$
מוסף 16.03.2017
האדר מוסף שבועי 16.3.17

בתנועה: סליחה, תקלה

דו־קרב נימוסים באמצע אלנבי בין משוגע שחייב להתנצל כל הזמן למהגר שחייב להתאקלם

יובל בן עמי 09:1316.03.17
אני צועד לי באלנבי. זה יום ראשון של אביב, ואפילו כאן, היכן שאין צמרות ורודות של כליל החורש, האביב איכשהו יפה. די בחמימות ובאופטימיות הכללית. הולך אני באלנבי ומעלעל בטלפון כשאיזה היפסטר מזוקן על אופניים חשמליים כמעט דורס אותי. אני אומר "סליחה" ולא נענה בסליחה, ופתאום חוטף פלאשבק מהסופרמרקט ומאדים.

 

אתמול הייתי בסופר, ואמרתי 15 פעמים "סליחה" במהלך מסע קניות קצרצר. פה חסמתי קצת את המעבר עם העגלה, שם ביקשתי לעקוף צרכן אחר בדרך לסחוג. לפחות במחצית מהמקרים הגיעה גם לי התנצלות. למשל האיש שהלך מולי עם שקית מלאה בצלים ודפק לי אותם בזרוע. אני אמרתי "סליחה". הוא לא.

 

לכולנו, בני ובנות הארץ הזאת, יש שורשים במקומות מנומסים. אם יש לקובנה, קזבלנקה וקלקיליה משהו במשותף, הרי זו מסורת של אדיבות. במשך השנים מצאו רובנו סיבות לקרוא תיגר על השיח הנעים, בדרך כלל סיבות טובות: רצינו להראות שאנחנו חופשיים, אם מחיוורון הגולה ואם מהתמסרות לשיפוטה של הגמוניה מזלזלת. אבל יצא שהטלנו חרם על מילה שמביעה כבוד לזולת ולמרחב שלו. והוא גורף. אני עורך קניות בדרום תל אביב, אבל גרתי גם ליד שופרסל פנקס ושם זה, תסלחו לי, אותו שיט.

 איור: שמרית אלקנתי

 

אז למה אני אומר סליחה? האם אי אפשר לשחרר? התרבות שלנו נפטרה מהמילה כליל ומתקיימת יופי בלעדיה. זו לא תופעה נטולת תקדים. בתרבויות ילידיות של חוג הקוטב הצפוני לא אומרים "שלום" ולא "להתראות". ברור מתי מפגש מתחיל ומתי הוא מסתיים. ברור שבני השיח מאחלים זה לזה רק טוב, אז בשביל מה הקשקשת? כשביקרנו בצפון קנדה לפני שנים ניגש אלינו איש אחד, מבני האיניואיט, ובלי להקדים ברכה פשוט אמר: "אתם חייבים לראות את העגבניות שצמחו לי בחממה". אחרי שיחה קצרה הוא הפנה את גבו אלינו ונעלם בלי להיפרד. רק אחר כך למדנו מדוע.

 

אבל אני מתעקש לקרוא "שלום! שלום! להתראות!" אל תוך מרחבי הקרח האילמים. יוצא שאני דביל. שיהיה. אז אני דביל, שהרגע כמעט דרסו אותו באלנבי והוא מחליט שכלו כל הקיצים, והפעם הוא הולך לתבוע את הסליחה.

 

אני מביט לאחור. הבחור נכנס לתוך בניין במורד הרחוב, נושא את אופניו על כתפו. מן הסתם זה מקום העבודה שלו ויש לו איפה לנעול אותם בפנים. אני פוסע אחריו ותופס אותו בהמתנה למעלית.

 

"סליחה", אני אומר, ושוב: "סליחה".

 

הוא לא מפנה את ראשו. עולה על דעתי שאולי הוא כבד שמיעה. אני נוקש בגבו וכשהוא מסתובב, אני אומר בשפתיים מלאות הבעה וקלות לקריאה: "סליחה, אתה שומע?"

 

הוא תולש אוזניות של אייפון מאוזניו. "מה?"

 

"אה, אתה שומע. אוקיי, שמע. אני הלכתי ברחוב עם הטלפון ולא שמתי לב מה קורה סביבי, כך שכמעט התנגשתי בך ולכן מגיעה לך ממני סליחה, אבל אתה רכבת על האופניים על המדרכה וכמעט נכנסת בי, ולכן מגיעה לי ממך סליחה. אני אמרתי סליחה, עכשיו תורך".

 

דלת המעלית נפתחת בגב הבחור. "מה זה?" הוא מצליף בזלזול עוין, "יש לך כל כך הרבה זמן חופשי שבאת להגיד את זה?"

 

אני מזהה שמבטאו צרפתי, ומטיח בו בלשון אמו, שלא לימדה אותו דרך ארץ: "Mais vous êtez Français!". מקפיד כמובן על לשון רבים מנומסת. "בצרפת אומרים פרדון בכל רגע, בכל מקום, פרדון, או! פרדון, אסקוזה מואה, פרדון. באת לגור בארץ הזאת, ועכשיו אתה מרגיש חופשי להתנהג כמו בהמה, הא? כי פה זו ארץ של פראים, נכון?"

 

הוא צועק משהו בתגובה, אבל דלת המעלית כבר נסגרת עליו ועל אופניו ולמי אכפת מה יש לו לומר. אני שב לאלנבי מבסוט מהצרפתית העלובה אך המתורבתת שלי, ופתאום כל העסק מצחיק אותי.

 

אני הוגה במר גורלו של הבחור הזה, שעלה מצרפת, או בלגיה, או שוויץ. אמו, מן הסתם, דווקא חינכה אותו היטב. בחודשים הראשונים ודאי נאבק לצמצם את שטף הסליחות שיצא מפיו כדי להתאקלם ולהתברג למרחב. פה ושם אולי עדיין נפלט לו בלי משים "סליחה" מיותר, חנוני, אנטי־ציוני, אבל זה כבר קורה פחות ופחות, והנה בא איזה תמהוני ברחוב ותובע ממנו לחזור לדרכי הגולה. מה הבן אדם אמור לעשות?

 

גם אני מנסה להתאים את עצמי, רק שלא ברור לאן. אני שוגה בדמיונות על חברה אדיבה ומתאים את עצמי אל ארץ החלומות שבראתי. "האהבה", אמרה אלי מקגרו בסרט "סיפור אהבה", "זה כשאין צורך לומר סליחה אף פעם". אם כך, תחושת הצורך לומר "סליחה" כל הזמן היא כנראה השיגעון.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x