שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 09.03.2017
האדר מוסף שבועי 9.3.17

בדרכים: רוחות של חיפה

כבלי רכבל בשמי העיירה הכי ידידותית בעולם מזכירים לי את עיר ילדותי, כשהיתה מלאה במזרקות עם קצף של סבון

דנה לב לבנת 08:0209.03.17
הקולות של סאקטקאס מזכירים את חיפה. נדרש לי זמן להבין יאת זה בשיטוטים שלי בעיר, בעיקר כי היא כל כך שקטה. אבל כשנפל האסימון, השיר של חיים משה החל להתנגן אצלי בראש בלופ והצית געגועים לעיר שבה גדלתי. הגעתי לכאן כי התעייפתי משיטוטים, והמוח שלי היה עמוס במידע שהצטבר בשבועות האחרונים. הייתי צריכה קצת שקט, מנוחה ובעיקר מקום שאוכל להיעלם בו. אף אחד לא המליץ לי על סאקטקאס. נחשפתי אליה בברושור שהתגלגל אליי במקרה, וכל מי ששאלתי אותו עליה אמר לי שהוא שמע שהיא יפה, אבל מעולםלא ביקר בה.

 

כמו חיפה שלי, גם סאקטקאס, שוכנת על הר. וכמותה גם היא מנומנמת ביום, ובלילות עוטה על עצמה שמלת ערב מנצנצת וחגיגית, עם אורות שמאירים את הסמטאות, אווירה של ביטחון ובתי קפה מלאים בצעירים. בחצות היא חוזרת להיות דלעת, שקטה וריקה. וכמו על צלע הכרמל, גם כאן האנשים ידידותיים באופן קיצוני, וזה ניכר כבר באוטובוס שמביא אותי להוסטל. אנחנו עולים ויורדים בין הרחובות הקטנים, וכל אחד מהנוסעים מרגיש צורך לומר לי משהו, להראות לי אתרים שונים בעיר ולהסביר עליהם. באיזשהו שלב כולם קוראים לי בהתרגשות, כדי שלא אחמיץ את האטרקציה: כיכר קטנה עם מזרקה שאינה פועלת.

 

אחת המזרקות המושבתות בסאקטקאס אחת המזרקות המושבתות בסאקטקאס צילום: דנה לב לבנת

 

בסאקטקאס, כמו בחיפה בשנות השמונים, מזרקות מעוצבות השתלטו על העיר. בלילות הקיץ, אחרי סיבובי נצח ברחובות, היינו מרוקנים לתוכן בקבוקי דרמפון, מציפים את כל האזור בקצף ריחני, עד שאחד השכנים היה מתקשר למשטרה. בשלב מסוים הן הפסיקו לעבוד, ונותרו לדהות בשמש כאנדרטות עזובות, עד שהעירייה סילקה את רובן.

 

רוחה של חיפה רודפת אותי. בשיטוט ברחוב אני מבחינה בכבלים מתוחים של רכבל ונדרכת. מרגישה כאילו גיליתי דלת מעבר סודית לחיפה של ילדותי, כשהרכבל היה בראש גאוותה, סמל לקידמה והתחדשות. אני מטפסת לי בנחישות. מדחיקה את העובדה שאין אף קרון מרחף בשמים. זה רק מפני שאין תיירים בעיר הזאת, אני משכנעת את עצמי. ככל שאני מתקדמת, העיר הולכת וקטנה, מתרחקת לכדי כתמי צבע שהולכים ומיטשטשים. אני מגיעה ליעד שלי, והוא סגור. אולי בכלל מושבת. בעיקר נטוש.

 

 צילום: דנה לב לבנת

 

אני נושכת את השפה התחתונה באכזבה ומתחילה לרוץ בחזרה למטה. מסרבת להאמין שאיבדתי את ההזדמנות לחזור אחורה בזמן. בטוחה שממש עכשיו, מאחורי העיקול אמצא את המדרגות שיובילו אותי הרחק הרחק מטה, עד לכיכר פריז. והבטן שלי כבר מקרקרת בהתרגשות מהמחשבה על בייגלה חם.

 צילום: דנה לב לבנת

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x