$
מוסף 15.09.2016
שאלות מוסף 15.9.16 ראש

אבק דרכים בתלתליי

ולריה גסלב היתה ילדה עם שיער אפרו בגן בלונדיני באוקראינה, הפכה להיות נערת אפרו בתיכון בחולון שמחביאה את תלתליה, והמשיכה כחיילת שהאפרו שלה נתפס כמרד צה"לי. בבגרותה התגלגלה לדרום אפריקה, ארץ האפרו הלוהט, והיתה בטוחה שתוכל לשחרר לחופשי את תלתליה - עד שנחשפה לפוליטיקת השיער הסוערת בעידן הפוסט־קולוניאלי

ולריה גסלב, קייפטאון 09:0615.09.16

שיחת היום בדרום אפריקה היא שְֹעַר נשים. באינספור פוסטים בפייסבוק מככבת זולייקה פטל (Zulaikha Patel), תיכוניסטית חמודה בת 13 מפרטוריה, כשהיא מצליבה את ידיה מעל לראשה מול גבר לבן מבוגר בתנועת התרסה שאומרת "תכלאו אותנו". אי אפשר להתעלם מרעמת האפרו המפוארת של פטל, ולא במקרה. הרעמה הזאת היא הסיבה לזעם. פטל וחברותיה מובילות מחאה נגד הנהלת בית הספר שלהן, שאיימה להעניש תלמידות שלא "ירגיעו" את שערן. אגב כך הן נהפכו לאייקון של מחאה רחבה הרבה יותר.

 

נושא השיער התלבש בדיוק בזמן על מחאות הסטודנטים שקוראים לדה־קולוניזציה - המילה החמה בשיח החינוכי של דרום אפריקה בשנתיים האחרונות. מהסרת פסלו של גדול האימפריאליסטים ססיל ג'ון רודס מקמפוס אוניברסיטת קייפטאון, דרך הקפאת ההעלאה של שכר הלימוד היקר ממילא, עד דיון בתכנים האקדמיים הנלמדים מזווית יורו־צנטרית, וגם בזהות המרצים, שרובם הגדול עדיין לבנים. כך נראית חברה במעבר פוליטי איטי, המלווה בשינויים נרחבים שלא פוסחים על כלכלה, חינוך ואסתטיקה.

 

מבחינתי, "פוליטיקת השיער השחור" הבוערת החזירה אותי בלי שאהיה מוכנה לכך אל תסביכיי ארוכי השנים עם שיער האפרו שלי.

 

כבשה שחורה סובייטית

 

בתמונת המחזור מברית המועצות של 1989 קשה שלא להבחין בי: אני הילדה היחידה מתוך 13 ילדים בלונדינים בני שש שלראשה שיער מתולתל כהה. יש לי מעט מאוד זיכרונות מאוקראינה הסובייטית, ושניים מהם קשורים לתלתלים האלה. הראשון הוא זה של אמי היקרה הנאבקת בקשרי השיער שלי בכל פעם שבה ניסתה לסרק אותי, לא יודעת איך להתמודד עם השיער המתולתל שירשתי מאבי. הפתרון שמצאה היה לספר אותי לעתים תכופות, מה שבידל אותי עוד יותר מחברותיי ארוכות הצמה ויצר לפעמים רושם מוטעה שמדובר בילד.

 

הזיכרון השני הוא של אחותי הגדולה, שהתברכה בשיער גלי גולש, מקניטה אותי בקריאות "כושי". "ניגר" ברוסית.

 

אימת הנטורל פורמולה

 

כשהייתי בת תשע עברנו לישראל. תלתלים כבר לא היו מחזה כה נדיר ואני הייתי בוגרת מספיק כדי לקחת את שערי בידיי. ההחלטה הראשונה שלי היתה להאריך אותו. תגלית המרכך, שלא היה על המדפים בברית המועצות, הצילה אותי מייסורי הסירוק. אבל התגלית המרגשת באמת שהביא השפע הקפיטליסטי נקראה "נטורל פורמולה", קרם לחות לשיער שכיכב בשנות התשעים, ושאת ריחו אזהה מתוך שינה גם היום. מריחת השיער בקרם או ג'ל אחרי כל חפיפה העניקה לו מראה רטוב ונפוח הרבה פחות, מה שאפשר לי אפילו לפזר אותו מעת לעת. בשלב מאוחר יותר התקדמתי למסיכת שיער ללא שטיפה של לוריאל, מותג יוקרתי יותר ולא פחות מזיק. תוצר הלוואי של כל אלה היה דומה: שיער עצוב ולא בריא, חנוק מכימיקלים.

 

אני זוכרת את עצמי בבית ספר יסודי משווה את תלתליי לאלו של שלומית, מלכת הכיתה לרגע. היא היתה ממוצא תימני או עיראקי, מקובלת הרבה יותר ממני, אולי משום שתלתליה היו מרוסנים ונפוחים פחות משלי. אחר כך למדתי שהמתולתלות מעדות המזרח סבלו מדיכוי חברתי בשל תלתליהן, אבל בחוויה שלי כ"רוסייה" הן היו מעוררות קנאה ממש - ותלתליהן היו מודל לחיקוי.

כאילו לא היה די במבטא הרוסי, בעוני היחסי ובביגוד הפחות אופנתי כדי לפגוע בביטחון העצמי שלי, היה לי גם את השיער להתמודד איתו. אני זוכרת במעורפל את קריאת הגנאי "כבשה" שהופנתה תדירות לשערי, אבל הדחקתי אותה היטב יחד עם קריאות ה"כריש" שהופנו לאפי. כך ביליתי את שנות העשרה, המבולבלות ממילא, בעודי מדכאת את שערי בתסרוקת אבועגלה, בניסיון לשוות לו מראה גושי עגול. 

 צילום: באדיבות ולריה גסלב

 

 

למזלי, לפחות ניצלתי משעבוד למיישרי שיער למיניהם, שנחשבו פסולים לגמרי בעיני אמי. בהזדמנות אחת בלבד יישרתי את שערי: בטקס הסיום של כיתה ט', שבו קיבלתי תעודת הצטיינות. לכבוד האירוע התירה לי אמי ביקור במספרה בקריית שרת בחולון, כדי לעשות פן. החידוש המרגש החזיק מעמד שעות אחדות, עד המסיבה בתום הערב, כשקפצתי לבריכה של ימית 2000.

 

וכך המשכתי לקנות ולמרוח קרמים אל תוך שנות העשרים של חיי. במבט לאחור אני מרגישה שהקרמים האלה שיחקו לא רק תפקיד טכני של דיכוי נפח התלתלים, אלא גם תפקיד פסיכולוגי של דיכוי האהבה העצמית. כמו מייק־אפ, שאת מחליטה למסך את עצמך בעזרתו על בסיס יומיומי, הפכו גם הקרמים לשיער תזכורת לכך שאינך יפה כמו שאת.

 

חיילת, שפרי שיערך

 

הפעם הראשונה שבה זכורה לי תחושת גאווה שקשורה לשערי המיוחד היתה כשהתגייסתי. הקושי בלבישת מדים והשלת האינדיבידואליות שלי גרם לי להעריך את הכוח שבתלתליי הנפוחים. הם היו אז באורך נושק כתפיים גבולי, שלא חייב אותי לאסוף אותם לקוקו. וכך, עם פסים בלונדיניים חצופים, הרגשתי מאוד נחמד להיראות שונה. השיער העניק לי ניחוח קל של מרדנות, בלבה של מערכת שבנויה על צייתנות. שלא כמו בבית הספר, שבו להיות כמו כולם זו בחירה אישית כדי להיות מקובל, הצבא הוא מערכת שמחייבת להיראות כמו כולם. וכשההאחדה נכפית, משתנה מיד המשמעות של ייחודיות אסתטית - שנהפכת מגורם מגונה לממנף.

 

לא במקרה, הפעם השנייה שבה התגאיתי בתלתליי הנפוחים היתה באמצע שנות העשרים, כשעבדתי בכנסת - עוד מקום שמחייב עמידה בכללי לבוש נוקשים. בניגוד לרצוני נדרשתי לרכוש לעצמי מלתחה חדשה ו"מכובדת" של מכנסיים אפורים וחולצות מכופתרות, אבל לעולם הקפדתי לפזר את רעמת השיער. זו כבר היתה אז ארוכה ומפוארת, וזיכתה אותי בכינוי החיבה: "התנועה לשחרור השיער".

 

פתאום זה מדהים

 

בתשובה פואטית להערות ה"ניגר" המקניטות של אחותי בילדותנו, את הצעד המשמעותי ביותר לעבר אהבת השיער שלי עשיתי כשדרכתי על אדמת אפריקה. בגיל 28, ביום הראשון של הטיול שלי בקייפטאון, נכנסתי לחנות מעצבים קטנה והתקבלתי על ידי מוכרת הבגדים המקומית בקריאה "אני מתה על השיער שלך!".

 

מאז ועד היום, ארבע שנים אחרי, המוכרת מפו נהפכה לאחת מחברותיי הקרובות, והמחמאות על רעמת התלתלים שלי הפכו לשגרת חיי בדרום אפריקה. כמעט שלא עובר יום שבו לא מעירים לי בחיוב על שערי - קופאיות, עוברי אורח, קבצנים או מכרים בבר השכונתי. "זה שלך?" ו"איך את עושה אותו?" הן השאלות הנפוצות ביותר, והן לא נמאסות עליי לעולם. "נולדתי כך", אני עונה בגאווה, "כך אני קמה בבוקר". כשאני מגלה להם שלא אהבתי את השיער שלי רוב שנות חיי, הם לא מאמינים שהרגשתי כך. לעתים, כשהמחמאה מגיעה מבחורה שאומרת שהיתה רוצה שיער כזה, אני מוסיפה מוסר השכל חינוכי: "תאהבי את עצמך כמו שאת".

 

בדרום אפריקה העכשווית השיער שלי מעניק לי פריבילגיות ו"סטריט קרדיט", כבוד רחוב. אני אפילו מייחסת לו את העובדה שמעולם לא נפלתי קורבן לפשע ברחוב. אני בטוחה שמשהו בשערי הנפוח מקרין ביטחון ומבלבל שודדים פוטנציאליים. ידידי סיזווה טוען שאירופאים ו"לבנים" הם לרוב קהל היעד של גנבים ברחוב, ואילו בגלל שערי אני נראית מרחוק כ"צבעונית" - קטגוריה גזעית מימי האפרטהייד, שלתוכה נופלים בני תערובת וצאצאי עבדים מהמזרח. חברתי מיכל טוענת שלא היו מאפשרים לי לעלות על אוטובוס של לבנים בימי ההפרדה הגזעית.

 

רעמה ששווה 2,500 שקל

 

בדינמיקה של פוסט־אפרטהייד, אסתטיקה של מה שנחשב שחור־אפריקאי מגניבה הרבה יותר מזו שנחשבת לבנה־אירופאית. אחרי שנים של דיכוי עצמי מדובר מבחינתי בפיצוי פואטי - וזה מה שמנהלי בית הספר התיכון בפרטוריה לא הפנימו. לפני שנתיים הציעה לי בחורה שהכרתי בהוסטל מקומי לשלם לי עשרת אלפים ראנד (כ־2,500 שקל) תמורת תלתליי. היא מנהלת חברה למכירת פאות משיער טבעי לעשירות שחיות במדינות אפריקאיות שכנות.

 

"השיער שלך מיוחד, לא צבוע ולא עבר שום טיפול כימי", היא בחנה וניתחה אותו. סירבתי בנימוס, מנימוקי מצפון. לא רציתי לתרום לתעשייה שמזינה את חוסר הביטחון של נשים ביחס לשערן הטבעי. שנה אחר כך הסתפרתי לאפרו קצר. הייתי אז נואשת לכסף וניסיתי ליצור איתה קשר, ללא הצלחה. ניסיתי לתרום את תלתליי לטובת פאה לנשים לאחר טיפולי סרטן, אבל התברר שהייתי צריכה לחתוך אותם בקוקו כדי שיהיה ברור איפה הקצוות. כך נזרק שיער בשווי שלושה חודשי שכר דירה לפח האשפה.

 

ג'קסון או פושקין?

 

האפרו החדש שלראשי היה מאוד דומה לתסרוקת בילדותי. אז היו אומרים שאני דומה למייקל ג'קסון הילד, מימי חמישיית הג'קסונים. הפעם השוו את המראה שלי לפנתרה השחורה אנג'לה דיוויס, מחמאת ענק בחוגים פן־אפריקאיים. ערב אחד במסעדה שאל אותי מישהו על מקור השיער שלי. במסגרת האובססיה הלאומית של מיון אנשים לקטגוריות גזע, הוא התעקש לדעת מאיפה אני. עניתי שאני מאוקראינה ומישראל. הוא לא השתכנע: "אבא שלך שחור?" עניתי שלא. "סבא שלך היה שחור?" לא. סיפרתי לו שלמיטב ידיעתי אבות אבותיי היגרו מחבל הסן שבגרמניה לאוקראינה, וזה הכי רחוק שהלכתי בשבילי ההיסטוריה המשפחתית. אבל הוא התעקש שאשאל את הוריי מי היה שחור במשפחה.

 

זה שעשע אותי, והעליתי את הנושא בשיחת הסקייפ הבאה עם ההורים. "אבא, תהית אי פעם איך קיבלת שיער מתולתל, ואם היו לך שורשים אפריקאיים?" שאלתי. אבי היקר, בעל נטיות גזעניות קלות, תולדה של בורות ושטיפת מוח של תקשורת ההמונים, התעצבן קמעה. "אפילו למשורר הדגול פושקין היו תלתלים", ענה בהתגוננות. כששאלתי איך המשורר קיבל את תלתליו, הוא ענה שסבו של פושקין היה מהאצולה האתיופית, שעשתה עסקים והנאה עם האצולה הרוסית. מאוחר יותר למדתי שמדובר בכלל בסבא רבא ממוצא קמרוני, אבל מבחינת אבי זה לא משנה. אתיופיה או קמרון, שתיהן זה אפריקה.

 

סתם מוזרה זה בסדר

 

את היסטוריית התלתלים של משפחת גסלב כנראה לעולם לא נדע, אבל העתיד נראה אפריקאי מתמיד. לפני חודש קיבלתי הודעה ממשרד הפנים בפרטוריה, שהבקשה שלי למעמד תושבות קבע על בסיס כישורים מיוחדים אושרה. עכשיו אני יכולה להוציא תעודת זהות דרום אפריקאית. החלטתי לחגוג את ההישג הביורוקרטי ולדאוג שבשונה מכל התעודות המזהות שלי בעבר - הפעם תהיה לי תמונת פספורט מושקעת.

 

התכוונתי ללכת לספר המוכשר שלי זוקי כדי לסדר לעצמי אפרו עגול במיוחד, אלא שהוא היה בחופש. כך יצא שנכנסתי למספרה אקראית ברחוב, ונפלתי לידיו של ספר מרושל שגזר את תלתליי באופן מאוד לא סימטרי. לא רק שלא השגתי תמונת פספורט מושלמת, לא יכולתי אפילו לצאת מהבית בלי מטפחת על הראש.

 

בניסיון להפוך לימון ללימונדה החלטתי להתמודד עם התקרית המצערת באמצעות תוספת צמות. התענוג עלה 700 ראנד וגזל שלוש שעות עבודה משתי עובדות במספרה. "את רוצה להיראות כמו אשה אפריקאית, אה?" העירה בחיוך הספרית הניגרית פלישיה, שלעצמה עשתה תוספת שיער חלק ארוך ונראתה קצת כמוני אחרי הפן של טקס סיום כיתה ט'.

 

ולריה גסלב בדרום אפריקה. בעידן הפוסט־אפרטהייד, אסתטיקה של "שחור־אפריקאי" מגניבה הרבה יותר מזו של "לבנה־אירופאית" ולריה גסלב בדרום אפריקה. בעידן הפוסט־אפרטהייד, אסתטיקה של "שחור־אפריקאי" מגניבה הרבה יותר מזו של "לבנה־אירופאית" צילום: Noncendo Charmaine

 

עד כה זו לא נראתה לי אופציה מושכת. הראשונות להציג את מראה הצמות בחיי היו העולות האתיופיות, אך במקרה שלהן הסקס אפיל של הגאווה האפריקאית דוכא במסגרת השיח הישראלי על "התאקלמות". מפעל ההאחדה הציוני מנע מהצמות להיהפך לאופנה מקומית. ה"לבנות" היחידות שזכורות לי עם צמות היו נערות בלונדיניות בטיילת באילת, אך הן תמיד נראו עצובות כי קלעו את מעט השיער שלהן למעט מדי צמות, עם יותר מדי קרחות חושפות קרקפת. אבל הפעם עמדתי לטוס לחתונה בשבדיה ולא הייתי צריכה להסתובב בדרום אפריקה האובססיבית לחלוקה בין שחור ללבן. יכולתי להיות סתם מוזרה באירופה, וזה היה בסדר מבחינתי.

 

זו היתה היכרות עומק מזן חדש עם פוליטיקת שער הנשים האפריקאיות. גיליתי שבחוגים הפן־אפריקאיים, המאמצים בגאווה אסתטיקה הנחשבת שחורה, צמות הן "אין". כל השאר, מתוספות שיער עד פאות, הם "אאוט", מחמת החשד להיראות כמתחקה על סגנון האירופאים. על הרקע הזה, זולייקה הקטנה חגגה ניצחון על הנהלת בית ספרה. בעקבות לחץ ציבורי, משרד החינוך הקפיא את הסעיף בתקנון תיכון פרטוריה האוסר על תסרוקות "אקזוטיות" ופתח בחקירה. צעד קטן לאקטיביסטית הצעירה, וצעד גדול בהתנערות של דרום אפריקה מהרגלים גזעניים. מעניין מה יהיה המאבק הבא: התלבושת האחידה שנראית כמו מדי פנימיה נוצרית בבריטניה? או אולי השפה? אנגלית ואפריקאנס הן השפות המקובלות היחידות במערכת החינוך ובסביבה התאגידית, ושפות "אפריקאיות" כמו זולו וק'וסה אסורות בשימוש, למרות שהן שפות האם של מרבית האוכלוסייה.

  

באשר לי, אחרי כמה לילות של ייסורים שנבעו מחוסר הנוחות וכובד המשקל של תוספות השיער הקלועות, ואחרי ימים ארוכים שבהם הקרקפת גירדה בטירוף בתגובה אלרגית לחומר המלאכותי, הבנתי לפתע את סוד הקסם של הצמות: יש עוצמה גדולה בלהיראות אחרת. להסתכל במראה ולראות את עצמך שונה, עם שיער חדש, כמו בפוטושופ. כיף לשחק עם הצמות ולבחור בכל יום מה תעשי איתן - כתר עגול, חצי קוקו, או פרוע. יש עוצמה בלהרגיש קצוות שיער ארוכים על הגב. בשונה מפאות, את לא מנסה להיראות כמו מישהי אחרת, אף אחת הרי לא נולדה עם צמות. במשחק הזה כולן יכולות לשחק. והמחמאות תרמו גם הן להתאהבות שלי בלימונדה. אומרים לי שהן מצעירות.

 

אבל עכשיו, יותר מחודש אחרי הביקור אצל פלישיה, זמן הסרת הצמות מתקרב. היא אמרה שיחזיקו חודש־חודשיים, אבל הצורך לשטוף ולסרק את השיער גובר. שערי הטבעי ודאי כבר ארך דיו, והספר הטוב שלי חזר מהחופשה ויוכל לתקן את הנזק. מתוך הצמות המלאכותיות כבר מבצבצות שערותיי הטבעיות, חלקן לבנות, מה שכמעט שכחתי. שיער שיבה לגברים נחשב סקסי, אבל נשים נוהגות לצבוע את שערן באדיקות ולמסך את השורשים הלבנים. באוקראינה, בישראל או באפריקה, זה מנהג שמעולם לא קסם לי. עד שהשלמתי עם התלתלים, עלי לאזור כוחות למאבק הבא - להמציא מחדש את האסתטיקה של שערות שיבה אצל נשים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x