• תפריט
מוסף 06.10.2016
שאלות מוסף 6.10.16 ראש

קיצור תולדות הכיסאות: אני יושב משמע אני קיים

בתרבויות העתיקות רצו שהאנשים יהיו נינוחים, כיסאות הפלסטיק הקימו את ההמונים מהרצפה, ובעידן המודרני האגו ניצח. פרופ' ויטולד ריבצ'ינסקי, אדריכל וחוקר עיצוב ידוע, יצא לחקור את האנושות דרך הכיסאות שעליהם היא יושבת, וחזר עם בשורה מעוררת אי־נוחות: העיצוב הנוכחי שכח מהנוחות

יובל סער 09:4106.10.16

את הכתבה הזו סביר להניח שאתם קוראים בישיבה. זה יכול להיות בבית, במשרד, בבית קפה, בשדרה, בתור לרופא או בכל מקום אחר. הביטו רגע על הכיסא שאתם יושבים עליו: קרוב לוודאי שיש לו ארבע רגליים (שאולי מחוברות לגלגלים, אם אתם במשרד), שהוא בעל משטח רחב שמשמש מושב ומשענת לגב. כמה מחשבה הקדשתם, אם בכלל, לכיסא הזה? ונניח שהיתה לכם אפשרות בחירה, כמה כיסאות בחנתם, אם בכלל, לפני שבחרתם לשבת דווקא עליו? ומה בחרתם? את הכיסא הכי יפה? שמתאים לסלון? הכי זול? הכי נוח? כזה שיחזיק מעמד הכי הרבה זמן? כזה שיש גם לשכנים? או אולי פשוט קיבלתם אותו, ולקחתם?

 

אלה השאלות שויטולד ריבצ'ינסקי (Witold Rybczynski) עסק בהן בשנתיים האחרונות: הוא נכנס לאולמות תצוגה של חברות רהיטים, ביקר במוזיאונים לעיצוב ואמנות, וישב על כמה שיותר כיסאות שהצליח למצוא. שכן, "אתה לא יכול לכתוב על כיסאות בלי לשבת עליהם", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט" בראיון מביתו בפילדלפיה. "אחרת יוצא לך ספר על תולדות האמנות. כיסא הוא לא פסל. או לפחות הוא לא צריך להיות".

 

בחודש שעבר יצא לאור בארצות הברית "Now I Sit Me Down", ספרו החדש של ריבצ'ינסקי, אדריכל, סופר ופרופסור אמריטוס לאדריכלות באוניברסיטת פנסילבניה. הוא כתב כ־20 ספרים נוספים, בהם כאלה שבוחנים היבטים שונים של הקשר בין האדם לאדריכלות ולעיצוב שבתוכם הוא חי, למשל בבתים או בקניונים, ופרסם אינספור מאמרים על עיצוב ואדריכלות, בין השאר ב"ניו יורקר" וב"ניו יורק טיימס". ב־2014 הוא זכה בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית בקטגוריית Design Mind, המוקדשת לתיאוריה ומחשבה על עיצוב.

 

 צילום: The Metropolitan Museum of Art

 

וכל הזמן, ברקע, היו הכיסאות. "אני תמיד מסתכל על כיסאות, בכל מקום שאני מגיע אליו", הוא מתוודה. "כי בהשוואה לפריטי ריהוט אחרים, שולחנות למשל, אנשים מפתחים יחס אישי לכיסאות שלהם: לכל אחד יש הכיסא המועדף עליו בבית, כיסאות ששמורים לאנשים מסוימים, כיסאות שהם ירשו מהסבא והסבתא שלהם. אנחנו משתמשים בכיסאות כדי לאכול ארוחה עם המשפחה או כדי לקרוא ספר, והכיסא שאנחנו משתמשים בו הופך להיות חלק ממה שאנחנו עושים, ולכן חלק מאיתנו. כיסאות הם חפצים אינטימיים, הם מדברים אלינו".

 

תרבות משנה כיסא, כיסא משנה תרבות

 

בזכות נקודת המבט הזאת, "Now I Sit Me Down" לא רק מגולל את ההיסטוריה של עיצוב הכיסאות, ובעצם מספק הצצה להיסטוריה של העיצוב בכלל, אלא מתעד כרוניקה של התנהגות אנושית. במקום האימרה הידועה הגורסת שצורה של אובייקט צריכה להיגזר מהתפקיד שלו (Form follows function), ריבצ'ינסקי מסביר שהצורה נגזרת מהתרבות (Form follows culture). כדי להשלים את התפיסה הוא מצטט את המעצב הדני הנס וגנר, שאמר שתהליך העיצוב והייצור של כיסא מסתיים רק כשמישהו יושב עליו.

 

 

ואמנם, כל עוד הכיסא נמצא בחנות הוא נחשב אובייקט תעשייתי רגיל, אבל מרגע שהוא נכנס לחלל הביתי הוא מקבל משמעות, ייעוד ושייכות. ומרגע שמתיישבים עליו, הוא גם מסמן טריטוריה: לא בכדי כשילדים רבים הם מתלוננים "הוא תפס לי את המקום", וכשאנו רוצים להתיישב במסעדה אנחנו שואלים "האם המקום הזה פנוי?". מעבר לכך, לכיסאות יש גם משמעויות דתיות (הכס הקדוש, הכיסא הריק בליל הסדר), ומשמעויות פוליטיות: ולא, הכוונה היא לא ל"משחקי הכס"; מספיק להיזכר כיצד ב־2010 מי שהיה אז סגן שר החוץ, דני אילון, החליט לנזוף בשגריר טורקיה בישראל והושיב אותו על כיסא נמוך במשרדו. "העיקר שיראו שהוא נמוך ואנחנו גבוה ויש פה דגל אחד", אמר אילון לצלמי הטלוויזיה.

 

ואולם בסופו של דבר הגורם החשוב ביותר בכיסא הוא הנוחות, קונספט חדש יחסית בתולדות האנושות. הספה הנוחה, לדוגמה, הומצאה רק במאה ה־17, כשהמעמד העליון החל לארח בביתו בני עשירים אחרים לתה של אחר צהריים. עם המהפכה התעשייתית והייצור ההמוני הספות נהפכו לזולות יותר, ונכנסו לבתים של הציבור הרחב. אחת מנקודות המפתח של התהליך קרתה, אגב, ב־1979, כשלאחד המעצבים של איקאה נמאס שהבת שלו הורסת את הריהוט האיטלקי היקר בבית, והוא תכנן את ספת Klippan המפורסמת. וגם הנוחות, אגב, היא עניין תרבותי. בעוד הצפון אירופאים יושבים על הרהיטים שלהם, האמריקאים יושבים בתוכם — משתרעים, נמרחים, או כל תיאור דומה. ובמרוצת ההיסטוריה של הכיסאות אפילו הנוחות נהפכה למותג, עם המושג "כיסא נוח", המיועד לחוף הים או לחצר. השם הזה מהלל את האיכות שבנוחות, וגם מרמז על כך ששאר הכיסאות נוחים פחות. מצד אחר, מרוב שהוא נוח קצת קשה להתרומם ממנו.

 צילום: IKEA

 

הנוחות היוותה בעקיפין גם את הטריגר לתחילת העבודה על הספר. זה קרה לפני כשנתיים, כשריבצ'ינסקי קיבל הודעה לעיתונות שסיפרה על כיסא חדש, כיסא החלומות (The Dream Chair) שעיצב האדריכל היפני הנודע טדאו אנדו לחברת Carl Hansen & Søn, מחלוצי הריהוט הדני המודרני של שנות החמישים והשישים. הידיעה משכה את תשומת הלב של ריבצ'ינסקי משום שעד אז לא קשר את שמו של אנדו עם ריהוט. "יש לחברה אולם תצוגה בניו יורק, אז הלכתי אליו במיוחד כדי לנסות את הכיסא. לא ממש התרשמתי מהנוחות ובכלל, אבל בזמן שהייתי שם ישבתי על כיסא אחר שתכנן הנס וגנר לפני יותר מ־50 שנה. איזה כיסא!".

 

כך, דרך הישבן, החל מסע קפדני בניסיון להבין כיסאות, ואותנו דרכם. "מכיוון שקשה לשבת על כיסאות ישנים, הלכתי למוזיאונים והסתכלתי על ציורים. ובציורים, במיוחד אלה שנעשו אחרי המאה ה־18, אפשר לראות לא רק איך נראה הכיסא, אלא גם איך השתמשו בו, מה הקשר שלו לחדר ולבית. לכיסא יש משמעות דקורטיבית מעבר לפרקטיקה, ולא בכדי הוא מוצג פעמים רבות בהקשר של אמנות דקורטיבית: הוא לא רק פונקציונלי, וכשאנחנו בוחרים כיסאות לבית למראה שלהם ולהתאמה שלהם לחדר יש חשיבות רבה".

 

אחד הדברים שהתבהרו לריבצ'ינסקי הוא שמעבר לכך שהכיסאות מושפעים משינויים תרבותיים, הם גם משפיעים עליהם, וזהו תהליך גומלין ארוך ומורכב. "כשאתה מסתכל על ההיסטוריה של כיסאות ושל ישיבה אתה מגלה שבמשך הזמן רוב האנשים לא ישבו על כיסאות כשהם אכלו או אירחו. הם ישבו על מזרנים, והריהוט היה נמוך יותר. זה נעלם ולא חזר, בין השאר כי אתה צריך הרבה משרתים שיגישו לך את האוכל". כיום מי שלא יושב על כיסא אלא על הרצפה או השולחן משבש את הסדר ה"טבעי".

 

 

"ישיבה על הרצפה היתה מקובלת בבוהמה האירופית בשנות העשרים של המאה הקודמת או בארצות הברית בשנות השישים, והיתה מעין מרד. אבל אתה עדיין רואה אנשים יושבים על הרצפה בנסיבות מסוימות כשהם מחפשים נוחות שהם לא מוצאים, בשדות תעופה לדוגמה".

 

לדבריו, "המעבר של תרבויות רבות מישיבה על הרצפה לכיסאות שינה את האדריכלות ואת הבגדים. כשאתה יושב על הרצפה אתה צריך בגדים משוחררים יותר, לא נוח לשבת בבגדים הדוקים. אם אתה מסתכל על אדריכלות יפנית מסורתית, התקרה בחדרים לא גבוהה במיוחד, זה קשור לעובדה שאתה יושב נמוך, דבר המחייב גם פתרונות אחסון נמוכים. אם אתה חושב על חלונות, גם המיקום שלהם משתנה לפי הגובה שבו אתה יושב.

 

ריבצ'ינסקי על "כיסא החלומות" של אנדו. "מסתכל על כיסאות בכל מקום שאני מגיע אליו" ריבצ'ינסקי על "כיסא החלומות" של אנדו. "מסתכל על כיסאות בכל מקום שאני מגיע אליו" צילום: Adrian Gaut

 

"חלק מהשינוי נובע גם מטעם: פשוט יותר, מורכב יותר וכן הלאה. וכשטכנולוגיה וחומרים חדשים צצים, גם הריהוט משתנה. כך לדוגמה, אחד האתגרים הטכניים בכיסאות הוא המחברים, וחלק גדול מהחדשנות בעסקי הכיסאות הגיע כשהמעצב ניסה לפתור את סוגיית המחברים או פשוט להעלים אותם. כשמיכאל טונט (Thonet) מכופף את העץ כדי לייצר את הכיסא האיקוני שלו, או כשצ'רלס וריי אימס הופכים את הרגליים ליחידה אחת - זו התמודדות חדשנית עם האתגר הזה".

 

אני מספר לריבצ'ינסקי איך לפני כמה שנים ביקרתי בחנות של רשת הביטאט, היבואנית הישראלית של חברת ויטרה שמייצרת את הרהיטים של אימס, ושמעתי שתי נשים מתעכבות ליד אחד הכיסאות שעיצבו בני הזוג, כשאחת אמרה לחברתה: "זה מדהים מה שעושים היום". הוא צוחק ואומר: "כשרנצו פיאנו תכנן את הבניין החדש של 'הניו יורק טיימס' בניו יורק (שנחנך ב־2007), הוא שם בקפטריה כיסאות של אימס וזה הרגיש בבית. לכאורה זה היה צריך להיות מוזר שפיאנו בחר דווקא בהם, אבל עובדה שהוא שמח לבחור כיסא בן 60 או 70 שנה. ברור שאפשר לראות בבחירה גם הומאז' למודרניזם, אבל הכיסאות האלה עדיין טובים יותר מכל אלו שהגיעו אחריהם. הם כמו מוצרט: לא צריך להעתיק אותו, מספיק להקשיב.

 

"ככלל, הרבה מהכיסאות שתוכננו במחצית הראשונה של המאה ה־20 עדיין מיוצרים היום. הכיסאות של מעצבים כמו אימס, אלוואר אלטו או מרסל ברויר שרדו לא רק בגלל ההילה של המעצב, אלא כי הם באמת כיסאות טובים, ומה שמייחד אותם הוא שנדרש למעצבים הרבה זמן כדי לפתח אותם — ושהם שהתחילו מחומר ולא מהצורך לעצב כיסא איקוני".

 

 

כשהאגו של המעצבים שוכח את הנוחות

 

ואמנם, בשנים האחרונות נדמה שחלק גדול מהמעצבים בוחרים לחקור את המורפולוגיה של הכיסא, גם אם הדבר בא על חשבון נוחות או שימושיות. מספיק לבקר פעם אחת בסלון הרהיטים השנתי של מילאנו, במסגרת שבוע העיצוב החשוב בעולם, כדי לתהות אם העולם באמת צריך עוד כיסאות חדשים ולראות כיצד החברות השונות שמות בקדמת הבמה את המעצבים ולא את היושבים.

 

"אני בספק אם הכיסאות של היום ישרדו בעוד 100 שנה, ואני חושב שהרבה ממה שמניע כיום את השוק זה שיווק", אומר ריבצ'ינסקי. "צריך לזכור שברויר או אלטו היו לגמרי לא ידועים כשהם עיצבו את הכיסאות שלהם, הם לא נמכרו כ'כיסאות מעצבים'. חלק גדול מהשיווק כיום מתבסס על שמות, כמו 'כיסא פרנק גרי'. אבל פרנק גרי הוא אדריכל מעניין, הוא לא מעצב כיסאות. זה מחזיר אותי לכיסא החלומות של טדאו אנדו: הנס וגנר הקדיש את כל חייו לכיסאות ולכן זה לא מפתיע שהכיסאות שלו טובים מאלה של אנדו".

 

ובהשוואה לכיסאות עתיקים יותר?

"קח לדוגמה כיסא וינזדור שיוצר לראשונה באנגליה באמצע המאה ה־17, או כיסאות בסגנון לואי ה־15. אנחנו עדיין משתמשים בהם, מייצרים אותם, הם פופולריים מאוד. והסיבה לכך היא שמי שתכנן אותם פתר את הבעיה כל כך טוב. כך גם לגבי השרפרפים המתקפלים, אלו שהרגליים שלהם בצורת איקס. אתה יכול למצוא אותם כבר בימי מצרים, רומא ויוון העתיקה. הם קלים לייצור, פרקטיים. אתה יכול לשנות את החומר שממנו הם עשויים אבל יהיה לך קשה לשפר את העיצוב שלהם, ולכן הם לא נעלמו.

"המאה ה־18 היתה תקופה טובה לכיסאות, כמו כיסאות הצ'יפנדייל או לואי ה־15. זה היה קשור כמובן לחדשנות, אבל גם לעובדה שאתה צריך כסף כדי לתמוך בתעשייה ובייצור — וגם את האנשים שיכולים לקנות את הכיסאות האלה. גם שנות החמישים, עם העיצוב הדני המודרני או זה של אימס, היו טובות. לעומת זאת, יש תקופות שבהן אנשים שוכחים כמה מהשיעורים הבסיסיים בתחום, ואני חושש שאנחנו בעידן כזה עכשיו".

 

מהם אותם שיעורים?

"הסינים המציאו את המושבים עם התמיכה לגב בצורת האות S, בניגוד למשענת ישרה שהיתה נפוצה לפני כן. זה הגיע לאירופה במאה ה־18, אבל בתחילת המאה ה־20 שכחו את זה, וכמו שאנחנו יודעים היו בעיצוב של תחילת המאה ה־20 הרבה קווים ישרים. דבר נוסף ששכחו זה את הרפדות, שנכנסה לתחום במאה ה־17, כך שבמקום להניח כרית על משטח קשיח אתה יכול לרפד אותו ולשחק עם הרכות שלו. יש כורסאות שאתה לא רואה את הבסיס שלהן, שהן 100% ריפוד. היום זה נעלם, ואני חושב שזה אובדן עצום. מעצבים מודרנים מעדיפים דברים אחרים; אולי זה נראה להם מסורתי מדי, אולי לכסות את השלד של הכיסא נראה להם כמשהו לא הגון".

הייתי בטוח שתגיד שאחד השיעורים הראשונים הוא נוחות.

 

"באמת יש תקופות שבהן הנוחות חשובה פחות. כשאתה יושב על כיסא יווני קלאסי אתה רואה שהוא עוצב לנוחות: הזווית של הכיסא נינוחה, לעומת כיסאות שמכריחים אותך לשבת יציב ודרוך. גם הרפדות הומצאה רק כדי שיהיה נוח יותר, וזה לא קשור למראה: כל כורסאות הנוחות הפופולריות בארצות הברית מאוד לא אטרקטיביות, אבל נוחות מאוד.

 

"חשוב לציין שרוב יצרני הכיסאות והמעצבים הבינו שבסופו של דבר אין תנוחה אחת מושלמת, אלא כיסא שמאפשר תנועה, יותר מתנוחה אחת. נילס דיפריינט האמריקאי, שעיצב את אחד הכיסאות המשרדיים הטובים ביותר, אמר ש'התנוחה הטובה ביותר לשבת היא לשכב', והוא אדם שהקדיש חלק גדול מחייו לבחינת גוף האדם דרך פעילויות שונות כגון לשבת, להקליד, לנהוג וכן הלאה. מכיוון שבני אדם מגיעים במנעד רחב של מידות ופרופורציות, הוא הבין שרוב האנשים לא משתמשים בכל ידיות הבקרה של הכיסאות ושהם ממילא גם לא יודעים מה התנוחה הטובה ביותר לשבת. בכיסא שהוא עיצב יכולת השליטה שלך היא מינימלית, כל השאר קורה באופן אינטגרלי".

 

המהפכה הישראלית שאפשרה לעולם לשבת

 

כשהוא עוסק בעידן המודרני, ריבצ'ינסקי מקדיש התייחסות נרחבת ל"מונובלוק", כיסאות הפלסטיק המיוצרים בהזרקת פלסטיק מומס לתבנית סגורה שיוצרת כיסא שכולו יחידה אחת. בקרב הראשונים בעולם בז'אנר הזה נמצאים הכיסאות הישראליים הידועים בשם הגנרי "כתר פלסטיק", שיוצרו לראשונה ב־1985 ונהפכו לאייקון עיצובי בכל העולם. מעצבים וחובבי עיצוב נוהגים להשמיץ את הכיסאות האלה, אף שבסופו של דבר הם נוחים, לפחות באופן יחסי, עמידים, זולים, וגם הציגו סטנדרט ייצור חדשני וסימנו את הכיוון לרבים מכיסאות הפלסטיק שאפשר למצוא כיום בחנויות.

 

"כיסא הפלסטיק הוא הכיסא הגלובלי של ימינו. רובם ממש נוראיים, הם לא ממש כיסאות טובים, אבל זה הכיסא של התקופה שלנו. זה מעולם לא היה פטנט, זה לא עיצוב מדהים, אבל הוא חשוב. תרבויות רבות לא משתמשות ולא השתמשו בכיסאות, אבל בגלל התפוצה שלהם הכיסאות האלה גרמו להכי הרבה אנשים לשבת".

 

לך יש כיסא מועדף?

"אני יושב על כיסא טוב ונוח, אבל הוא כמו כלי, אני לא אוהב אותו. אלה לא חומרים אנושיים במיוחד, אתה לא יכול ליצור איתו קשר רגשי. יש לי כורסה שאני קורא בה, היא נוחה, עוטפת אותך, ויש לי כיסא נדנדה לצפייה בטלוויזיה. בסופו של דבר, אולי מה שהופך כיסאות עבורי לכל כך יוצאי דופן זה כמה זמן הם מחזיקים, אף שאנחנו לא חושבים עליהם כמשהו עתיק. אנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו, אבל תראה כמה זמן הם שורדים".

 

וזו אולי המסקנה מאירת העיניים ביותר של ריבצ'ינסקי: בניגוד לחפצים רבים אחרים, הכיסא לא באמת השתנה מאז הומצא לראשונה. השינויים שכן התרחשו בעיצובו ושימושיו הם יותר תרבותיים מטכנולוגיים, והכיסא לא בהכרח נהיה טוב יותר או נוח יותר עם השנים. כך, בפרפרזה על האמרה "אתה מה שאתה אוכל", אפשר להגיד "אתה מה שאתה יושב עליו", או במילותיו של ריבצ'ינסקי עצמו: "בסופו של דבר הדרך שבה אנחנו בוחרים לשבת, ומה שאנחנו בוחרים לשבת עליו, אומרת הרבה עלינו — על הטעם שלנו, החפצים שאנחנו בוחרים להשאיר איתנו במשך השנים והערכים שלנו".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x