שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 19.01.2017
גג עמוד חדש מוסף כלכליסט שבועי

"אחרי שנפצעתי קשה בלבנון ואיבדתי יד ורגל, אבא כתב לי: "לעזאזל הבריאות - העיקר החיים"

רמי ברכה, שותף מנהל בקרן ההון סיכון פיטנגו: הייתי תלמיד רע, ואמא אמרה למורים: "הוא ילד כל כך טוב. אם הוא גם ילמד הוא יהיה מלאך — ואין מלאכים"

"אבי אשר נולד בבולגריה למשפחה עשירה שנמלטה לישראל ב־1941, כשהיה ילד. אמי מרים היא ילידת זכרון יעקב, דור שמיני בארץ, קשוחה, אבן צור. הם נפגשו כשאמי היתה המפקדת של אבי בחיל הקשר. הורי אבי לא רצו את ‘הזכרונית’, אבל זה לא עזר. אבי היה צ'רמר, יפה תואר, דובר שפות, נעים ועדין, תמיד ממליץ ואף פעם לא מחייב. הוא היה מסוגנן בלבושו, ויזם בתחום האופנה שלקח לא מעט סיכונים. הוא הקים רשת לבגדי נשים, ניסה לשאוב רעיונות מחו"ל, ייבא בגדים ובדים, ואפילו עיצב ומכר לחנויות אחרות. אמי עבדה איתו חצי יום, וכל רעיון היה מגיע אליה לאישור.

 

"גדלתי בתל אביב, בשדרות רוטשילד, עם סטנגה ברחוב. שיחקתי טניס, הגעתי לליגה הלאומית, אבל חוץ מזה לא הצטיינתי בדבר. הייתי תלמיד גרוע, כל התעודה גימלים, גם במקצועות וגם בהתנהגות, אבל בבית הוריי נתנו לי הרגשה שאני הכי חכם והכי מיוחד, מה שגרם לי לגדול עם ביטחון עצמי מפה עד הודעה חדשה. במקביל הם לא התפתו לקחת ממני את האחריות ולמנוע ממני להיכשל, הם לקחו את הסיכון שהגוזל לא יפרח. אמי רצתה שאלמד, אבל גם הגנה עליי משאר העולם. היא אמרה לי: 'אומרים בבית ספר שאתה לא לומד, לא הגיע הזמן שתפתיע אותי קצת?', אבל למורים אמרה: 'הוא ילד כל כך טוב. אם הוא גם ילמד הוא יהיה מלאך — ואין מלאכים'. באחד הימים, בגיל 16, היתה שביתה בבית ספר ושעמם לי אז פתחתי ספר היסטוריה והתחלתי לקרוא. לאט לאט נכנסתי לזה, עד שבסופו של דבר סיימתי בגרות עם ממוצע 8, לא רע ביחס למישהו שבקושי גמר עממי.

1962. רמי ברכה בן השנה עם הוריו אשר ומרים ואחיותיו איריס (בת שנתיים וחצי) ומילכה (בת 5), בבית חברים ברמת גן 1962. רמי ברכה בן השנה עם הוריו אשר ומרים ואחיותיו איריס (בת שנתיים וחצי) ומילכה (בת 5), בבית חברים ברמת גן

 

“בצבא יצא ממני משקיען, מצטיין קורס קצינים, התחלתי לחשוב שאולי ההורים שלי צדקו כשאמרו ’יש משהו בילד’. כשסיפרתי לאבי שעפתי מקורס טיס הוא מיד אמר: 'חיל האוויר הפסיד טייס גדול', ובאותו רגע הסיפור נגמר.

 

"במלחמת לבנון נפצעתי קשה, ואיבדתי יד ורגל. הרופא הדריך את הוריי ואת הורי הפצועים האחרים: 'אתם עומדים לראות את הילדים. זה יהיה קשה, אבל תחייכו כדי לתת להם אנרגיות'. היו הורים שצעקו מזעזוע למראה ילדיהם, אבל כשאני פקחתי עיניים ראיתי את הוריי ואחיותיי מחייכים כמו במסיבת הפתעה. עשרה חודשים הייתי בשיקום. ידעתי שמבפנים הם מפורקים, אבל כשאמא ראתה שאני לא נשבר היא אמרה לי: 'רמי, זאת הפעם הראשונה שאני מבינה באמת מי אתה'.

 

“בילדותי, כשהפסדתי בתחרות טניס חשובה ולקחתי ללב, אבי רצה להכניס אותי לפרופורציה ואמר לי: 'לעזאזל המשחק, העיקר הבריאות’. היום הראשון בבית, בכיסא גלגלים, היה אחד הקשים, כי העצים את חוויית המוגבלות. אבל אז מצאתי פתק שאבא השאיר לי: 'רמי, לעזאזל הבריאות — העיקר החיים'. אבי רצה למות צעיר ובריא, ותמיד אמר: 'כבדו אותי בחיים, לא אחרי שאמות. אחרי מותי אל תלכו לבית הקברות, אלא למסעדה טובה'. הוא נפטר בן 52 מאירוע לב, וחסך מאיתנו את נטל המועקה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x