• תפריט
מעמדות כחול לבן

אנשי השופוני

מעמד הביניים הערבי רחב מזה היהודי; לצד מותגים ונסיעות לחו"ל, המעמד שומר על הצביון הכפרי, לא תמיד מבחירה

שחר אילן 07:1228.12.16

בחג הקורבן שחל בספטמבר האחרון נסעו לחו"ל 170 אלף ערבים ישראלים, אחד מכל חמישה ערבים. "זה שינוי תרבותי. פעם זו היתה בושה לנסוע כי היה צריך לקיים את מצוות החג, לעבור בין הבתים ולברך את האנשים. היום בורחים בחגים המוסלמיים. שאלתי בחג אחיינים שלי, הם אמרו שהכפר שלהם ריק", כך אומר בראיון ל"מגזין כלכליסט" פרופסור עזיז חידר ממכון ון ליר, חוקר מעמד הביניים הערבי. חידר הוא ראש המכון ללימודים אזוריים באוניברסיטת אל־קודס, ובמכון ון ליר הוא עומד בראש קבוצת המחקר "צמיחתו וגיבושו של המעמד הבינוני הערבי בישראל".

 

חידר עוקב זה שנים רבות אחר צמיחתו האטית אך העקבית והמרתקת של המעמד, שמאופיינת (בדומה למעמדות ביניים אחרים) ב"תרבות שופוני" חזקה מאוד, עקב תחרותיות שמתפתחת במגזר. אחד הסממנים לכך, לדבריו, הוא הנסיעות לחו"ל: "הרוב נוסעים לאיטליה וליוון, אבל זה מתרחב גם לגרמניה, צרפת ואנגליה. אנשים מרגישים שהם צריכים לנסוע לחו"ל, גם אם יש להם משפחה של חמישה ושישה ילדים. הם מוכנים להיכנס לחובות כדי לחקות אחרים. עושים תחרות מי צורך יותר, מי עושה ארוחה טובה יותר, כדי לצלם ולהעלות לפייסבוק. עושים חפלות באירועים שלא היו חוגגים בעבר, כמו ימי הולדת".

 

לפי מחקריו של חידר, מעמד הביניים הערבי, שצמח עם השנים, עומד כיום על 27% מהאוכלוסייה הערבית, לעומת 25% במגזר היהודי (חידר מגדיר מעמד ביניים כמי שנכלל בעשירונים 5–8, או כמי שמשתכרים 75%–125% מהשכר החציוני, והוא אינו כולל בנתוניו את ערביי מזרח ירושלים).

 

אולם, נתון מעניין לא פחות הוא שהייצוג הערבי במעמד הגבוה הוא 3% בלבד, לעומת 25% בקרב היהודים. כלומר, מעמד הביניים הערבי הוא בעצם המעמד הגבוה של המגזר, וחידר סבור שזהו אחד הגורמים שמובילים לתחרותיות הגבוהה שבו: "אנשי מעמד הביניים הערבי רוצים למעשה להיות מעמד גבוה".

 

שלוש קפיצות

 

"ההתרחבות של מעמד הביניים הערבי לא התרחשה בהדרגה אלא בשלוש קפיצות", מספר חידר. "הקפיצה הראשונה היתה בשנות השבעים, אחרי מלחמת ששת הימים. באותן שנים נכנסו הפועלים הפלסטינים לשוק הבנייה, וכניסתם הפכה את הפועלים הישראלים המנוסים לפועלים מקצועיים ואחר כך גם לקבלנים, וגם דחפה את צעירי המגזר למקצועות נוספים.

 

קניון ביג בנצרת. הקניונים נהפכו למקום הבילוי המועדף על המגזר קניון ביג בנצרת. הקניונים נהפכו למקום הבילוי המועדף על המגזר צילום: ערן יופי כהן

 

"כולם במגזר הערבי עבדו. גם בתעשייה התפנו מקומות עבודה, והערבים החלו לתפוס את מקומם של הפועלים המזרחיים. בשנות השבעים חל גם גידול משמעותי במספר בתי הספר התיכוניים במגזר, מה שפתח לצעירים את הדרך לאוניברסיטאות".

 

הקפיצה השנייה התרחשה בשנות התשעים. הציבור הערבי, לפי חידר, הרוויח מההפרטה שהתחוללה באותן שנים במשק: "ההפרטה אפשרה לציבור הערבי להיכנס לתחומים שעד אותה העת היו חסומים בפניו, בעיקר בשל הצורך ברישוי. כך, לדוגמה, בשנות השמונים היו שני יבואנים ערבים, והיום יש יותר מ־700".

 

הקפיצה השלישית התרחשה בעשור הקודם, עם היציאה של כמויות גדולות מאוד של סטודנטים ערבים ללמוד בירדן ובאירופה: "בירדן לומדים היום 8,000 ערבים ישראלים. נוסף על כך, חל גידול משמעותי במספר הסטודנטים הערבים בישראל, שכן המכללות קירבו את האקדמיה ליישובים הערביים בצפון ובדרום. יש מכללות שמארגנות הסעות לסטודנטים מהיישובים".

 

 

על פי נתוני המל"ג, שיעור הסטודנטים הערבים מכלל הסטודנטים בישראל (בלי הלומדים בחו"ל) עמד ב־1996 על 7% וטיפס עד ל־15% בשנת 2016.

 

רק 20% עירוניים

 

אז מה מאפיין את המעמד ההולך ומתרחב? מצד אחד, סממנים מערביים כמו תרבות השופוני, אך לא רק: "יש גם שינוי אדיר בדפוסי הצריכה של מזון, בעיקר אצל נשים, שינוי שמתבטא בצריכת מזון דיאטטי וארוחות מוכנות", אומר חידר.

 

לדבריו, במקביל מתרחשת חדירה של רשתות מזון מהיר, בעיקר לקניונים, שגם מאוד פופולריים בקרב המגזר. "מקום הבילוי הכי בולט הוא הקניונים, 22% מהציבור הערבי עורך את הקניות שם. למוזיאונים ולקולנוע יש מעט ביקוש".

 

אין "פרברי מעמד ביניים"

 

עם זאת, חידר מדגיש שמדובר במעמד ביניים שרובו כפרי: "החברה יותר קהילתית, פחות אינדיבידואלית, יותר מתערבת בחיי הפרט ופחות אנונימית. כזו שבה כולם מכירים את כולם. זאת, גם כשמדובר בתושבים שגרים בערים כמו נצרת או חיפה.

 

"לחתונות לא שולחים הזמנות אלא פשוט עובר רכב כריזה ומזמין את תושבי היישוב, והחמולה היא עדיין הארגון הפוליטי העיקרי של המגזר".

 

האקדמיה ללימודי אופנה בנצרת. פתיחת מוסדות חינוך ומכללות בצפון ובדרום הביאה לזינוק במספר הסטודנטים במגזר האקדמיה ללימודי אופנה בנצרת. פתיחת מוסדות חינוך ומכללות בצפון ובדרום הביאה לזינוק במספר הסטודנטים במגזר צילום: אלעד גרשגורן

 

חידר מעריך את היקף מעמד הביניים ה"עירוני לגמרי" בכ־20% בלבד מתוך כלל מעמד הביניים הערבי, כאשר חלק גדול מהקבוצה הזאת, שמעוניינת באנונימיות הבורגנית המערבית, עובר לגור בעיר יהודית. עם הערים הבולטות למגורי מעמד הביניים הערבי נמנות כרמיאל, באר שבע וצפון תל אביב.

 

"אחד המאפיינים של האוכלוסייה הערבית ביישובים יהודיים הוא שהם הערבים היחידים בבניין שבו הם גרים. כלומר, הם ממש לא מחפשים קרבה של ערבים אחרים", מספר חידר.

 

אף על פי כן, אחת הסיבות לכפריות האוכלוסייה היא מיעוט של בנייה עירונית המיועדת למגזר הערבי, שמונעת את התפתחותם של "פרברי מעמד ביניים" הנפוצים בערים היהודיות. "מעמד הביניים הערבי לא יכול לבחור לעצמו שכונה. אנשים בונים לעצמם בתים על החלקות המסורתיות של המשפחה, ועשיר ועני גרים בסמוך זה לזה".

 

הנשים עדיין נשארות בבית

 

לפי חידר, כניסת המערביוּת לתוך החברה המסורתית יוצרת גם שינויים בתפיסת הזהות של אנשי המגזר: "יש כאלו שהם מערביים לכל דבר, שכל דבר מערבי מושך אותם והם חיים כמערביים, כמו בתל אביב, פריז ולונדון. יש קצה נגדי, של בני המגזר שעושים עסקים ומגיעים למעמד הביניים, אבל נשארים דתיים.

 

"הרוב מורכב ממסורתיים שמוכנים לקבל הרבה דברים מהמערב. דפוסי החיים ביומיום חילוניים: קוראים ספרות מערבית ומשתמשים במוצרים מערביים, אך היחסים החברתיים נשארים שמרניים: פטריארכליות בנישואים, שמרנות ביחסים בתוך המשפחה, חלוקת עבודה ברורה בתוך המשפחה ומשמעת נוקשה בחינוך הבנים".

 

דוגמה לכך ניתן למצוא בתעסוקת הנשים במגזר. "תעסוקת הנשים עומדת על 33%”, אומר חידר, “כאשר אצל רווקות השיעור גבוה יותר, ואילו במשפחות מעמד הביניים הערביות הוא נמוך משמעותית. כלומר, חלק גדול מהמשפחות היו יכולות להגיע למצב כלכלי טוב משמעותית ואולי אף לעבור למעמד הגבוה, אם גם האשה היתה יוצאת לעבוד".

 

פרופ' עזיז חידר. "20% בלבד מבני מעמד הביניים הערבי הם עירוניים" פרופ' עזיז חידר. "20% בלבד מבני מעמד הביניים הערבי הם עירוניים" צילום: אלכס קולומויסקי

 

 

לאחוזי עבודת הנשים הנמוכים במגזר הערבי אחראים כמה גורמים: ראשית, קיפוח מצד המדינה שמקשה את היציאה של נשים לעבודה. כך למשל, קיים במגזר מחסור במעונות יום: מהתוכנית הרב־שנתית של הממשלה לפיתוח כלכלי במגזר הערבי עולה כי 3% מהילדים הערבים בגילאי 0–3 מטופלים במעונות יום, לעומת 21% במגזר היהודי (שביעית). היבט נוסף שמקשה את יציאת הנשים לעבודה הוא תחבורה ציבורית לקויה. מהתוכנית הרב־שנתית עולה כי מספר נסיעות האוטובוסים השבועיות הממוצע לתושב יהודי הוא פי שישה ממספר הנסיעות הממוצע לתושב המגזר הערבי.

 

חידר מוסיף גורם חברתי נוסף למיעוט הנשים העובדות, והוא ההקצנה הדתית בעקבות התחזקות התנועה האסלאמית: "בלי הקיצוניות הדתית היינו במצב אחר לגמרי. אולי תמצא רוב בציבור הערבי שמדבר על דמוקרטיה, אבל כשמגיעים לנשים זה יורד לגמרי, ודמוקרטיה אינה כוללת את חירות האשה. קל יותר, מבחינה חברתית, שנשים יעבדו בתוך המגזר, אבל כאן מגיעים לקושי נוסף, והוא קושי תעסוקתי".

 

לומדים מקצועות מעשיים

 

וממה מתפרנס מעמד הביניים הערבי? "הייצוג שלו בעבודות במגזר הציבורי בישראל עדיין נמוך מאוד, ולכן הוא מורכב מבעלי עסקים פרטיים קטנים ובעלי מקצועות חופשיים, שעובדים בשוק החופשי, בעיקר בתוך המגזר".

 

לדבריו, יש כיום 23 אלף עסקים במגזר, שכוללים הרבה מאוד מרפאות ומשרדי עורכי דין: "לסטודנטים הערבים יש נטייה ללכת ללמוד מקצועות מעשיים, והיישובים הערביים מתפוצצים מעורכי דין, רופאים, מנהלי חשבונות ורוקחים". ההליכה במסלול העצמאי אינה תמיד מבחירה: "מעט מאוד עורכי דין ערבים מוצאים עבודה במשרדי עורכי דין גדולים. יש אפליה בולטת ואין משרדים ערביים משמעותיים שמעסיקים מספר רב של שכירים. בתחום מקצועות הרפואה האפליה מתונה יותר".

עוד נתון שממחיש את הצפיפות התעסוקתית במגזר הערבי ניתן למצוא בתוכנית הרב־שנתית לפיתוח כלכלי במגזר, שממנה עולה כי היקף שטחי התעסוקה לנפש במגזר הערבי עומד על 2.7 מ"ר לנפש, לעומת 11.6 מ"ר ביישובי הפריפריה היהודיים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x