• תפריט
מגזין נדל"ן יולי 2016

ד"ש חם מהעתיד

חמסינים קטלניים, רוחות קדים וסופות אבק: שינויי האקלים שצפויים באיזורים רבים בעולם שולחים את האדריכלים ומתכנני הערים אל שולחן השרטוט, בניסיון לפתח פתרונות שישאירו אותנו בקור רוח

נורית רוט 09:5620.07.16

חנק. זו התחושה שעורר מחקר אקלימי שפורסם במאי האחרון והציג תחזית מעוררת אימה וזיעה לתושבי המזרח התיכון. החוקרים, אנשי מכון מקס פלאנק הנחשב בגרמניה, צופים שבתוך 50 שנה תגיע הטמפרטורה הממוצעת בקיץ ל־46 מעלות, משכם הכולל של גלי חום שרביים יעלה מ־16 ל־118 יום, ויגבר זיהום האוויר מאבק. "מזג האוויר יהיה כה ברוטלי ולא ראוי למחיה עד שהוא יעורר אקסודוס אקלימי, ואוכלוסיות גדולות יצטרכו להגר מאזורים אלה", כותבים החוקרים.

 

כשאני חולקת עם האדריכל נעם אוסטרליץ את החרדה שמחקרים כאלה מעוררים בי, הוא מחייך חיוך עצוב. "רק בעוד 50 שנה יהיה פה בלתי נסבל? את אופטימית", אומר אוסטרליץ, מרצה בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת תל אביב, שמשרדו מתמחה בבנייה ירוקה ובאדריכלות אקולוגית. "יש אזורים בעולם שכבר היום מושפעים בדרמטיות משינויי אקלים. בהודו מתים בגלי חום עשרות אלפי אנשים בכל אירוע; באירופה מתים בכל קיץ מאות אנשים מגלי חום. התפקיד שלנו, האדריכלים ומתכנני הערים, הוא להבין שזו המציאות וצריך להיערך אליה. זה אומר שהתכנון צריך להביא בחשבון את מושג ה־Resilience — חוסן, עמידות. מתכנני ערים צריכים להיערך למצבי קיצון, וגם בשגרה להניח שהמבנים הופכים פחות ופחות נוחים כי הטמפרטורות עולות".

 

לצורך בפרדיגמה תכנונית חדשה מצטרפת האדריכלית תגית כלימור, מייסדת ושותפה במשרד קנפו כלימור אדריכלים ומרצה בכירה בפקולטה לאדריכלות בטכניון. "ההתחממות הגלובלית היא תהליך עולמי שאין לנו שליטה עליו, אבל ההתחממות באזורים בנויים היא תוצאה של האופן שבו אנחנו מתכננים את העיר שלנו", היא אומרת. "יש הבדל גדול ברמת החום בין ערים לאזורים כפריים: ככל שהעיר יותר צפופה באנשים, במבנים ובשטחי אספלט, החום העירוני עולה, בסדרי גודל של 2־10 מעלות — תופעה שמוכרת בשם 'איי חום עירוני' (Urban Heat Islands).

 

"החום בתוך העיר נובע בעיקר מפליטת חום כתוצאה מפעילות אנושית: ממערכות אנרגיה שאנו מפעילים, ממכוניות הפולטות חום וממכשירים חשמליים כמו מקרר, מכונות כביסה וייבוש ואפילו מחשבים נייחים. ככל שאנחנו יותר נסמכים על הטכנולוגיה אנחנו יוצרים יותר חום עירוני". אבל יש גם בשורות טובות. "מבחינה אדריכלית יש הרבה מאוד פתרונות פשוטים יחסית, שבתכנון מראש אפשר להכניס כדי להפחית את העומס התרמי מלכתחילה", אומר אוסטרליץ.

 

ביקשנו לבדוק פתרונות אפשריים — כאלה שמגיעים דווקא מכיוונם של האדריכלים, מתכנני הערים והגיאוגרפים שמתמקדים בתכנון המרחבים העירוניים שלנו, כך שיוכלו לאפשר לבני האדם המתגוררים באזורי אקלים מדברי להמשיך להתגורר בהם.

גג ירוק על בניין העירייה בשיקגו. הצמחיה מצמצמת את ההזדקקות לקירור מכני גג ירוק על בניין העירייה בשיקגו. הצמחיה מצמצמת את ההזדקקות לקירור מכני צילום: Diane Cook & Len Jenshel

 

רפפות הצללה ושדרות שמזמינות רוח

הבסיס להתמודדות עם פורענויות האקלים, מסבירה האדריכלית בת־אל מלכה, הוא תכנון עירוני. "יש כמה עקרונות אלמותיים שהשתמשו בהם בבנייה באזורים צחיחים גם בעת העתיקה וגם היום", אומרת מלכה, ממחברותיו של מחקר שהתמקד בתכנון מרחבים ציבוריים בערים הממוקמות באקלים מדברי. "כזה, למשל, הוא הנושא של בחירת האתר לפי הטופוגרפיה, כיוון קרני השמש, הצמחייה והמשקעים, כדי לנצל את יתרונות המקום ולצמצם את ההזדקקות לקירור מכני".

 

העיקרון החשוב ביותר שיש ליישם בתכנון של ערים מדבריות, טוענת מלכה, הוא האוריינטציה של הרחובות. "רחובות הם תעלות לתנועת אוויר. כבר אצל מלכי ספרד הקולוניאלית גובשו 'חוקי אדריאס', שניסו לקחת בחשבון את תנאי האקלים בתכנון ערים וקבעו למשל שמשיקולי רוחות וקרינת השמש, הרחובות יפנו ב־45 מעלות צפונה, ושבמקומות קרים הרחובות יהיו רחבים יותר מאשר במקומות חמים, על מנת שתתאפשר חשיפת בתים לשמש. זו דוגמה להשפעת הרשת האורבנית כקובעת את הצללת הרחוב וחשיפתו לרוחות".

 

בניין הבורסה בתל אביב. רפפות הצללה מתכווננות בניין הבורסה בתל אביב. רפפות הצללה מתכווננות צילום: אוראל כהן

 

לדבריה, העקרונות הללו עומדים גם בבסיס התכנון של מאסדר, שכונה באבו־דאבי, בירת איחוד האמירויות הערביות, שמיועדת להיות הפרבר האקולוגי ביותר בעולם. "מאסדר נמצאת באזור חם מאוד", מסבירה מלכה, "ולכן היא תוכננה כך שהרחובות ייתנו הצללה מרבית לאורך היום". ולא רק זאת, "כיוון שמדובר באזור שסובל מרוחות מדבריות, נבנו מודלים מתוחכמים שחישבו את הכיוונים הרצויים לרחובות כך שהם גם ימנעו כניסת אוויר חם מהמדבריות, אבל גם יאפשרו הכנסה של רוחות שיקררו את העיר".

 

אבל יש הרבה מה לעשות גם כשמדובר בעיר ותיקה, שבלתי אפשרי לשנות את גריד הרחובות הקיים בה. "אחד הדברים שתורמים הכי הרבה להתחממות בעיר הוא תכנון עירוני רווי משטחי אספלט ובטון", אומר אוסטרליץ. "אספלט יכול להגיע ל־70 מעלות. לכן, ההמלצה הראשונה היא שכל משטח כמו כביש, מדרכה ואפילו גגות רעפים יהיה בצבעים בהירים, כי הם סופגים פחות את חום השמש. יש מקומות שבהם זה נדרש בתוכניות בניין עיר ובתקני חובה.

 

"ברמת המבנה עצמו צריך לבצע השקעה חד־פעמית כדי לשפר את הבידוד. המבנה עצמו מחזיר קרינת חום מהמשטח אל החלל העירוני, ושוב תורם להתחממות העירונית. זה בעייתי בייחוד במבנים עם קירות זכוכית, שעובדת כמו מראה לפעמים; המבנים האלה פולטים חום וקרינה בעוצמה שיש לה השפעה אדירה על הסביבה.

 

"מה שאפשר לעשות זה לייצר שכבת הצללה מעבר לחזית הבניין, בשיטות פשוטות יחסית כמו רפפות או סככות מתכת או עץ. הטענה שזה יקר היא מופרכת: אם הקיר שאת יושבת לידו מקרין חום, זה שאלה של מחיה בחוסר נוחות. ואם נלך צעד קדימה, במצב של קריסת מערכות, למשל בקיץ בשל עומסי חשמל, אם המבנה לא מסוגל להתמודד בלי מזגן זה כבר בעיה. לכן התפיסה של עמידות צריכה להיות כזו שאפשר לחיות במבנה בצורה טובה בלי מזגן".

 

זה אפשרי?

"בישראל זה קשה מאוד, בגלל הלחות, אבל אפשר להפחית את הצורך במיזוג בעד 50%, לפחות בחלק מהשעות".

 

למנף את הטבע כדי להציל את העיר

חלק ניכר מהפתרונות המוצעים בתחום אינו דורש אמצעים מתוחכמים, אלא לחזור לטבע. "צמחייה סופגת את הקרינה ולא מחזירה חום, ולכן מצמצמת את תופעת איי החום", אומרת כלימור. "נכון, אי אפשר שכל העיר תהיה פארקים, אבל חשוב ליצור ציפוף עירוני שירכז יותר יחידות דיור לשטח ויאפשר קיום של יותר שטחים ירוקים.

"יש עוד פתרונות: בתל אביב, למשל, יש דנ"א של בניינים על קומת עמודים מתקופת העיר הלבנה. זה אִפשר אוורור של קומת הקרקע והמשכיות של השטחים הירוקים מתחת לבניין, והקרקע הלא מרוצפת גם מנעה שיטפונות. היום, כשהופכים את הקומה הזו לחניה, הורסים את היתרון הזה".

 

 

גג ירוק במשרד האוצר היווני גג ירוק במשרד האוצר היווני צילום: אנדרו קלמנטס, איקוסטגס/Oikosteges

 

אוסטרליץ מחזק את הדברים: "חשוב לשמור על העצים הקיימים בעיר — דבר שהיום הולך ופוחת עם כל חפירה של חניון — ובנוסף לטעת הרבה מאוד עצים ברחובות ולתת להם תנאים נוחים לגדילה, ולייצר להם מקום גידול לשורשים. במקומות שסללו סתם, אפשר לפרק חלק מהאספלט והבטון ולהפוך אותם לאזורים שמחלחלים מים וצומחים בהם עצים". אם הרעיון הזה נשמע אוטופי או בלתי ישים, קחו כדוגמה את ניו יורק, שם החלו ב־2009 בפרויקט One Million Trees, ששמו מרמז על היעד השאפתני שלו: נטיעת מיליון עצים חדשים עד 2030. "מפרקים שם תחנות דלק ישנות, מדרכות ומגרשי חניה, ומוסיפים עצים. בכל העולם מנסים איפה שאפשר לא לסלול, להשאיר אדמה, כדי לאפשר למים לחלחל ולהפחית את השיטפונות. רק אצלנו סוללים יותר, ואז אנחנו אוכלים אותה בנזקי הצפות של עשרות מיליוני שקלים בשנה".

 

הצמחייה, מסביר אוסטרליץ, נדרשת גם היא להתאים לאקלים: "צריכה להיות צמחייה כמה שיותר אפקטיבית ומקומית, שלא צריכה השקיה. מרחב פתוח שמכוסה בפסולת או קוצים ייתן תפוקה שלילית, אבל אפילו מדשאות יפות יכולות להיות שגיאה, הכל לפי המיקום. בדרך נמיר בתל אביב, למשל, יש כל כך הרבה שטחי דשא שלא משמשים לכלום. דשא בשולי הדרך לא מפחית טמפרטורות כמו עצים. אם זה משטח דשא שנהנים ממנו אני בעד, אבל אי תנועה של דשא בדרך נמיר הוא קישוט לא נחוץ. הוא מבזבז מים ולא מקרר את הסביבה".

 

 

קירות ירוקים קירות ירוקים צילום: בניין צומח

 

עוד אמצעי טבעי להפחתת החום הוא שימוש בגגות ירוקים וב"גינון ורטיקלי" על הקירות. "גג ירוק מספק שכבת בידוד, וצמחים גם מנצלים את הקרינה", מסביר אוסטרליץ. "זה הבדל גדול אם נשים בגג רשת ברזל או פרגולה שעושות צל אבל בעצמן מתחממות, לעומת עצים, שעושים משהו ששום פרגולה לא יודעת לעשות: להוריד את כמות החום ולהחזיר לעולם חמצן ולחות".

 

לדברי כלימור, "אם 6% מהגגות בעיר יהיו ירוקים, זה יביא להפחתה של 1–2 מעלות. נוסף על כך, אפשר להפוך את השטחים הירוקים המשולבים במבנים לנופים יצרניים. במקום שהנוף הירוק יהיה רק דקורטיבי, אפשר להפיק תוצרת מהשטחים הירוקים. במילים אחרות — חקלאות עירונית. גג ירוק, או שילוב של חממות אנכיות שבהן מגדלים לגובה גידולים חקלאיים בתוך בניין, מאפשרים חקלאות עירונית".

 

התועלות, היא מסבירה, הן גם ברמת המיקרו וגם במאקרו: "בניינים כאלה יצרכו פחות אנרגיה, יידרשו פחות להפעלת מזגנים, ויפלטו פחות חום וזיהום. ככל שהמגמה הזו תתפוס, גם ברמת התכנון העירוני וגם ברמת הבניין, זה יקל על ההתמודדות עם החום. זה כבר קורה כיום, אבל לא מספיק. צריך לחזק את המודעות ולהפעיל מדיניות עירונית שמכוונת לפתרונות כאלה. אפשר ללמוד מערים כמו טוקיו, שמחייבת במבנים מעל 1,000 מ"ר גגות ירוקים בשיעור של 20%".

 

פרויקט מיליון עצים בניו יורק. לשנות את הפרדיגמה התכנונית פרויקט מיליון עצים בניו יורק. לשנות את הפרדיגמה התכנונית צילום: milliontreesnyc.org

 

 

תכנון רדיקלי באמת: "בנייה ירוקה זה בולשיט"

יש מי שחושב שהפתרונות הירוקים המוצגים כאן רחוקים מלהספיק. "השינוי האקלימי הוא אחד משלושת האתגרים הגדולים והחמורים שעומדים בפנינו, לצד ריבוי אוכלוסייה וקיבולת כדור הארץ", מזהיר איימן טבעוני, אדריכל ראשי בטבעוני אדריכלים ומהנדסים, וחוקר של בניית ערים אקולוגיות ב־AA לונדון, אחד ממוסדות האדריכלות הטובים בעולם. "אנחנו עומדים לקראת מצב שבו יהיו בעולם יותר מ־2,000 ערים בנות מיליון תושבים או יותר; כדי לחיות באותה רמה, נזדקק לשטח של ארבעה כדורי ארץ. אז כשמתמודדים עם אתגרים כאלה, מה יעזרו בנייה ירוקה או הצללות?

 

"החשיבה הירוקה היא חלק מהבעיה, כי היא לוקחת את הסטטוס קוו ומנסה לשפר אותו כדי לשמר אותו. אבל אני אומר: איך שהבניינים בנויים היום — זה לא נכון. המושג Resilience, חוסן, מתאים לבני אדם אבל לא לערים; המושגים בנייה ירוקה ובנייה בת־קיימא נמצאים בשימוש יתר. זה בולשיט. נכון, גם את זה צריך לעשות, אבל זה לא הפתרון האמיתי, כי האתגרים הם גדולים בהרבה מלשפר בניין ולעשות אותו ירוק. המערכת העירונית כולה צריכה להתבסס על תפיסה אקולוגית כוללת שתוקפת את הבעיה באופן יסודי, ולא בפתרונות פה ושם ושיפור של צמחייה ועצים.

 

 

איימן טבעוני: "אנחנו לקראת קטסטרופה, אבל מתעסקים בלשפר בניין. צריך לשנות תפיסה ולתכנן ערים שיתאימו לסביבתן הספציפית ויקיימו אינטראקציה עם הטבע" איימן טבעוני: "אנחנו לקראת קטסטרופה, אבל מתעסקים בלשפר בניין. צריך לשנות תפיסה ולתכנן ערים שיתאימו לסביבתן הספציפית ויקיימו אינטראקציה עם הטבע" צילום: זהר שחר

 

"אנחנו לקראת קטסטרופה עולמית. שינוי אקלים זה לא רק חום. כולם מדברים על כך שמפלס הים יעלה 1–2 מטר. מה העלייה הזו תעשה לערים מרכזיות כמו לונדון, ניו יורק ותל אביב, שנמצאות על שפת הים ולא מוכנות לזה? חוקרי גיאוגרפיה יודעים שתמיד היו שינויי אקלים, וזה גרם לחורבן ערים ולגלי הגירה. כאדריכלים וכמתכנני ערים נופלת עלינו האחריות לתכנן ערים שיתמודדו עם אתגרים כאלה ויהפכו את המשברים להזדמנויות.

 

"בעלי חיים שונים ידעו להתמודד ולהתאים את עצמם לטבע, אבל הערים שלנו היום לא קשורות לסביבה האקלימית והגיאוגרפית שלהן, הן מנותקות לחלוטין. תל אביב, למשל, תוכננה כעיר לבנה של 4–5 קומות שנהנתה מבריזה מהים ומשינויי האוויר בין היום ללילה. פתאום בונים מול הים חומת מגדלים שמונעת את זרימת האוויר ומשנה את האקלים הפנימי של העיר, וזה עושה לא טוב. החלטות תכנוניות פשוטות כאלה הן דוגמה לאיך לא לתכנן עיר".

 

איך כן צריך לתכנן?

"קודם כל צריך לשלב כוחות: להכניס למעגל התכנון גם אנשים מתחומי ההנדסה, הביולוגיה, האקולוגיה, האקלים, המחשב; לעבוד כמדענים ולבסס את התכנון העירוני על מחקר מבוסס מדע, ולא על מחקר פילוסופי או ספרותי.

 

"האנשים האלה יצטרכו לשנות את כל החשיבה האנושית של 'איך אנחנו מפרשים עיר'. ראשית צריך להפסיק לראות את עצמנו כמרכז האקו־סיסטם של העולם. יש טבע, יש בעלי חיים, צמחים, אנחנו במעמד שווה וצריכים להיות באינטראקציה שלמה עם הסביבה.

 

"שנית, חייבים להבין שאין עיר גנרית. היום מבנה של עיר, בכל מקום בעולם, הוא מוצר מדף. הערים נראות אותו דבר, מתוכננות לפי קונספטים של אסתטיקה ולא של אקלים: למשל, רוצים לשמור על קו רקיע. זה שיקול לגיטימי, אבל זה לא הדבר המרכזי. היו ערים עתיקות שידעו להתמודד עם אקלים, אפילו אקלים חם מאוד, ותוכננו בהתאם לצורה שבה חיו: העיר העתיקה בירושלים, עכו, דמשק — חיו שם באקלים קיצוני בלי מיזוג, אבל השתמשו במורפולוגיה, בצורת העיר, בסמטאות, ביחס בין שטח בנוי ללא בנוי. הם הבינו שעיר צריכה להיות באינטראקציה עם הסביבה שלה, להפוך למבנה אקולוגי שיושב בסביבה. אנחנו, לעומת זאת, מנסים להתאים את הסביבה אלינו במקום להפך: עושים מיזוג, סוגרים את הבניין ולא מנצלים את זרימת הרוחות הטבעית. אנחנו חייבים להבין שכל עיר צריכה להתאים לסביבה הגיאוגרפית והאקלימית שלה. התכנון של הערים שלנו צריך להיות כזה שמבין את המטבוליזם של העיר, את המנגנון הביולוגי שלה, דרך תנועה של אנשים, של מידע. ברגע שמבינים את המטבוליזם של עיר ספציפית ומצליחים למדל אותו, אפשר לראות מה הצורות המתאימות לסביבה שלה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x