ברלין, גרמניה: אם אין קיץ, נהנדס אחד

בחורף האחרון, באיחור לא אופנתי בעליל, עברתי לגור בברלין. כשההחלטה רק גמלה בלבי כל כך התביישתי בהיהפכותי לקלישאת ההגירה הכי חבוטה בשנים האחרונות, עד שהקפדתי לומר "אני עוברת לגרמניה" ולא "אני עוברת לברלין" - צירוף מילים שעדיין מביך אותי. ובכל זאת הייתי שלמה עם המעבר, עמדתי על יתרונותיו הרבים והתרגשתי מהשינוי המתקרב. רק דבר אחד הפריע.

"איך מזג האוויר?", שאלתי את חברתי אינה לפני שהגעתי לכאן.

"רע", היתה התשובה.

"בסדר, אבל אחרי שנגמר החורף יש קיץ", ניסיתי לעודד את רוחי ולפזם אקסיומות שנראו לי בלתי ניתנות להפרכה.

"אין פה קיץ. יש לא־חורף".

אחרי השיחה הזאת נזכרתי ביוני, חבר נוסף שגר בברלין כבר עשור. לפני כמה שנים הוא קפץ לחופשת מולדת, ופגשתי אותו ביום אביבי של חודש מרץ. הוא הביט לשמים באושר של ילד קטן, מלמל "שמש, כמה למדתי להעריך שמש", ולא רצה לחזור הביתה עד שהחשיך. למרות הפלאשבק הזה, השתדלתי להישאר אופטימית: מעולם לא הייתי אדם של ים, ועם הטכנולוגיה של היום ניתן להנדס אבטיח גם בכפור של דצמבר.

נחתי בברלין ב־28 בינואר, עטופה במעיל וקצת חוששת. אולי אני לא האדם הכי קיצי בעולם, אבל הו, כמה שאני מתעבת רוחות וגשם. הופתעתי לטובה: החורף הברלינאי הסתפק השנה בזרזיפים משמחים ובשלג קל. רוח? בקושי. גשמים חזקים? נישט. הכפור היה עז, אבל לווה בלא מעט שמש חורפית, והנחתי שאינה ויוני פשוט קצת הגזימו. אפריל הביא איתו תותים, פריחה ושעון קיץ. מאי התחמם וזימן לי כמה ימים של חולצה קצרה בואכה גופייה ושמש שהחלה לשקוע לקראת תשע. רעננתי את הסנדלים, אווררתי את בגד הים וחיכיתי.

ואז הגיע חודש יוני, ואיתו הגשם המקולל. ויולי, ואיתו עוד גשם. ואוגוסט, ואיתו עוד גשם. אני שונאת גשם כל כך, עד שבכל פעם שהוא יורד אני צריכה להזכיר לעצמי שצמחים אני כן אוהבת, ושצמחים אוהבים גשם, ושאהבה דורשת פשרות. כשאני שוכחת להזכיר את זה לעצמי, אני מסתובבת זועפת ובועטת בשלוליות. ולאט לאט אני מתחילה להפנים: לקיץ פנים רבות, וזאת הגרסה המקומית. אין לי מה לצפות ליותר.

אז מה עושים במקום שאין בו קיץ אבל חושבים בו על הכל? יוצרים אחד. בסוף השבוע האחרון ביקרתי ב"טרופיקל איילנדס", מתחם סגור שמזכיר לאירופאים ולתיירים אכולי געגוע מה המשמעות של העונה החמה במדינות סטנדרטיות יותר. בתפריט: חוף ים מלאכותי, לגונות מלאכותיות, יער טרופי מלאכותי והרבה בריכות ומגלשות מים. אם מתעלמים מהכיפה הענקית שמגנה על המתחם ממזג האוויר שבחוץ, ומהעובדה שבעצם מדובר בסוג של ממדיון מפואר, אפשר כמעט לדמיין קיץ.

"טרופיקל איילנדס". נראה כמו ממדיון מפואר, אבל האשליה עובדת צילום: יעל אילני

הלכתי לטרופיקל איילנדס עם חברה, אכלנו גלידה, שכשכנו רגליים במים החמימים של בריכה ועוד בריכה ועוד בריכה, טיילנו ביער הטרופי ונחנו על החול עד שנמאס. בחוץ קידמו את פנינו שמים קודרים ועוד קצת גשם. היא חזרה לישראל ל־30 מעלות בצל, ואני נשארתי בתוך ענן, פיזי ומטאפורי.

לא רע לי בעיר הזאת. טוב לי יותר מכפי שקיוויתי. אבל יש לי תוכנית: לחיות פה מהיום הראשון של שעון הקיץ עד היום הראשון של שעון החורף כדי לחוות אביב ואת הגרסה המקומית לקיץ, ואז לטוס חיש מהר לחצי הדרומי של כדור הארץ ולחוות קיץ אמיתי. כולל זיעה, כולל יתושים, כולל מזגן.