בדרכים: רוחות של חיפה
כבלי רכבל בשמי העיירה הכי ידידותית בעולם מזכירים לי את עיר ילדותי, כשהיתה מלאה במזרקות עם קצף של סבון
כמו חיפה שלי, גם סאקטקאס, שוכנת על הר. וכמותה גם היא מנומנמת ביום, ובלילות עוטה על עצמה שמלת ערב מנצנצת וחגיגית, עם אורות שמאירים את הסמטאות, אווירה של ביטחון ובתי קפה מלאים בצעירים. בחצות היא חוזרת להיות דלעת, שקטה וריקה. וכמו על צלע הכרמל, גם כאן האנשים ידידותיים באופן קיצוני, וזה ניכר כבר באוטובוס שמביא אותי להוסטל. אנחנו עולים ויורדים בין הרחובות הקטנים, וכל אחד מהנוסעים מרגיש צורך לומר לי משהו, להראות לי אתרים שונים בעיר ולהסביר עליהם. באיזשהו שלב כולם קוראים לי בהתרגשות, כדי שלא אחמיץ את האטרקציה: כיכר קטנה עם מזרקה שאינה פועלת.
אחת המזרקות המושבתות בסאקטקאס צילום: דנה לב לבנת
בסאקטקאס, כמו בחיפה בשנות השמונים, מזרקות מעוצבות השתלטו על העיר. בלילות הקיץ, אחרי סיבובי נצח ברחובות, היינו מרוקנים לתוכן בקבוקי דרמפון, מציפים את כל האזור בקצף ריחני, עד שאחד השכנים היה מתקשר למשטרה. בשלב מסוים הן הפסיקו לעבוד, ונותרו לדהות בשמש כאנדרטות עזובות, עד שהעירייה סילקה את רובן.
רוחה של חיפה רודפת אותי. בשיטוט ברחוב אני מבחינה בכבלים מתוחים של רכבל ונדרכת. מרגישה כאילו גיליתי דלת מעבר סודית לחיפה של ילדותי, כשהרכבל היה בראש גאוותה, סמל לקידמה והתחדשות. אני מטפסת לי בנחישות. מדחיקה את העובדה שאין אף קרון מרחף בשמים. זה רק מפני שאין תיירים בעיר הזאת, אני משכנעת את עצמי. ככל שאני מתקדמת, העיר הולכת וקטנה, מתרחקת לכדי כתמי צבע שהולכים ומיטשטשים. אני מגיעה ליעד שלי, והוא סגור. אולי בכלל מושבת. בעיקר נטוש.
צילום: דנה לב לבנת
אני נושכת את השפה התחתונה באכזבה ומתחילה לרוץ בחזרה למטה. מסרבת להאמין שאיבדתי את ההזדמנות לחזור אחורה בזמן. בטוחה שממש עכשיו, מאחורי העיקול אמצא את המדרגות שיובילו אותי הרחק הרחק מטה, עד לכיכר פריז. והבטן שלי כבר מקרקרת בהתרגשות מהמחשבה על בייגלה חם.
צילום: דנה לב לבנת
