שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 02.03.2017

היי בנטורל: כך איסלנד גמלה את בני הנוער מסמים ואלכוהול

הנוער האיסלנדי נהג לעשן גראס ולהשתכר עד שהמדינה החליטה ליישם תוכנית מהפכנית שמיגרה את התופעה כמעט לגמרי. השיטה: למנוע מראש התמכרויות בעזרת חוגי העשרה לילדים והדרכות הורים לחיזוק היחסים במשפחה. אז למה מדינות אחרות לא הולכות בעקבותיה?

אמה יאנג, מוזאיק 08:1504.03.17
השעה כמעט שלוש בצהריים ביום שישי שמשי, ופארק לאוגרדלור שבקרבת רייקיאוויק, עיר הבירה של איסלנד, נראה שומם. מדי פעם עוברת אשה שדוחפת עגלת תינוק, אך על אף בנייני הדירות הרבים שמקיפים את הפארק והעובדה שבתי הספר כבר סיימו את עבודתם להיום, לא נראה שום ילד באופק. אני מסתובבת באזור עם גודברג יונסון, פסיכולוג מקומי, והארווי מילקמן, מרצה אמריקאי לפסיכולוגיה שמלמד באוניברסיטת רייקיאוויק. גודברג אומר כי רק לפני 20 שנה בני הנוער האיסלנדים נחשבו השתיינים הכי כבדים באירופה. "לא היה אפשר ללכת במרכז העיר בשישי בערב, פשוט כי זה לא היה בטוח", מוסיף מילקמן. "הסתובבו שם חבורות של צעירים שיכורים שהפריעו לעוברים ושבים".

 

אנחנו מתקרבים לבניין גדול. "כאן נמצאת זירת ההחלקה המקורה", מצביע עליו גודברג. כמה דקות קודם לכן עברנו ליד שני אזורים שיוחדו לבדמינטון וטניס שולחן. בפארק יש גם מסלולי ריצה ובריכת שחייה מחוממת. סוף סוף אני מבחינה בכמה ילדים. הם משחקים בהתלהבות כדורגל על דשא מלאכותי. גודברג מסביר כי הצעירים לא מסתובבים כרגע בפארקים משום שהם משתתפים באחד מחוגי הספורט במתקנים או מבלים במועדונים של חוגי מוזיקה, ריקוד או אמנות. חלק מהם ודאי נסעו לטייל עם הוריהם. כל זאת בזכות התוכנית המהפכנית של איסלנד למיגור צריכת אלכוהול וסמים בקרב הנוער.

נערות איסלנדיות בחוג התעמלות ברייקיאוויק. הרחובות ריקים בצהריים משום שכולם בחוגים נערות איסלנדיות בחוג התעמלות ברייקיאוויק. הרחובות ריקים בצהריים משום שכולם בחוגים צילום: דייב אימס

 

 

איסלנד מככבת כיום בצמרת הטבלה האירופית של בני הנוער עם אורח החיים הבריא ביותר. שיעור הנערים והנערות בגילאי 15–16 שהשתכרו מאלכוהול צנח מ־42% בשנת 1998 ל־5% בשנה שעברה. במקביל, שיעור הנערים שעישנו גראס ירד מ־17% ל־7%, ואילו שיעור המעשנים סיגריות רגילות על בסיס יומי התכווץ מ־23% ל־3% בלבד. כדי להשיג את התוצאות חסרות התקדים הללו עברה החברה האיסלנדית כולה שינוי קיצוני שהתבסס על "המחקר האינטנסיבי והמקיף ביותר על רמות הלחץ בחיי בני נוער", כפי שמתאר זאת מילקמן.

 

ההתמכרות מתחילה לפני הסם

 

"עמדתי בעין הסערה של מהפכת הסמים", מספר לי מילקמן על כוס תה בדירתו. בתחילת שנות השבעים, כשהתמחה בבית החולים הפסיכיאטרי בלוויו בניו יורק, "LSD כבר היה בשימוש, ואנשים רבים עישנו מריחואנה. היתה התעניינות רבה בשאלה מדוע אנשים מעדיפים סמים מסוימים". הדוקטורט שכתב הסתיים במסקנה שאנשים יבחרו בין הרואין לממריצים (אמפטמינים) לפי האופן שבו הם מתמודדים עם לחץ. משתמשי הרואין רוצים להקהות את החושים, ואילו צרכני ממריצים מעוניינים להתעמת ישירות עם הלחץ.

 

בהמשך עבודתו פיתח מילקמן את הרעיון שאנשים מתמכרים לשינויים בהרכב הכימי במוח עוד לפני השימוש בסם. כך למשל, נערים שחיפשו ריגושים, השיגו אותם על ידי גניבת מכשירי רדיו ואחר כך מכוניות, או על ידי צריכת סמים ממריצים. ומתוך התיאוריה הזאת התפתחה אחת נוספת: "מדוע שלא נארגן תנועה חברתית לריגוש טבעי, לאנשים שמתמסטלים מההרכב הכימי של המוח שלהם? זה נראה ברור שאנשים ירצו לשנות את המודעות שלהם, בלי ההשפעות ההרסניות של סמים".

 

ב־1992 זכה הצוות שלו בדנבר במענק ממשלתי של 1.2 מיליון דולר עבור "פרויקט גילוי עצמי", שהציע לבני נוער חלופות טבעיות לריגוש המתלווה לצריכת סמים או ביצוע פשעים. מורים, אחיות בבתי ספר ויועצים הפנו אליהם תלמידים בגילאי 14 ומעלה, שהסתבכו עם סמים ועבירות קלות. "לא אמרנו להם שהם מגיעים לקבל טיפול, אלא אמרנו שנלמד אותם כל מה שירצו: מוזיקה, ריקוד, היפ הופ, אמנות, אמנויות לחימה". ההנחה היתה שהחוגים השונים יספקו מגוון של שינויים בהרכב הכימי במוחות הילדים, ויעניקו להם כלים להתמודד באופן טוב יותר עם החיים.

 

במקביל למדו הילדים כישורים מועילים, שהתמקדו בשיפור המחשבות שלהם על עצמם ועל חייהם, ובאופן שבו תקשרו עם אחרים. "העיקרון המרכזי היה שחינוך נגד סמים לא עובד, כי אף אחד לא מקשיב לשיעורים. מה שכן היה נחוץ הוא כישורים להתמודדות עם החיים שיאפשרו לפעול לפי המידע הזה", אומר מילקמן. לילדים נאמר שמדובר בתוכנית הנמשכת שלושה חודשים, בפועל חלק מהם המשיכו בה חמש שנים.

 

מילקמן הגיע לאיסלנד לראשונה ב־1991 כדי להרצות על עבודתו, ומאוחר יותר מונה לשמש יועץ במרכז הראשון שנפתח במדינה לטיפול בבעיות סמים בקרב בני נוער, בעיירה טינדאר. "המרכז תוכנן סביב הרעיון שצריך לספק לנערים דברים טובים יותר לעשות", הוא מסביר. אחת ההרצאות של מילקמן משכה את תשומת לבה של חוקרת צעירה באוניברסיטת איסלנד ששמה אינגה דורה זיגפוסדוטיר, שעסקה בשאלה אם אפשר למנוע מראש מילדים לשתות ולהשתמש בסמים על ידי שימוש בחלופות בריאות כחלק מתוכנית שאינה מיועדת רק לטיפול בילדים עם בעיות, אלא לכלל האוכלוסייה. כאן התרחשה התפנית החדה בתוכנית — מטיפול למניעה.

 

המקלות והגזרים

 

האם שתיתם אלכוהול אי פעם? אם כן, מתי היתה הפעם הראשונה? האם השתכרתם אי פעם? האם עישנתם סיגריות? אם כן, באיזו תדירות אתם מעשנים? כמה שעות אתם מבלים עם ההורים? האם יש לכם מערכת יחסים קרובה עמם? באילו פעילויות אתם משתתפים?

 

שאלות כאלה הופיעו בשאלון שניתן לבני ובנות 14–16 בבתי הספר באיסלנד בשנת 1992. הממצאים המדאיגים חשפו הבדלים ברורים בין חיי הנערים ששתו, עישנו והשתמשו בסמים, לבין אלה שלא עשו זאת. כמה גורמים התגלו כאמצעי הגנה חזקים: השתתפות בפעילויות מאורגנות, בייחוד ספורט, שלוש או ארבע פעמים בשבוע; הזמן הכולל של בילוי עם ההורים במהלך השבוע; ההרגשה שלצוות בבית הספר אכפת מהם; והימנעות מבילוי מחוץ לבית בשעות הערב המאוחרות.

 

"באותה תקופה המדינה כבר החלה בתוכניות נגד צריכת סמים", אומרת זיגפוסדוטיר, ששימשה עוזרת מחקר בסקרים. "מרביתן היו מבוססות על חינוך". הילדים הוזהרו מהסכנות שמתלוות לאלכוהול וסמים, אך בדיוק כפי שמילקמן הבחין כבר בארצות הברית, התוכניות לא עבדו. "רצינו למצוא גישה אחרת".

קבוצת כדורגל נוער ברייקיאוויק. 42% מהנוער האיסלנדי מתאמנים בספורט 4 פעמים בשבוע קבוצת כדורגל נוער ברייקיאוויק. 42% מהנוער האיסלנדי מתאמנים בספורט 4 פעמים בשבוע צילום: איי אף פי

 

גם ראש עיריית רייקיאוויק רצה לנסות משהו חדש, והורים רבים הרגישו כמוהו, מוסיף יון זיגפוסון, אחיה של אינגה ועמית שלה. ב־1999 הוא הצטרף למרכז החדש למחקר וניתוח חברתי שהוקם באיסלנד. "המצב היה חמור", הוא אומר. "היה ברור שחייבים לעשות משהו". בהתבסס על נתוני הסקרים ותובנות ממחקרים, כולל זה של מילקמן, הושקה בהדרגה תוכנית לאומית חדשה, שנקראה "נעורים באיסלנד". החוקים שונו. קניית טבק הפכה לא חוקית מתחת לגיל 18; קניית אלכוהול הוגבלה לבני יותר מ־20; ונאסר פרסום מוצרי טבק ואלכוהול. חוק נוסף אסר על ילדים בגילאי 13–16 להסתובב מחוץ לבית אחרי השעה עשר בלילה בחורף, ואחרי חצות בקיץ. החוק עדיין בתוקף גם כיום.

 

במקביל נקטה המדינה צעדים לחינוך ההורים ולחיזוק הקשרים שלהם עם בתי הספר באמצעות ארגוני הורים, שהוקמו בכל בית ספר לפי דרישת חוק. ההורים נדרשו להשתתף בדיונים על חשיבות מספר השעות שהם מבלים עם הילדים, במקום הסתפקות ב"זמני איכות" פה ושם. ההרצאות הסבירו להם גם את החשיבות שבלשוחח עם הילדים על חייהם, שיידעו מי החברים שלהם וידאגו שיישארו בבית בערבים.

 

"בית ובית ספר", ארגון הגג הלאומי לקבוצות הורים, הציג חוזים שעליהם חתמו ההורים. התוכן השתנה בהתבסס על קבוצות הגיל, והארגונים השונים הוסיפו סעיפים לפי ראות עיניהם. עבור ילדים בגילאי 13 ומעלה, ההורים התחייבו לציית לכל ההמלצות, ובהן ההמלצה לא לאפשר לילדים לקיים מסיבות בלי פיקוח מבוגרים. ההסכמים עזרו לחנך את ההורים ולחזק את הסמכות שלהם בבית, מסבירה הרפינה זיגריונסטודייר, מנהלת ארגון בית ובית ספר. "זה הקשה עליהם להשתמש בתירוץ השכיח ביותר שקיים: 'אבל כולם עושים את זה!'".

 

אלא שהסנקציות והאכיפה היו רק צד אחד של המטבע. הצד החדשני והמשמעותי בתוכנית היה לייתר את הצורך של ילדים בחומרים האסורים על ידי מתן חלופות בריאות למימוש הצרכים הרגשיים שהם מספקים. הממשלה הגדילה את המימון לחוגי ספורט, מוזיקה, ריקוד ואמנות, וילדים ממשפחות מעוטות יכולת זכו לעזרה במימונם. ברייקיאוויק, למשל, שבה מתגוררים יותר משליש תושבי המדינה, הוענקו למשפחות מענקים שנתיים בסך 35 אלף קרונות (1,135 שקל, לפי שער המטבע הנוכחי) לכל ילד כדי לממן את חוגי ההעשרה.

 

והשאלונים נמשכו. בכל שנה כמעט כל הנערים באיסלנד ענו עליהם, כלומר מידע מעודכן ומהימן היה זמין בכל עת. והתוצאות היו מדהימות. בשנים 1997–2012, שיעור בני 15–16 שמבלים לרוב או תמיד עם הוריהם בימי השבוע הוכפל — מ־23% ל־46%; שיעור בני הנוער שהשתתפו בחוגי ספורט מאורגנים ארבע פעמים בשבוע לפחות טיפס מ־24% ל־42%; זאת במקביל לצניחה החדה בשיעור המעשנים והמשתכרים.

 

תופעה עולמית, נסיבות מקומיות

 

יון זיגפוסון מתנצל על כך שאיחר בכמה דקות. "היתה לי שיחת חירום". היא היתה קשורה לאחת הערים ברחבי העולם שאימצו באופן חלקי את הרעיונות של פרויקט נעורים באיסלנד. הפרויקט המורחב, נעורים באירופה, שבראשו עומד זיגפוסון, יצא לדרך ב־2006 לאחר שהנתונים המרשימים מאיסלנד הוצגו בפגישה של ארגון ערים אירופיות נגד סמים (ECAD), "ואנשים החלו לשאול: איך אתם עושים זאת?" הוא נזכר.

 

נערים שיכורים מתפרעים בנאנטס, צרפת. צמצום צריכת האלכוהול בנוער הביאה לירידה בפשע ובשיעור ההתאבדויות בערים שונות באירופה נערים שיכורים מתפרעים בנאנטס, צרפת. צמצום צריכת האלכוהול בנוער הביאה לירידה בפשע ובשיעור ההתאבדויות בערים שונות באירופה צילום: איי אף פי

 

בניגוד לאיסלנד, ההובלה של נעורים באירופה נעשית ברמה המוניציפלית, ולא בידי הממשלות. נכון לעכשיו, 35 ערים נוטלות בה חלק בהיקפי פעילות שונים. השיטה תמיד זהה: זיגפוסון וצוותו משוחחים עם הרשויות המקומיות ומנסחים שאלון שכולל את שאלות הליבה מהשאלון המקורי בתוספת שאלות שהותאמו למקום. כך למשל, הימורים מקוונים התגלו כבעיה בחלק מהאזורים, והרשויות רצו לדעת אם יש לכך קשר להתנהגות בעייתית אחרת. חודשיים לאחר שהשאלונים המלאים מועברים לאיסלנד, הצוות שולח בחזרה דו"ח ראשוני עם התוצאות, ומידע השוואתי לאזורים אחרים.

 

הצוות ניתח 99 אלף שאלונים ממדינות שונות, מאיי פארו, מלטה ורומניה עד דרום קוריאה ולאחרונה אף ניירובי וגיניאה־ביסאו. באופן כללי, התוצאות מצביעות על כך שבכל הקשור לצריכת סמים בקרב בני נוער, אותם גורמי מניעה וסיכון שזוהו באיסלנד חלים בכל מקום אחר. אם כי ישנם כמה הבדלים: באחת המדינות הבלטיות, למשל, ההשתתפות בחוגי ספורט התגלתה דווקא כגורם סיכון. חקירה מעמיקה חשפה את הסיבה: מועדוני הספורט נוהלו בידי אנשי צבא לשעבר שהשתמשו בסמים בוני שרירים ונהגו לשתות ולעשן. כאן התגלתה בעיה מקומית ומוגדרת היטב שאפשר לטפל בה.

 

בעוד זיגפוסון וצוותו מעניקים ייעוץ ומידע המבוסס על מה שעבד באיסלנד, הקהילות השונות הן שצריכות להחליט כיצד לפעול בתגובה לתוצאות. ולעתים, הן לא עושות דבר. יון מספר על מדינה מוסלמית שדחתה את התוצאות מכיוון שהן חשפו בעיה של צריכת אלכוהול. ערים אחרות, כמו זו שמאחורי שיחת החירום של זיגפוסון, מגיבות בפתיחות למידע, אך נאלצות להתמקד בטיפול בהתמכרויות קיימות, משום שהן מתקשות להשיג מימון למשך זמן לאסטרטגיות מניעה. עם זאת, אף מדינה לא ביצעה שינויים בהיקף של איסלנד. כשנשאל אם בערים אחרות העתיקו את החוק שאוסר על נערים להסתובב בחוץ בשעת הלילה, זיגפוסון מחייך. "בשבדיה אפילו קוראים לזה בלעג 'עוצר ילדים'".

 

ובכל זאת לא חסרות דוגמאות מוצלחות ליישום השיטה של מניעה פעילה. העיר הליטאית קובנה, למשל. ב־2006 הצטרפה העירייה לתוכנית, ובתי ספר, הורים, ארגוני בריאות, כנסיות, המשטרה ושירותי הרווחה התאחדו כדי לשפר את רווחת הילדים ולבלום את צריכת הסמים. כך למשל, ההורים זכאים ל־8–9 שיעורי הורות בחינם בשנה, ומימון מיוחד הוענק למוסדות ציבוריים וארגונים פרטיים שעוזרים לקדם בריאות נפשית והתמודדות עם חרדה. לפני שנתיים החלה העיר להציע פעילויות ספורט בחינם, והיא מתכננת לארגן אליה הסעות בחינם למשפחות מעוטות הכנסה. התוצאה ניכרת בבירור: בשנים 2006–2014 מספר בני הנוער שדיווחו כי השתכרו בחודש שקדם לסקר צנח ב־25%, ומספר המעשנים על בסיס יומי ירד ביותר מ־30%.

 

פחות התאבדויות ופשעים

 

אנחנו מסיימים את הטיול שלנו בפארק, וגודברג יונסון מזמין אותנו לביתו. שני בניו הגדולים משוחחים איתי בגינה על אלכוהול וסיגריות. יון בן ה־21 שותה לפעמים, אך בירגיר בן ה־15 אומר שאינו מכיר אף אחד בבית הספר שלו שמעשן או שותה. בירגיר מתאמן בכדורגל 5–6 פעמים בשבוע, וכמותו גם יון, שנמצא בשנה הראשונה ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטה. שניהם התחילו באימונים קבועים אחרי בית הספר בגיל 6. "יש לנו הרבה כלי נגינה בבית", אומר לי אביהם. "היה לנו גם סוס, אבל בסופו של דבר הם בחרו כדורגל".

 

האם בשלב מסוים הם הרגישו שזה יותר מדי בשבילם? האם הופעל עליהם לחץ להתאמן כשהיו מעדיפים לעשות דברים אחרים? "לא, אנחנו פשוט נהנים לשחק כדורגל", עונה בירגיר, ויון מוסיף: "ניסינו את זה והתרגלנו לכדורגל, ולכן המשכנו עם זה".

 

יונסון. "הילדים בחרו את החוגים. לא לחצנו" יונסון. "הילדים בחרו את החוגים. לא לחצנו"

הם לא מסתפקים רק בכדורגל. גודברג ואשתו תורן אמנם לא מתכננים מראש כמה שעות יבלו עם ילדיהם בכל שבוע, אך הם משתדלים לצאת איתם באופן קבוע לקולנוע, לתיאטרון, למסעדות, לטיולים, לדיג ואפילו לטיול רעיית כבשים משפחתי בכל ספטמבר, כשהכבשים באיסלנד יורדות מההרים.

 

האם העלייה המשמעותית בשיעור הנערים והילדים שמשתתפים בחוגי ספורט מאורגנים ארבע פעמים ויותר בשבוע טומנת בחובה יתרונות נוספים על גידול ילדים בריאים? האם היא השפיעה, למשל, על הניצחון של איסלנד על אנגליה בשמינית טורניר היורו בקיץ האחרון? זיגפוסדוטיר, שנבחרה לאשת השנה באיסלנד אשתקד, מחייכת: "נרשמה הצלחה גם במוזיקה — Of Monsters and Men, למשל (להקת אינדי־פופ מרייקיאוויק). מדובר באנשים צעירים שדחפו אותם לעבר עבודה מאורגנת. לא מעט הודו לי", היא אומרת בקריצה.

 

ערים אחרות שהצטרפו ליוזמת נעורים באירופה מדווחות על יתרונות נלווים נוספים. ההתאבדויות בקרב בני נוער בבוקרשט, לדוגמה, ירדו במקביל להפחתת השימוש באלכוהול וסמים. בדומה, מספר הנערים בקובנה שביצעו פשעים נחתך בשליש בשנים 2014–2015.

 

ובכל זאת, הסבירות שתוכנית כמו נעורים באיסלנד תושק ברמה לאומית במדינות נוספות היא נמוכה ביותר. אחד המכשולים המרכזיים היא שבעוד באיסלנד יש מחויבות ארוכת טווח לפרויקט הלאומי, תוכניות בריאות קהילתיות במדינות רבות, ובהן ארצות הברית ובריטניה, ממומנות לרוב על ידי מענקים קצרי טווח. מילקמן למד זאת על בשרו. "הוזמנתי פעמיים לבית הלבן", הוא מספר, "התוכנית שלנו זכתה בפרסים ארציים, והייתי בטוח שתשוחזר בכל עיר ועיירה. אבל זה לא קרה".

 

מכשול משמעותי נוסף להצלחת התוכנית הוא הסנקציות הלא־שגרתיות שלה, ובראשן שעות העוצר וסיורי ההורים לאורך השכונות לגילוי ילדים שמפרים אותו. ניסוי שערך ארגון מנטור בברייטון, שכלל הזמנת הורים לסדנאות, מצא שקשה לגרום להם להיות מעורבים. מילקמן מאמין שעייפות כללית וחוסר נכונות להתערב יהוו את האתגרים המרכזיים בכל מקום שבו ינסו להחיל את המודל האיסלנדי, שמפר את האיזון של תחומי האחריות בין המדינות לתושבים שלהן.

 

אז מה רמת השליטה שאתם רוצים שתהיה לממשלה על מה שקורה לילדיכם? האם אתם חוששים ממעורבות ממשלתית רבה מדי באופן שבו אנשים חיים את חייהם? באיסלנד, חיזוק הקשר בין התושבים למדינה אפשר ליישם תוכנית שהפחיתה את שיעור בני הנוער שמעשנים ומשתכרים, ובתוך כך קירבה משפחות ועזרה לילדים להפוך בריאים יותר. האם אף מדינה אחרת לא מאמינה שהיתרונות הללו שווים את העלות?

בטל שלח
    לכל התגובות
    x