שקל כלשהו: מסע בעקבות המטבעות הווירטואליים שכבשו את דרום תל אביב וזוממים על כל העולם

הקסם הזה קורה בזכות הפלורנטין שקל, הכסף המקומי החדש של השכונה, שעובר מיד ליד באמצעות אפליקציית הארנק הווירטואלי Colu. אני מוריד את האפליקציה ומקבל 35 שקל כמתנת התחברות. כעת, על כל שקל שאטעין לאפליקציה באמצעות כרטיס אשראי, אקבל תוספת של 15%. כלומר אם הטענתי 100 שקל, אקבל 115 פלורנטין שקל.

בית הקפה פינה צילום: תומי הרפז

בינתיים מי שנושא בעלויות של ההטבה הוא תקציב השיווק של קולו, שגייסה עד כה כ־12 מיליון דולר בהובלת ספארק קפיטל וקרן אלף של מייקל אייזנברג ואדן שוחט. נוסף על המטבע בפלורנטין, יש לה גם מטבע שנקרא פשפש־שקל לאזור יפו, והיא כבר משרתת כ־7,000 משתמשים ו־95 עסקים. בקרוב תיפתח קהילה חדשה באזור רחוב מסדה ההיפסטרי בחיפה. בהמשך, אחרי שהקהילה תגדל ושכונות שלמות יעדיפו להשתמש רק בכסף הווירטואלי, כך מקווים בחברה, בעלי החנויות יתחילו לשלם לה עמלות.

האסטרטגיה של קולו מזכירה את Gett בתחילת דרכה, כשעוד נקראה גט טקסי והעניקה הנחות משמעותיות לציבור ולנהגים כדי לחדור לשוק המוניות. מאז היא נסוגה מהן בהדרגה, ככל שהתלות של המשתמשים באפליקציה גדלה. אני לוחץ על הכפתור שעליו כתוב "פלורנטין שקל" ומחפש את מיט'שלי, רושם את עלות שייק העשבים שיהפוך אותי לפופאי, ומבצע את העסקה. הסכום מופיע מיד במחשב העסק. דניאל מחייך אליי. אני מודה לו ויוצא החוצה לשוטט בשכונה.

החנות לחיות מחמד זולו צילום: תומי הרפז

סטארט־אפ שהחל בקריסת יוון

מיט'שלי אינו לבד בעסקי הפלורנטין שקל. גם הטמבוריה השכונתית של עוז חביב מקבלת את המטבע החדש. "זה המקום שאליו באים תושבי השכונה כל פעם שצריך תיקון בבית", מסביר חביב, "בן אדם שצריך לעשות קנייה של 300 שקל לבית, מקבל הנחה של 45 שקל. זה מאוד משמעותי. לכן אנשים מעדיפים לבוא אליי ולא לצאת למקומות שמחוץ לשכונה. לא מפחיד אותי לעבוד איתם, כי זה בדיוק כמו לעבוד עם חברות אשראי, רק שאצלם אני לא צריך לשלם עמלה".

גם מורל גיספן מחנות תיקון הטלפונים גרין מובייל מרוצה. "בפלורנטין כולם מכירים את כולם. אם אני אדפוק מישהו בתיקון, כולם יידעו באותו רגע. ולכן להנחה של 15% יש משמעות גדולה, במיוחד כשכל תיקון ממוצע אצלי הוא 800 שקל". יניב וניר מליח, בעלי מכולת ברחוב, היו חשדנים יותר: "היה לנו חשש שלא ישלמו, אבל כשהתשלום הראשון הגיע, נרגענו. אחר כך, כשהבנו שיש 15% הנחה, התחלנו לשכנע את הלקוחות להצטרף לזה".

חנות הסלולר גרין מובייל צילום: תומי הרפז

קולו היא הבייבי של עמוס מאירי (32), המייסד והמנכ"ל שעבד בעבר בקפריסין בחברה שהחדירה לאי את השימוש בביטקוין. הוא היה שם בזמן שפרץ משבר החוב ביוון, ואנשים שלא הצליחו למשוך כסף מחשבון הבנק, סחרו בביטקוין במקום. שם נפל לו האסימון והוא החליט להקים את קולו.

לטכנולוגיה שבבסיס האפליקציה קוראים בלוקצ'יין — מערך תשלומים בניהול עצמאי, מעין ספר חשבונות מוצפן שכולל את כל היסטוריית העסקאות במטבע הווירטואלי ללא תיווך של בנק או חברת אשראי. כל העסקאות מתועדות בו ומתעדכנות בו בשקיפות. מאירי מאמין שאם אתה משתמש בקהילה במטבע המקומי, הכסף לא זולג החוצה. "כל שקל מקומי מושקע בעסק קטן. 60% מהכסף חוזר לקהילה, בניגוד לרשתות, ששם כל הכסף מגיע לבעלי ההון. כלכלה אצל עסקים קטנים יוצרת פי 2 מקומות עבודה מרשת זולה". מכל הדיבורים על הענקה לקהילה אפשר לחשוב שמדובר במיזם חברתי פילנתרופי, אבל מאירי מבהיר: "ברור שלא נממן את ההנחות לנצח. אנחנו נדרוש מבעלי העסקים כמה אחוזים על השירות שניתן".

חנות האופניים של רמי צילום: תומי הרפז

אבל השאיפות של קולו לא עוצרות בגבולות המדינה. השנה היא חתמה על הסכם עם Bitt הקריבית, שעובדת עם הממשלה המקומית באי ברבדוס. המטרה: להמיר את כל הכסף באי, כך שתושביו ישתמשו רק בארנק הדיגיטלי. יש 291 אלף תושבים בברבדוס, ולמחציתם אין חשבון בנק. בכל האי אין שום בנק מקומי, רק סניפים של בנקים בינלאומיים, שהחלו להצטמצם בשנים האחרונות מטעמי התייעלות, מה שהקשה את משיכת המזומנים ונהפך לפוטנציאל עצום עבור חברות כמו קולו. בחודשים הקרובים כל השוטרים באי יקבלו את משכורותיהם היישר לארנק הדיגיטלי, ואחריהם כל עובדי המדינה והממשל.

בקיעים באידיליה החברתית

אני ממשיך עם האופניים עד ליפו ונעצר בבית הקפה האופנתי מיכאלאנג'לו, שם אני פוגש את תושב השכונה עמית יולזרי (35). "אני שורץ כאן הרבה", הוא מספר, "זה המשרד שלי. אני מתחבר לכל העניין של הפשפש־שקל. מבחינתי זה לעקוף את הבנקים ואת חברות האשראי. אני גם בעד לעודד עסקים מקומיים ביפו, וההנחה נתנה לי תמריץ. אני משתמש בזה כמעט בכל מקום בשכונה, וכאן אני אפילו לא מחכה לחשבון, אני פשוט כותב את הסכום ומראה להם את הטלפון".

חנות המיצים מיט'שלי צילום: תומי הרפז

מנכ"ל קולו עמוס מאירי צילום: כפיר חרבי

ביפו כבר אפשר להתנהל רק עם הפשפש־שקל. יש מגוון עסקים שכבר אימצו את המטבע המקומי: חנויות אופניים, שרברבים, חנויות כלי בית, אוכל לחיות ואפילו יועצת מנשאים לתינוקות. אבל בשיחות שניהלתי עם כמה מהם אוף־רקורד הם מציירים לי תמונה ורודה פחות מזו ששרטט לי מנכ"ל קולו. לדבריהם, הסיבה היחידה להצטרפותם למיזם היתה הטבת 15% שקולו מסבסדת ללקוחות. חלק מהם מבהירים שאם קולו תדרוש מהם עמלה על התשלום, הם יעדיפו לחזור לכרטיסי אשראי, שממילא נמצאים בתפוצה רחבה. אבל כל עוד היזמים מוכנים לחלק את הכסף שלהם ללקוחות, אין להם בעיה עם זה בכלל.

אבל אני בוחר להדחיק את הבקיעים באידיליה ולסיים את הסיור שלי בנימה חיובית בשווארמה של הרצל, מוסד יפואי שקיים עוד משנות השישים, שם אני פוגש את אלפרד כהן ובנו לירן. האב טוען כי הוא היה מהראשונים שהתחילו עם השווארמה בארץ, או לפחות שהוא אחראי לכך שישראלים אוכלים שווארמה מבשר הודו בתיבול עיראקי. בהרצל הכניסו אשראי רק לפני כעשר שנים וגם זה לא נעשה ברצון רב, אך את הפשפש־שקל הם דווקא אימצו בחום. "זה בעיקר חוסך לי לחץ בשעות העומס", מסביר לירן, "אני לא צריך להתעסק עם כל העניין הזה של עודף. הרבה פעמים אנשים מרמים, גם בשטרות מזויפים ובכלל בכסף שהם נותנים. לחברות האשראי אני צריך לשלם אחוזים ולוקח זמן לאשר את הכרטיס. אז מבחינתי, שכולם יבואו וישלמו באפליקציה".