שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 30.03.2017
האדר מוסף שבועי 30.3.17

בתנועה: שביל הקוביות הצהובות

חלום מבלבל על לונדון מעלה זיכרונות מהעיר הקרה, שמעוררת דכדוך במשפחה כבר שני דורות ברצף וכמעט גרמה לכך שלא איוולד

יובל בן עמי 21:0531.03.17
אני נמצא בפרבר של לונדון, מחכה לתפוס רכבת העירה לפנות בוקר. עובדי מערכת התחבורה מנצלים את השעה המוקדמת לתקן את האוטומטים של הכרטיסים בכניסה, וגם את מחיר הנסיעה: 3.75 ליש”ט עד קינגס קרוס. התוכנית היא להעביר את הנסיעה בכתיבת טור על לונדון. אני אלרגי לעיר הזאת. היא מעוררת בי תחושה לא נעימה. אני אכתוב על כך ועל למה חזרתי אליה למרות זאת. אבל אני עדיין לא מבין למה בכלל חזרתי ללונדון. מה איבדתי פה? ואז אני מתעורר.

 

החלום הזה היה צלול להדהים. וכשהתעוררתי, כמאמר השיר האירי היפה, הרחק מאוד מספנסר היל, החלום נשאר איתי. חסכתי 3.75 ליש”ט, אבל אין שום סיבה שלא אספר סיפור על לונדון.

 איור: מיכל פדלון

 

הכל היה בנוי כך שאהנה מלונדון מאוד בפעם הראשונה שהגעתי אליה, לפני יותר מ־20 שנה, בסוף מסע ארוך שכלל את אירלנד, סקוטלנד ומחוז האגמים. התרגשתי לקראת העיר הגדולה. החברה שאצלה לנתי גרה בפינסבורי פארק, שכונה ממש נחמדה בדיוק בעקומה הנכונה של הצפון־מזרח. אני זוכר כמה יפה היה המגוון המטורף של בני האדם שהלכו שם ברחוב, ועדיין, לונדון לא עשתה לי טוב.

 

התהלכתי בווסט אנד, באיסט אנד, בהולבורן, בסטרנד. לונדון לא עשתה לי טוב. תהיתי אם אני מאוכזב מהאסתטיקה שלה, אם הבליץ קריג מחק את יופיה של העיר וקלקל לי אותה? אך במבט שני היא נראתה די יפה: עצי הערמון וכרזות הקולנוע בלסטר סקוור, פסלי הדרקון בכניסות לסיטי, תקליטים ישנים בשוק פטיקוט ליין, אוטובוסי קומותיים, פארקים, תעלות, אדניות בחזית הפאבים, חלונות אליזבתניים בסוהו סקוור... הכל היה טבול באגדות שהיו חלק מעולמי: אבי רוד, פדינגטון, ווטסון יקירי, התוכי המת, כטוב בעיניכם. אבל לא. לא.

 

האם נרתעתי מהאווירה הצוננת? מהשמים הקודרים? הגיוני, אבל לא. הימים היו נעימים וכמותם בני האדם. זה היה משהו אחר, משהו מסתורי.

 

ואז, יום אחד, חלפתי על פני תא טלפון אדום כזה, אימפריאלי, ופתאום אפף אותי דיכאון עמוק וקר. החלטתי לצלצל הביתה. אמא שלי ענתה. סיפרתי לה שלונדון מקדירה את נפשי, ושממש רגע לפני השיחה התמלאתי בכאב וצער שלא ברור לי מנין באו.

 

"איפה אתה בלונדון?", היא שאלה. "יכול להיות שאתה על אוקספורד סטריט?"

 

זה היה מוזר, הניחוש הגיאוגרפי הזה. "כן, ממש במפגש של אוקספורד סטריט עם הייד פארק".

 

"זה המקום", היא אמרה, "זה המקום שבו התחיל לכאוב לי אז, כשאבא ואני היינו שם בטיול והייתי בהיריון איתך". מאותו רגע נהפך ההיריון לסיוט נורא עבורה. הוא נכנס להיסטוריה הרפואית של האנושות כולה, לא רק שלה, שכן היתה שם בעיה נדירה ביותר. היא חוותה ייסורי תופת, ניתוח דחוף והתאוששות ממושכת, ואלמלא כמה החלטות מדויקות של הרופאים, היינו שנינו מתים. תגידו מה שתגידו על לונדון, היא מתקשרת את העבר שלה יפה.

 

עבדכם הנאמן הוא ספקן גדול. אני לא באמת מאמין שלערים יש זיכרון או שלעוברים יש זיכרון, אבל אי אפשר להתווכח עם הרגע ההוא. לונדון היא מסוג הערים שהחיים משיבים אותנו אליהן. אפילו גרתי בה חודשיים בעבר, במסגרת סיפור אהבה שטבע במהרה בבוץ של גדות התמזה. שנים אחר כך תליתי את כישלון הרומן ההוא בלונדון, ביוקר המחיה שלה, בממדיה, במרקם המוזר שמערבב עיר ופרברים. בחודשיים של שוטטות באוקיינוס אורבני לא מצאתי את הלב של העיר הזאת.

 

בשלב מסוים הבנתי שאין לי סיכוי להתפייס איתה והנחתי לעניין. הביקור האחרון שלי בלונדון נמשך 20 דקות. ירדתי מהרכבת, עשיתי סידור קצר, רצתי בחזרה לתחנה ועליתי על רכבת אחרת. העיר הזאת הרביצה לאמא שלי בבטן. היא לא ראויה שאסתחבק איתה.

 

ובכל זאת, אסיים במילה של חיבה. פשרה טריטוריאלית, אם תרצו, שטמונה בקוביית ממתק צהובה, שהגיעה כקינוח בסוף ארוחה במסעדה פקיסטנית. הארוחה היתה חריפה ברמות לא אנושיות, והקובייה הצהובה, שכנראה היתה מורכבת ממאה אחוז גהי, כלומר חמאה מזוקקת, באה לי בטוב.

 

החבר שהזמין אותי למסעדה ההיא היה זמר רחוב מקסים, שניגן בערבים בווסט אנד שירים דביקים של אלטון ג'ון וג'יימס טיילור. הוא גר בדירה עלובה במזרח העיר, באזור שטרם קולפו בו הטפטים, והשכן שלו באותה קומה היה מאט ג'ונסון, האיש שמאחורי להקת The The הנפלאה. את זה אני לוקח איתי משם, קובייה צהובה מתוקה והידיעה שמעבר לקיר חי אמן גדול. אולי גם את גדת הנהר הירוקה בריצ'מונד. וגם את הרגע שבו הרכבת התחתית מגיחה אל מעל הקרקע בחורף, אה, וגם את הסלים של פירות הדוריאן הדוקרניים בצ'יינטאון. אוקיי, אולי בכל זאת יש על לונדון. זה גם יכול להסביר למה חלמתי עליה. בסופו של יום היא לא אשמה בדרמה ההיא. ואני הרי שרדתי ונולדתי וזכיתי לראות אותה בעיניי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x