$
מוסף 11.08.2016
מוסף פרויקט אוגוסט באנר אמצע

דבלין, אירלנד: מצפים למינימום, מופתעים לטובה

טל שמואלי מספר איך למרות הגשם החם, בקיץ דבלין עושה לכולם בית ספר

טל שמואלי 10:0711.08.16
"תשעה חודשים של חורף ושלושה חודשים של מזג אוויר מחורבן" — זו רק אחת האמירות הנפוצות, והלא מחמיאות, על מזג האוויר באירלנד. ובכל זאת הקיץ בדבלין, בירתה של הרפובליקה האירית, הוא תקופה מיוחדת ויפהפייה, גם אם לחלוטין לא צפויה.

 

אני גר פה כבר יותר משנה, מטעמי עבודה, ומבקר בישראל כל כמה חודשים. לפני שבועיים נחתתי בחזרה בעיר, והבטתי מחוץ לחלון המטוס כדי לדעת כמה קר עומד להיות לי בהמתנה למונית. החלון היה מכוסה אדים, ולא היה אפשר לראות דבר מלבד מריחות של אפור וירוק. הקברניט הכריז שהגענו לדבלין, שהשעה שבע בערב, שהטמפרטורות נוחות, שיש לנו מזל שנחתנו בקיץ, וגם, כמובן, שניזהר במדרגות. בדיוק ירד גשם.

 

המונית מתפתלת בדרך הארוכה וחוצה את העיר. שבת בערב, והרטיבות לא מפריעה לדבלין לחגוג סוף שבוע קיצי. בתקופה הזאת השמש שוקעת פה אחרי תשע בערב, וגם זה רק לאחר מופע שקיעה ארוך ומרובה הדרנים. חלפתי על פני כמה מהרחובות המרכזיים, והיה ניכר שהם כבר מחממים מנועים לקראת הלילה. השמש הנמוכה מרחה בערבוביה את הצללים חסרי הפרופורציה של העוברים והשבים, והאור שלה השתקף במדרכות הלחות. פתחתי את החלון ונשמתי מלוא הריאות אוויר טרי־טרי, חדש מהאוקיינוס.

 

 

לא נדיר לצאת החוצה בבגדים קלים ולחזור הביתה רטוב לחלוטין. כלומר, לא נדיר אם אתה ישראלי ש"לא מאמין במטריות", כמוני. מקומיים לא סובלים מהשאננות הזו לא נדיר לצאת החוצה בבגדים קלים ולחזור הביתה רטוב לחלוטין. כלומר, לא נדיר אם אתה ישראלי ש"לא מאמין במטריות", כמוני. מקומיים לא סובלים מהשאננות הזו צילום: איי פי

 

כמו ערים רבות, גם דבלין מתחלקת לעיר של התיירים ולעיר של המקומיים. אלא שהקיץ בה שייך לכולם, כמו הופעה של אמן אהוב שמכנסת טיפוסים שונים לגמרי תחת אותה קורת גג. הפאבים פותחים את הגינות והמרפסות, מורידים את הגג ומושכים את כולם. גם המקומיים, שמפגינים רתיעה מאזורי התיירות התוססים, מוצאים עצמם סרוחים על המדשאות, יושבים על גדות הנהר או סועדים בבתי הקפה המצועצעים של מרכז העיר. אחרים מעדיפים לנסוע שעה או שתיים כדי ליהנות מנופים מהממים ("50 גוונים של ירוק" הוא משפט שתשמעו כאן הרבה) ומשלווה שבמזרח התיכון אפשר רק לדמיין.

 

שתבינו, חורף בדבלין הוא חוויה קשה. ממש קשה. השמש עושה טובה כשהיא זורחת בשמונה בבוקר, וגם אז לא בטוח שיהיה אפשר לראות אותה מבעד לעננים. היא מתפיידת לפני ארבע אחר הצהריים, בלי לספר לאף אחד שהיא הולכת (פרידה אירית, קוראים לזה, וכך נוהגים כאן גם האנשים). חורף בדבלין פירושו אנשים עטופים בשכבות שהולכים עם הראש ברצפה כי הגשם צולף בהם, הרוח הפולשנית מקפיאה אותם והמטריות שלהם הכריזו על סכסוך עבודה. בשנה שעברה, כשהוא התקרב, אפילו הלכתי ליועץ פנג־שווי כדי לקבל טיפים להתמודדות איתו. הוא המליץ על מצעים בהירים, שטיחים עבים ופוחלצים של חיות.

 

החורף יכול להיות כל כך מדכדך עד שהקיץ פה מתקבל בהיסוס, כאילו בכל רגע יכולים לקחת אותו. לכולם יש מטרייה בהיכון ומעיל רוח בשלוף, ולא נדיר לצאת החוצה בבגדים קלים ולחזור הביתה רטוב לחלוטין. כלומר, לא נדיר אם אתה ישראלי ש"לא מאמין במטריות", כמוני. מקומיים כמובן לא סובלים מהשאננות הזו. כשהם נתקלים ביום שמשי, הם מיד משמיעים הספדים מלאי הומור "לקיץ שהיה וחלף". זו דרכם לצפות למינימום ולהיות מופתעים לטובה.

 

אז אל תאמינו לאלה שאומרים שהסיבה היחידה לחכות לקיץ באירלנד היא שאז הגשם מתחמם. נכון שדבלין חסרה את העוצמה של ניו יורק, האקסקלוסיביות של לונדון, החספוס של ברלין או הגודש החושי של תל אביב. זה גם נכון שהיא יושבת על התפר הסוציו־אקונומי שבין אירופה הקלאסית ובין עיירה קטנה שכולם בה בני דודים. אבל בקיץ? בקיץ היא עושה לכולם בית ספר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x