שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 09.02.2017
האדר מוסף שבועי 9.2.17

סגווי לגן עדן: מסע אל החרמון המושלג על שני גלגלים בלבד

נחוש להוכיח לבנותיו שיש להן אבא מגניב, יצא תומר הדר לרכיבה על סגוויי שטח במעלה 12 הקילומטרים המושלגים שבין מג'דל שמס לפסגת החרמון. בדרך הקפואה לשוקו שבקצה המנהרה הוא זכה להארה

תומר הדר 13:2511.02.17

האף קופא ראשון. אני דווקא הימרתי על האצבעות, אבל לא. האף הלך ראשון. בגלל הפה שמכוסה, רוב האוויר הקפוא עובר דרכו לכאורה אל הריאות, שם הוא מפורק למרכיביו השונים ומזין ורידים ונימים ומספק חמצן לאיברים חיוניים. לא במקרה הספציפי שלי. בדרך כלשהי האוויר הקפוא עובר ישירות אל המוח, שקופא מיד. יש לי "קיפאון מוח", כמו אחרי שלוק מהיר מדי של משקה ברד. זה נמשך דקות ארוכות ומלווה בסחרחורת. ואז מגיע תורן של האצבעות. על הכפפות כתוב באנגלית שהן מתאימות למינוס 20 מעלות. אבל הסינים שייצרו אותן כנראה לא דוברים אנגלית.

 

פעם הייתי עומד על סגוויי בשמחה. פעם הייתי רוכב על אופנוע בשמחה. פעם ריסקתי מכונית מירוץ על מסלול, זחלתי מתוך ההריסות, ולפני שהתעלפתי הספקתי לומר לחובשים שהבנתי איך נוסעים על הגג. פעם עצרו אותי שוטרים כי ברחתי. פעם ישבתי מחוץ לחדר לידה במשך יומיים, וחיכיתי לשמוע משהו. לא נכנסתי, כי פחדתי. לקח לי שנה וחצי להתאושש ולהיות אבא. בלידה השנייה הייתי. זה לא נורא.

 

בשקט של החרמון, בכביש הנטוש, נדמה לי שאני אבא טוב. אני יודע שאני מפצה על זה שבעבר כנראה הייתי אבא לא כל כך טוב. עכשיו אני פה, ועושה משהו לא הגיוני. זו הפעם האחרונה שבה אני עולה לחרמון על סגוויי. אבא שלי לא עלה לחרמון עם סגוויי, אבל הוא רכב פעם אחת על וספה בלי ידיים. אבא מגניב הוא מצרך נדיר, ושלי ידע לחנך, לא להיות מגניב. אבל אני — אני רוצה להיות אבא מגניב לבנות שלי.

 

עכשיו כפות הידיים מאבדות תחושה. הן אוחזות בכידון של הסגוויי, ואם ירפו ממנו, אפול קדימה לתוך שלג על הפרצוף. או שאפול אחורה לתוך שלג על הגב, שכואב בכל מקרה בגלל העמידה הממושכת על הסגוויי. בעיה.

 

בדרך לחרמון על סגוויי שטח X2. אובדן התחושה בכפות הידיים מסוכן. הן אוחזות בכידון ואם ירפו ממנו, אפול קדימה על הפרצוף לתוך השלג או אחורה על הגב בדרך לחרמון על סגוויי שטח X2. אובדן התחושה בכפות הידיים מסוכן. הן אוחזות בכידון ואם ירפו ממנו, אפול קדימה על הפרצוף לתוך השלג או אחורה על הגב צילום: עמית שעל

 

זעקת מוכרת הפיתות

1,172 מ' מעל פני הים. 4 מעלות

 

מסע הסגוויי שלי לפסגת החרמון מתחיל במג'דל שמס. מישהו כאן חשב שהקמת פאבים בסגנון שוויצרי במרחק מטר מהחנות של הכנאפה ומכולות האשפה יהיה רעיון טוב. אני מעדיף את הכנאפה, חמה, ורודה ומתוקה. המוכר נותן לי אחת בחינם. זו כנאפה של רחמים. הוא אף פעם לא ראה מישהו על סגוויי במג'דל שמס. בגשם שוטף בינואר, בארבע מעלות. אף אחד לא מספיק אידיוט.

 

רשימת הלבוש שלי כוללת זוג נעליים תרמיות חסינות מים, זוג גרביים תרמיים חסיני מים, גטקעס, מכנסי אופנוענים חסיני מים, שעליהם עוד מכנסיים נגד בוץ, גופייה מעל עוד גופייה, חולצה, מעיל פליז, דובון, אפוד זוהר, כובע, מחמם צוואר, קסדה ומשקפיים. כל הכבודה הזאת עולה על סגוויי X2, גרסת השטח האימתנית של כלי הרכב המשונה הזה, שצריך לעמוד עליו ולהטות את הגוף קדימה כדי להתקדם. ואז הרוכב נראה מטופש. אלא אם כן מדובר ברוכב אל פסגת החרמון, אז הוא נראה גם מטופש וגם בסכנת חיים. מוכרת הפיתות הדרוזית יוצאת מהדוכן וצועקת לעברי משהו שנשמע כמו "אללה ירחמו", אבל אני מתעלם ויוצא לדרך.

 

שביל קליפות הגרעינים

1,334 מ' מעל פני הים. 3 מעלות

 

12 קילומטרים של עלייה תלולה מפרידים בין מג'דל שמס לאתר החרמון. בכל שני קילומטרים בערך, הטמפרטורה יורדת במעלה נוספת. לסגוויי X2 יש צמיגי בלון שמתאימים לנסיעה בשלג, ידיות גדולות יותר מהרגיל ושפע של אפשרויות כיוון. אלא שסגוויי אסור לרכיבה בכבישי ישראל. מותר לנסוע בו רק בשוליים. כלומר בדרך משובשת יותר וקשה יותר. אני מביט בקנאה על הכביש ומקלל את כל מי שנוסע בניחותא על אספלט סלול. אני, לעומתם, צריך לנווט בין ערימות אשפה, בקבוקי שתייה, שלג, בוץ, מים עמוקים וכל מה שהמבקרים באתר החרמון ראו לנכון לזרוק מהחלון.

 

למה כולם זורקים דברים מהחלון? מה קרה? מתי היתה הנקודה הספציפית שבה התכנס עם ישראל והחליט שזה לגיטימי? ולמה לעזאזל ילד צריך לזרוק צעצועים מחלון המכונית? שולי הכביש מספרים את הסיפור שלנו היטב: גם בדרך לבילוי אנחנו חסרי סבלנות, קולניים ומלכלכים. ההתחשבות מאיתנו והלאה.

 

הקילומטרים עוברים לאט. ביום־יום אני רוכב על אופניים. כמו סגוויי אבל עם הרבה יותר מאמץ. הם לא חשמליים, אבל אני מקפיד לרכוב בכביש, אחרת כולם ירכבו על המדרכה. כאילו שזה משנה משהו. כמה פעמים דרסו אותי, אבל אני ממשיך לרכוב בכביש. אני לא כמו כולם. ואולי אני סתם נהנה להתנשא בלב על מי שרוכב על המדרכה. כאילו שזה משנה למישהו. אז גם עם הסגוויי אני מקפיד לרכוב בשוליים, אפילו שכביש 98 לחרמון ריק לגמרי. זו המחאה הפרטית והשקטה שלי נגד כל מה שקורה כאן. להתנהג כמו בן אדם בישראל 2017. אני קופא מקור. זה כואב.

 

על כביש 98. הרוח החזיתית הופכת את טיפות הגשם לקליעים קטנים שמוטחים ברוכב, ומוודאת שהם יחדרו היטב את כל שכבות הביגוד על כביש 98. הרוח החזיתית הופכת את טיפות הגשם לקליעים קטנים שמוטחים ברוכב, ומוודאת שהם יחדרו היטב את כל שכבות הביגוד צילום: עמית שעל

 

שלולית קטלנית

1,463 מ' מעל פני הים. 2 מעלות

 

גשם שוטף יורד. מזל שלא שלג. בעצם אולי שלג עדיף. גשם יודע לזהות נקודות תורפה. הוא מתחיל בקסדה, מדלג בשמחה מעל הכובע חסין המים, מחפש חרכים במגן הצוואר ומחלחל ישירות במורד הגב. עד למטה. עכשיו גם התחת קפוא. הכביש נטוש. בתחזית אמרו שיהיה זוועה, ואנשים הקשיבו.

 

הסגוויי יכול לנסוע כמעט 30 קילומטרים בין הטענה להטענה. בקור כזה, מדובר בקילומטרים רבים של סבל. הטיה קלה של משקל הגוף קדימה גורמת לו להאיץ את מהירות הנסיעה. הטיה לאחור גורמת לו להאט. צריך לשים את כל משקל הגוף על הכידון כדי שהקסם יפעל. בפעם הראשונה יש סכנת נפילה. גם בפעם השנייה. בשלישית הסכנה מתממשת. למרבה המזל הנפילה לאחור נבלמת ברכות על ידי שלולית מים מעופשים שמכוסה בשכבת עטיפות של ממתקים. לסגוויי שלום.

 

מי השלולית חודרים לכל מקום. הגב התחתון מתחיל לשלוח איתותים. במאי אהיה בן 41, ואת גיל 40 צלחתי בקושי רב. אם תעירו אותי באמצע הלילה, מתישהו לפני שהבנות שלי יעשו זאת בעצמן, ותשאלו אותי בן כמה אני, אענה בלי למצמץ: 23. רק לאחרונה התבגרתי מגיל 17. אבל זה רק בראש. הגוף הזדקן מהר יותר.

 

קליעים מעל כביש 98

1,596 מ' מעל פני הים. 0 מעלות

 

מים לא קופאים באפס מעלות. זו טעות נפוצה. הם נהפכים לקרח כבר בארבע מעלות. המים שעל הכובע, המים שעל המשקפיים, המים שעל הכביש — כולם קרח חלקלק עכשיו. ויש גם רוח חזיתית שנושבת במהירות של 20 קילומטרים לשעה. היא הופכת טיפות גשם לקליעים קטנים שמוטחים ברוכב, ומוודאת שיחדרו היטב את כל שכבות הביגוד.

 

רגע לפני הפסגה. מותר לי לנסוע רק בשוליים, ואני מקלל את המאושרים שנוסעים על האספלט רגע לפני הפסגה. מותר לי לנסוע רק בשוליים, ואני מקלל את המאושרים שנוסעים על האספלט צילום: עמית שעל

 

רכינה חזקה קדימה. הסגוויי מטרטר חזק יותר ומאיץ. 20 קמ"ש, שעם עזרה של רוח גבית מגיעים לכמעט 30 קמ"ש. כיף זה לא. אבל תראו קטע: אם אני מתכופף מספיק קדימה, אני יכול להסיר את הידיים מהכידון ולהישען נגד הרוח, כמו לאונרדו דיקפריו על סיפון הטיטאניק. גם הוא קפא בסופו של דבר.

 

הסגוויי משהק שיהוק גדול בגלל אבן קטנה מתחת לגלגל. שיווי המשקל שלי מופר. אני רוכן חזק קדימה, אבל מנגנון האיזון לא מצליח לתמוך ב־84 הקילוגרמים שלי. אני מוטח קדימה. דפיקה חזקה בראש. כמו מכת פטיש ממרחק שלושה סנטימטרים מול האף. כואב. כפפה אחת קרועה. הזדמנות מצוינת להתקשר לרכב הליווי ולומר שנמאס לי, ושזה מטומטם, ותעזבו אותי בשקט. אבל לא. הסגוויי ממתין בדממה על האספלט. אני קם. מרים את הכידון. וממשיך הלאה. אני הולך להצדיק את ההשקעה ולצאת גיבור. אספר על זה לכל העולם בפייסבוק. אבל יכול להיות שאשמיט את הנפילה. פדיחה.

 

דמעות לפחדים

1,718 מ' מעל פני הים. -2 מעלות

 

תור משתרך בקופות של אתר החרמון. כל משפחה מתעכבת כעשר דקות — הזמן שנדרש כדי להתווכח עם השומר בכניסה על המחיר, ואז לשלם. 39 שקל לכרטיס. הסגוויי מרחף בקלילות על פני הקופות, לעבר האתר. שולי הכביש כבר לא עמוסים בערימות של בוץ ואשפה. עכשיו יש ערימות של שלג ואשפה. המנוע מטרטר חזק יותר. תגלית חשובה: עיניים לא מסוגלות לקפוא. הסוד טמון במלחים שבדמעות, שזורמות חופשי אל הלחיים. ושם הן קופאות. הרגליים, הידיים, הישבן — כולם קפאו מזמן.

 

חמש השכבות הבגדים לא עושות דבר מלבד לשוות לדמותי המעורפלת מראה של איש שלג שהשאיר את שפיותו הרחק למטה, במג'דל שמס. ידיי ורגליי איבדו תחושה. קשה לרכון קדימה, והמהירות יורדת. מכוניות עמוסות במשפחות כבר לא עוברות כאן, רק אוטובוסים. הסבלנות שלי לסגוויי פוקעת לחלוטין. אני לא אדם כל כך סבלני, אפילו שבשנים האחרונות זה נרגע קצת בגלל הבנות. אי אפשר להגיד לילדה שאין לך זמן בשבילה. זה יתנקם בך. בלב קפוא אני מבטיח לעצמי שבערב אחזור הביתה ואקדיש להן מלא זמן.

 

ארטיק קרטיב

2,027 מ' מעל פני הים. -3.5 מעלות

 

השמש לא רוצה לצאת. עננים כבדים יורדים על ההר ועל הכביש. ראות אפס. למרבה המזל, הגשם התחלף בשלג קל, שנדבק לבגדים ונמס, וחודר למקומות שאליהם הגשם לא הגיע. נשמע צלצול טלפון מבעד לבגדים. הטלפון רוטט, נעים וחם. מזל שיש טלפונים סלולריים שמצוידים בסוללות שמתלהטות. אבל אין סיכוי שאסיר יד מהכידון או שאזיז את השפתיים. התנועה קדימה כבר לא ממש רצונית, רק להגיע למעלה.

 

הפיתוי לשוב לכביש הסלול גדול. בכביש אין שלג או אבנים חבויות. אוטובוס ענקי של מועצה מקומית עובר. ילדים ומשפחות בדרכם לשלג. עוד דקה הם מגיעים. לי זה ייקח חצי שעה במקרה הטוב. אבל הקור כבר לא מורגש. הכל קפוא. הכפפות מכוסות בוץ. כפות הידיים מכוסות בוץ. הכל בוץ. ושלג.

 

השיפוע מתמתן. עוד חצי קילומטר עד הרחבה הענקית של אתר החרמון, עם הפלאפל, השוקו והתור.

 

איש השלג נמס

2,236 מ' מעל פני הים. -4 מעלות

 

הסגוויי מגמגם. בסוללה נותרו עוד אחוזים מעטים. אני מטה את כל משקל גופי קדימה בחדות, בזווית של 45 מעלות. הסגוויי מתעורר ומשתגר קדימה, מוצא בעצמו כוחות שלא ידע על קיומם. אני מצליח להגיע לחניון הרכבל של אתר החרמון. קבוצת גולשים בוהה בסגוויי. הם מצביעים עליי וצוחקים. איש שלג נפוח ללא תחושה בידיים, ברגליים ובפרצוף.

 

ליד רכבי השלג הלבנים של צה"ל ממתין חימום וחובש עם כרית חימום לידיים. ותה. בדרך החוצה הסגוויי המרוקן נגרר בהכנעה אל רכב הליווי. עובר אורח בטרנינג וסיגריה בפה עוצר, מצביע על הסגוויי וצועק: "אחלה כלי, אבל אתה נראה כמו אידיוט".

 

שיקפצו לי כולם. אם הבנות שלי היו כאן, הן היו עושות להם פרצופים כמו שהאבא המגניב שלהן לימד אותן. ואז היינו שרים להם במקהלה כמו אנה, אלזה ואולאף: "לשחרר! לשחרר! הקור לא מפריע לי, לא חודר!".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x