוֹיקֵוֵי (Hogeway) שבאמסטרדם ו־Dementia Village שברומא לבש המודל הזה צורה אחרת: כפר מיוחד המיועד לזקנים תשושי נפש, שבו עיצוב הבתים והסביבה החיצונית הותאמו לאורחות החיים של זקנים הסובלים מדמנציה. כך למשל, אין בכפר מבנים מנוכרים גדולים, אלא אזורי מגורים נוחים ונעימים, שנועדו להעניק לתושבים הרגשה בטוחה בסביבה מוכרת. בכפר בהולנד, למשל, גרים 160 תושבים בקבוצות של שבעה אנשים לכל היותר, החולקים רקע דומה ותחומי עניין דומים.

 

"נורקים" וקהילות תומכות

להביא את בית האבות הביתה

 

סוג מיוחד של קואופרטיבים, הקיים ביותר מ־25 מדינות בארצות הברית, מכונה “נורק” (NORC, ראשי תיבות של Naturally Occurring Retirement Community, "קהילה גמלאית בהיווצרות טבעית"). מדובר בקהילת גמלאים שמתפתחת כאשר באזור מסוים מתרכזת אוכלוסייה מבוגרת, תוצאה של הזדקנות התושבים הקיימים, או בגלל הגירה של קשישים לאזור, או בשל נטישה של צעירים. אלה יכולים להתאגד בקואופרטיב מקומי — כלומר, בשונה מקואופרטיב, לא תמיד הם נאלצים לעזוב את ביתם. אם מוכח כי לפחות 40% (ולעתים 50%) מראשי משק הבית בקהילה חצו את גיל 60, הקואופרטיב אף יכול לקבל מימון מסוים מהממשל הפדרלי. אף שהנורקים עשויים להיות שונים זה מזה, רובם מאופיינים בכמה אלמנטים משותפים, למשל בחירת מועצה שאחראית לקבלת החלטות קהילתיות. לרוב הדיירים משלמים דמי מנוי חודשיים ואלו משמשים להתקשרויות עם נותני שירותים חיצוניים המספקים קייטרינג, תיקונים בבית, הסעות, שירותי רפואה ביתיים וכיוצא בזה.

 

פתרון דומה שמתפתח בישראל הוא קהילות תומכות. שלא כמו בקואופרטיב, הדיירים אינם עוברים דירה כדי לגור בדיור משותף עם חברי הקהילה, אלא נשארים בבתיהם ומאוגדים על בסיס אזורי במתחם של כמה רחובות או שכונות סמוכות למעין קהילה וירטואלית: הם מקבלים שירותים בתוך הבית על ידי אב קהילה שמבקר אותם בדירותיהם, לעתים על בסיס קבוע ולעתים על פי דרישה, ומסייע בתיקונים בבית, בהבאת תרופות וכדומה. רוב הקהילות מקיימות פעילויות חברתיות כמו טיולים ומופעים, ומספקות שירותי מוקד מצוקה. תמורת השירותים הללו הקשישים משלמים כ־140 שקל בחודש. בכל קהילה תומכת ישנה קבוצה פעילה של מתנדבים המסייעים במגוון תחומים, מליווי קשישים עד ביצוע שליחויות לבית מרקחת.

 

בישראל יש כיום כ־250 קהילות תומכות (בתל אביב, רעננה, רמת גן, כפר סבא ועוד), ובכל אחת 150–250 בתי אב. כיום נעשה ניסיון באשל לפתח קהילות נוספות עם מגוון שירותים רחב יותר, למשל עבור ניצולי שואה, שיקבלו שירותים רבים תמורת תשלום סמלי של כ־30 שקל לחודש.

 

דיור מוגן להט"בי

מקום בטוח גם בגיל השלישי

 

בערים גדולות בארצות הברית, כמו בוסטון, ניו יורק ושיקגו, קמו בשנים האחרונות פרויקטים של דיור מוגן המיועדים אך ורק לאנשי הקהילה הלהט"בית. הצורך בדיור מוגן נפרד לחברי הקהילה התעורר כשאלה נתקלו ביחס מפלה בדיורים המוגנים הקונבנציונליים. רוב הפרויקטים מסובסדים במימון שחלק ממנו ציבורי, מתוך הבנה שהטבות רבות שזמינות לזוגות סטרייטים אינן נמצאות בהישג היד של חברי הקהילה, שלרוב גם לא מקבלים תמיכה משפחתית. בארצות הברית קיימים גם פרויקטים של דיור משותף לקהילה, חלק מהם דומים למודל הקואופרטיבי.

 

פרויקטים דומים יש גם בגרמניה, שבדיה, ספרד ואנגליה, ואפילו בהודו השמרנית לכאורה הוקם ב־2009 בית אבות לזקנים הומואים, בסמוך לדלהי. צרפת הצטרפה לטרנד ב־2013, אחרי שחברה יזמית ששמה The Villages Group התקשתה לשווק כפר נופש יוקרתי שבנתה בדרום צרפת, לא הרחק מהגבול הספרדי. אחרי שהודיעה כי היא פונה באופן מיוחד לבני הגיל השלישי של הקהילה הלה”טבית, זכה הפרויקט להצלחה מיידית.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x