"במקרים של התלבטות, אבא נהג לומר: "אם יש דילמה, לא משנה באיזו אפשרות תבחר"
יוסף סידר, במאי ותסריטאי: "בכל אירוע משפחתי אמא דאגה שנשיר, וכעת היא מבקשת: "כשאמות אני רוצה שתעלו בלווייה מחזמר"
"נולדתי בניו יורק לציפי וחיים, ועלינו לישראל כשהייתי בן חמש. אחר כך ביקרנו הרבה בארצות הברית, כך שהאמריקאיות היתה מאוד נוכחת. הבית היה מסורתי, אך לא פוליטי. גידלנו חיות מחמד לא רגילות כמו נחש, צבים ואפילו חמור שקניתי פעם בשוק של פורים וגידלתי עד שברח.
"גדלתי בירושלים, למדתי בישיבה תיכונית והייתי חניך אדוק אבל מרדן בבני עקיבא. בכיתה ו' הייתי אלוף הארץ בקפיצה לגובה, בהמשך התקבלתי לנבחרת ישראל באתלטיקה אבל פרשתי משום שהתחרויות היו בשבת. אמא התקוממה על העניין ואפילו כתבה מכתב לנשיא המדינה: 'איך ייתכן שספורטאי יהודי בישראל לא יכול להתחרות משום שהתחרויות בשבת?'. אבל מעולם לא קיבלנו תגובה.
1981. יוסף סידר בבר המצווה שלו, עם הוריו ציפי וחיים ואחיו (מהגדולה לקטן) דליה (10), נועה (4), יואב (שנתיים) ויונתן (שנה), בירושלים
"העבודה מילאה את חיי הוריי. אמא היתה מורה לדרמה ובאיזשהו שלב החלה לטפל בפסיכודרמה. והיא נדבקה בחידק מחזות הזמר. הרוח בבית היתה 'כשמשהו טוב קורה, צריך לשיר עליו', וכל אירוע משפחתי או רגשי צוין במחזמר שאמא שלי כתבה, עם נכונות אפילו להתבזות כדי לבדר את הקהל. זה היה עניין מעצבן ויפה באותה מידה. אני לא שר, יכול להיות שזה המרד הקטן שלי באמי; כששרים לידי אני אפילו קצת נבוך. בשנים האחרונות אמא גם אומרת לנו שוב ושוב: 'כשאמות אני רוצה שתציגו בלווייה מחזמר'. אני אומר לה שכשזה יקרה, היא כבר לא תוכל להמשיך להגיד לנו מה לעשות.
"אבא הוא פרופסור לביולוגיה מולקולרית, וכל אחד מאיתנו בילה לפחות קיץ אחד בעבודה במעבדה שלו בהדסה עין כרם, כעוזר לבורנט בשכר. לא היתה הפרדה בין הבית לעבודה. אבא היה מושקע במדע שלו באופן טוטאלי. הוא מעולם לא צפה בטלוויזיה, למשל. אל המעבדה היה נוסע באופניים. עבורו זה לא רק כלי תחבורה, אלא זמן להתבודדות, חשיבה ומדיטציה.
"אבא ספקן ומפעיל חשיבה מחקרית בכל תחומי חייו, לכן בהתלבטויות משמעותיות הוא תמיד אמר: 'אם יש דילמה, המשמעות היא ששתי האפשרויות טובות ולא טובות באותה מידה, לכן לא משנה במה תבחר' — תשובה לא מאוד פרקטית.
"אבא לא מזייף: כשהוא מרגיש שאני לא עומד באיזשהו סטנדרט הוא מבקר, אבל לא בצורה משתקת. אמא, מצדה, תומכת ללא סייג. שניהם תמיד נתנו לי הרגשה שאני כשרוני ומיוחד במה שאני עושה. זה תפקיד ההורה, לתת לילד תחושה שהוא כל יכול, ואי אפשר לבלף, צריך באמת להאמין בזה".
