משילות או למות: הממשלה רוצה לרסק את עמוד השדרה של השירות הציבורי

אתמול הופרחו כמה בלוני ניסוי מהמלצות ועדת השרים בראשות יריב לוין ואיילת שקד באשר למינויי הבכירים בשירות הציבורי. ההמלצה הדרמטית ביותר נוגעת ל־120 משרות של הפקידות הבכירה: ראשי רשויות רגולטוריות, רשויות מינהל ויחידות בכירות. למשל, הסטטיסטיקאי הראשי, רשות ההגירה, רשות ניירות ערך, ראש מינהל הספורט, ראשי יחידות מקצועיות במשרדי הממשלה והמשנים ליועץ המשפטי לממשלה.

ההמלצה היא להעביר את המינוי של 120 משרות אלה מידי ועדות איתור למינוי כמשרת אמון של השרים. מדובר בשדרת הניהול המרכזית שאמונה על הביצוע היומיומי של המדיניות. משמעות ההמלצה היא שעבוד הצמרת הביצועית לממשלה וריסוק עמוד השדרה של השירות הציבורי במתכונתו הנוכחית. אם תרצו, הכל תאגיד. אין יותר ציבורי, רק ממשלתי.

ההערכה היא שההמלצה הדרקונית הזו לא תעבור. היא תהיה כנראה העז שהוצאתה תקל את קבלת ההמלצות המרוככות יותר שגם נגדן נשמעת מחאה - כמינוי משנים למנכ"ל במשרת אמון, צמצום והאצת עבודתן של ועדות האיתור, האפשרות של שרים לעקוף אותן במקרים מסוימים ועוד.

מימין: איילת שקד ויריב לוין צילומים: אוהד צויגנברג, טל שחר

המטרד הציבורי

הכיוון ברור וכפוף לאג'נדה של הגברת המשילות, של הפקעת כוחות וסמכויות מהשירות הציבורי לסמכות הממשלתית. תהליך שנגזר מהתסכול של הממשלה בביצוע מדיניות מבלי להיתקל כל יום ביועצים משפטיים שמתווים גבולות, ברגולטורים שמצמצמים ראש וביצוע, בחשבים מגבילים וקפוצי יד. ומבלי להיתקל בעתירות לבג"ץ נגד מינויים, החלטות ורפורמות - מכליאת מסתננים, דרך מתווה הגז ועד מיסוי הדירה השלישית.

הסיפור הזה מצטלב עם הגבלות ניגוד העניינים שמנסה השירות הציבורי, המשפטי במקרה זה, להטיל על ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי להרחיקו מתאוותו האובססיבית - התקשורת. סיפור שגם הוא עלול להגיע לבג"ץ. אתמול אמור היה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לקיים דיון במעורבותו של ראש הממשלה בחקיקות שעומדות על הפרק - חוק הפיקוח על התקשורת ושינוי חוק התאגיד הציבורי. היועץ מקיים את הדיון כדי לקדם את ה"איומים" בפנייה לבג"ץ שהגיעו אליו.

הדיון הזה הוא שלב נוסף, שלישי במספר, בניסיון לטפל ולכוונן את מעורבות נתניהו כדי שלא תתנגש עם האינטרסים של חבריו. בהתחלה הורחק נתניהו, כשר תקשורת, רק מענייני בזק. בהמשך, כשהתברר שיש לו עוד חברים בתחום חוץ משאול אלוביץ', כמו שלדון אדלסון, ארנון מילצ'ן ואפילו, נוני מוזס, נרמז נתניהו משפטית שמוטב להתרחק כליל מהמשרד, שהופקד מאז בידי צחי הנגבי. ועכשיו אנחנו בשלב השלישי: האם ראוי להרחיק את ראש הממשלה גם מהחקיקה. חקיקה אמורה לשקף עקרונות כלליים ולא הטבות פרסונליות, אבל החקיקה עשויה להשפיע גם על החברים הקרובים של נתניהו. יש להניח שהיועץ המשפטי שמע בדיון את כל הדעות - גם להרחיקו כליל מהחקיקה וגם לאפשר לו, ולהתמודד עם עתירות פוטנציאליות לבג"ץ.

לחיזוק המשילות יש דוברים ממשלתיים שונים. יש את הקו הבוטה, הישיר, האותנטי שמייצגת שרת התרבות והספורט מירי רגב, למשל מול תאגיד השידור אבל לא רק: מה אנחנו צריכים שידור (או שירות) ציבורי אם אנחנו לא שולטים בו. קו מתון יותר מייצגת שרת המשפטים איילת שקד, שקשובה לא רק למרכז המפלגה, אלא לסנטימנט ציבורי־ממלכתי רחב יותר. שקד נתנה ביטוי לחזונה במאמר בשם "מסילות אל המשילות" שפרסמה בכתב העת "שילוח" שבו פרשה את חזונה לחיזוק המשילות, בין היתר על ידי צמצום החקיקה הפרטית והחלשת האקטיביזם של בית המשפט העליון. הרפורמות במינויים שהיא מובילה משתלבות במגמה הזו. גישתה המתונה יותר מבססת את ההערכה שההמלצה לריסוק טוטאלי של השירות הציבורי לא תעבור. אבל, מי יודע, בדרך למוצר הסופי הכל עדיין פתוח.

נתניהו מצוי איפשהו באמצע של המנעד הזה, בין רגב לשקד. גם הוא "חם" על משילות, אבל משום מה הוא מתמקד בתחום התקשורת, שבכל העולם הדמוקרטי מורחק ממשילות ממשלתית. ויש עוד שתי בעיות, האובססיביות והחברים האישיים, שני אלמנטים שמזהמים את מעורבותו, עוד לפני שהכנסנו את רעייתו לתמונת האילוצים. יש משהו לא הגיוני בראש ממשלה שמפיל ממשלה על "ישראל היום", מאיים בהפלתה בגלל תאגיד השידור ובאמצע מגיש תביעת לשון הרע על פוסט הזוי בפייסבוק.

מתנה מהמנדט הבריטי

המתכונת של השירות הציבורי בישראל נוצקה במסורת של ה"סיביל סרוויס" הבריטי: פקידות מקצועית, ניטרלית, שמשרתת כל ממשלה ולא תלויה במהפכים פוליטיים. נאמנותה היא לאינטרס הציבורי שמגולם בשלטון החוק ולערכי המינהל תקין.

הבריטים, שמהם נחלנו את המתכונת הזו, יצאו ב־1948 מהארץ והותירו אותה לשלטון מפא"י שכונן שירות ציבורי שלא ממש הגשים את הערכים האלה. נטמע אז המושג אנ"ש (אנשי שלומנו), שסימל את ההטבות והפינוקים שהבטיחה הקרבה לסירים הציבוריים למקורבי המפלגה והשלטון. מערכת המשפט בישראל שהלכה והשתכללה עם השנים, ולצדה החלשת ההגמוניה של מפא"י, תרמו בהדרגה לסטריליזציה מסוימת של השירות הציבורי.

ב־1977 עלה הליכוד לראשונה לשלטון, ומאז ועד היום, עם הפסקות קצרות, הוא מרכיב את הממשלות. אבל, עדיין מקננים בו זרעי הקיפוח והתסכול מכך שהמערכות הציבוריות לא סרות למרותו. וזה כולל את התקשורת, את מערכת המשפט ואת השירות הציבורי. מנחם בגין הצליח לשלוט בלי לתת למרמור הזה לשלוט בו. נתניהו לא מצליח, וממשלתו ממוקדת בשלושת "אויבים" פנימיים אלה: המשפט, התקשורת והשירות הציבורי. ההשתלטות על מינוי היועץ המשפטי לממשלה ועל בחירת שופטי העליון, חקיקות התקשורת המתוכננות ורפורמות לוין־שקד הן הביטויים המעשיים האקטואליים למערכה המשולשת הזו שמנהלת ממשלת נתניהו בשנואי נפשה.