מוסף 11.08.2016
מוסף פרויקט אוגוסט באנר אמצע

וויניבה, גאנה: שאף אחד לא ייגע לי בחלון

אחרי תשעה חודשים בגאנה שום דבר לא יגרום לגוני היימס לעזוב את מקומה ליד החלון ברכב מהביל מחום

גוני היימס 09:5011.08.16

כבר תשעה חודשים אני גרה בגאנה שבמערב אפריקה, והספקתי לסגל כמה עקרונות לשימור כבוד האדם וחירותו במדינה הזאת. התיקון הראשון בחוקה הפרטית שלי מגיע מתחום התחבורה, ומתייחס לצורת הישיבה הנכונה בטְרוֹטְרוֹ. מה זה טרוטרו, אתם שואלים? מדובר באובייקט שלפי הגדרות המקומיים הוא כלי רכב, ולפי אמנת זכויות האדם הוא פגיעה חמורה ביסודות הקיום. מתקן מתכת חבוט על ארבעה גלגלים, שיועד במקור לשינוע סחורה ממקום למקום. לאחר שמיצה את הפוטנציאל שלו במדינות אירופה הוא יובא לגאנה, כמו הרבה מכשירי חשמל מיד שנייה  טלוויזיות עבות מסך, מקררים שסבתא של פרס הבריחה בהם רובי קרבין, ומחשבים שאפשר בעיקר לשחק בהם "דיגר".

 

אחרי שהגיע לגאנה נהפך הטרוטרו למתקן לעידוד אינטראקציה חברתית בתחבורה הציבורית, כאילו שהמרכיב הזה חסר כאן. ספסלי הישיבה נבנו למוטת כתפיים וירכיים של חמישה ננסים בערך, אבל בגאנה דוחסים אליהם 20 נוסעים, וכמו מוניות השירות שלנו - הטרוטרו לא יוצא לדרך עד שהוא מתמלא. כך קורה שרגל אחת של שכנתך מימין נמצאת על הכתף של השכן משמאל, החזה שלך פוגש את האוזן שלה, ומתחת לרגליך מועמסים להם חלקי בקר קפואים וחלקי חילוף לרכב.

 

כל החוויה הזו לא שלמה בלי הניסוי האקלימי שמתרחש בגאנה רוב חודשי השנה, ומכונה "מזג אוויר טרופי". מאחורי המונח המטאורולוגי האקזוטי כביכול מסתתר גיהינום של זיעה אינסופית. ואין מזגן. אין. מזגן. אני עובדת בארגון פיתוח בינלאומי, ומשום מה מזגוּן המדינה לא נחשב אחד מיעדיו. אני כה מיואשת עד שאני שוקלת לפתוח ארגון צד בשם "מזגאנה". על הדגל שלו מופיעה אני, מצודדת פרופיל, על רקע שלט מזגן המכוון ל־16 מעלות, ומסביבי מלאכים קדושים שקופאים בהנאה.

 

הכותבת שומרת בקנאות על מקומה הכותבת שומרת בקנאות על מקומה צילום: גוני היימס

 

נחזור לטרוטרו, כי אין ברירה. זו הדרך המקובלת להגיע לבירה אקרה, מרחק 50 קילומטר (ושעתיים וחצי נסיעה) מהעיר וויניבה שבה אני מתגוררת. לאקרה מגיעים כדי לאכול סלט או להחלים ממלריה. אפשר גם לקחת אליה מונית, אבל זה עולה פי 15, ולא באנו ליהנות. למרבה המזל, לכל טרוטרו יש מוצאי טרוטרו: כל מה שצריך לעשות כדי להינצל מהצפיפות הוא להתמקם בקדמת כלי הרכב - שני מושבים ליד הנהג ובקצה חלון. ואם תופסים את המושב החיצוני, החלון מתגלה כחלום.

 

בכל פעם שאני מגיעה לתחנה המרכזית בוויניבה, המוני נהגים מנסים להבין למה אני לא משתפת איתם פעולה. אני מסרבת להשלים מניין ולאפשר לטרוטרו שלהם לצאת לדרך, ומתבצרת בשתיקה מסתורית. הם לא מבינים שראשי מלא בתחבולות. אם אגיד שאני נוסעת רק במושב הקדמי, הנהג יזרוק אחורה נוסעים אומללים ונוטרי טינה.

 

אם אשב מאחור, אבכה זיעה מהגב. אז אני מחכה לטרוטרו הראשון שמגיע ריק מקדימה, עטה עליו בקפיצות מבהילות, מתיישבת באושר ליד החלון ולא זזה מילימטר.

 

לא סרתי מדרכיי גם כשהחלה פה העונה הקרה, שנמשכת מיוני עד ספטמבר ומלווה בטמפרטורות מקפיאות דם של… 25 מעלות, בערך. זה מספיק כדי לגרום לגנאים ללבוש מעילים וכובעי צמר, ואפילו להתגעגע בקול לימים חמים יותר. אפילו אנחנו, הישראלים בארגון, מפסיקים להתלונן על היעדר המזגן ומתחילים להתלונן על היעדר מים חמים במקלחת. ובכל זאת, עיקרון הוא עיקרון וחלון הוא חלון, גם באוגוסט הקריר.

 

באחת מאותן נסיעות לאקרה התיישבתי במקום הקבוע שלי, נהנית מהרוח ומהמושב הריק שלצדי. אחרי כמה קילומטרים עצר הנהג לאדם שעמד בצד הדרך, קצין משטרה עב בשר. קיפלתי את רגליי כדי שיוכל להיכנס למושב הפנימי. "תיכנסי את", הוא הורה לי. "לא", עניתי המומה. הוא לא עיכל את סירוב הפקודה שלי, ונשאר לעמוד על האדמה מחכה עד שאזוז. "אני רוצה לשבת ליד החלון", אמרתי. הוא שאל למה. כי אני רוצה. כי חיכיתי חמישה טרוטרואים בשביל זה. "אצלנו מקובל לעבור למושב הפנימי בשביל הנוסע שנכנס", הוא הסביר.

 

במקרים רבים המילים "פער בין־תרבותי" מעוררות בי פחד וגורמות לי להיזהר. רק לא להעליב, רק לא לפגוע בטעות. אבל השוטר הזה משקר. אף אחד בגאנה לא מוותר על החלון מרצונו. הרגשתי שאני נושאת על כתפיי את הצדק, את מעמד האשה, מה לא. השוטר החזיק את דלת הטרוטרו ולא נתן לנו לנסוע. הנהג ביקש במבט מתחנן שאזוז לכיוונו. לא. פשוט לא. כבר ראיתי את עצמי מושלכת מהטרוטרו ישר לשדה התעופה ולארץ, נישאת על גלי הערצה של אלפי גנאים מדוכאים, שנאלצים לשחד שוטרי דרכים בכל מחסום. אבל אז השוטר נכנע. בערך. "עכשיו תראי מה זה לשבת ליד החלון", אמר בזעף, התיישב ליד הנהג, פתח את רגליו בפיסוק רחב ואמר לי פעמיים שאזהר מאוד. רציתי להעיר לו משהו על גברים בטרוטרואים ועל דרכי ישיבה ופלישה למרחב הפרטי, אבל בחזיונותיי צפה תל אביב המאודה באוגוסט. לא, גוני, אמרתי לעצמי. את לא יכולה להיות מגורשת מגאנה. לא עכשיו. ונצרתי את לשוני.

 

גוני היימס היא מנהלת תוכנית ההתנדבות "תן" של הסוכנות היהודית

אוטובוסים וטרוטרואים באקרה, בירת גאנה אוטובוסים וטרוטרואים באקרה, בירת גאנה צילום: שאטרסטוק

בטל שלח
    לכל התגובות
    x