• תפריט
מוסף 23.06.2016
שאלות מוסף 23.06.16 ראש

הכשל הכלכלי הגדול ביותר מתחיל כבר אצל פעוטות: מחסור במשאב שנקרא אהבה

איש חינוך ישראלי שצמח מתוך מצוקה ופרופסור אמריקאי שזכה בפרס נובל לכלכלה מנהלים, כל אחד בדרכו, מלחמה על פני החברה - באמצעות טיפול בילדים קטנים. למוסף כלכליסט הם מסבירים למה אין ברירה אלא לתמחר אהבת הורים

קרן צוריאל הררי ורן אברמסון 09:3123.06.16

1966, קריית מלאכי, ישראל. רמי סולימני עמד לסיים את כיתה ח', והעתיד שלו נראה מסוים מאוד. "הוריי עלו מפרס ב־1950", הוא חוזר להתחלה. "כשאמא שלי היתה ילדה שלחו אותה לכפר, לגור עם דודה חשוכת ילדים, ולכן היא האנאלפביתית היחידה מעשרת האחים שלה. אבל היא מוכשרת יותר מכולם, וחכמה בצורה לא נורמלית. אבא שלי היה חייט. המסכן הגיע לארץ עם חליפה וכלי העבודה שלו, והלך לעבוד בחקלאות. שלחו אותם למעברת קסטינה ושם נולדתי באוהל, הבכור מששת ילדיהם. מהאוהל עברנו לצריף ואחר כך לדירת שיכון של חדר וחצי, שאמא שלי חיה בה עד היום. את יודעת מי לימד אותי בבית ספר יסודי? מורה חיילת. לא היו מורות בקריית מלאכי. מבחינה חברתית הייתי שפיץ אבל לא למדתי. לתיכון בבאר טוביה לא קיבלו אותי כי לא הייתי תלמיד טוב וכי ילדים מקריית מלאכי יקלקלו את החבר'ה של באר טוביה. אמא שלי מאוד רצתה שאני אלמד, היא פחדה שאני אצא לעבוד כמו החברים שלי. היא אמרה, 'תלמד, אל תדאג לכסף, רק תלך ותלמד'. היא חיפשה לי מקום ובגיל 13 שלחה אותי לפנימיית כנות".

 

הטלטלה היתה מיידית, אבל את עומק השינוי שהפנימייה תחולל בחייו הבין סולימני רק בחלוף השנים. "לראשונה בחיי היתה לי מיטה משלי. כשהגעתי לכנות ידעתי לדבר מרוקאית, רומנית ופרסית, כי זו היתה האוכלוסייה שלי. פתאום פגשתי אנשים מתל אביב וירושלים, וראיתי את ההבדל בינם לביני. עולמות אחרים. הרגשתי שחייתי בתוך בועה, וכשיצאתי לעולם גיליתי שאני שונה מאחרים. בקריית מלאכי חשבנו להיות בצבא נהגי בוס, ג'ובניקים. ובכנות רציתי להיות ישראלי אמיתי, להילחם כדי להיות ביחידה קרבית. פתאום העולם נפתח בפניי ורציתי לאכול אותו. וכשהגעתי לצבא בכלל השתגעתי. איפה גדלתי? איך סוגרים את כל החסכים האלה? אני סוגר אותם עד היום, בלי בושה. אני שותה כל מה שאני יכול, לומד בלי הפסקה, קורא המון.

 

 איור: דניאל גולדפרב

 

"אם אמא שלי לא היתה שולחת אותי לכנות הייתי עובד היום בחקלאות, כמו אבא שלי, או שהייתי ירקן טוב. אבל אם מתערבים בזמן הכל אפשרי. אם אנשים משמעותיים מושיטים לך את היד, ובזמן, ארץ האפשרויות זה כאן", אומר סולימני, כיום דוקטור לחינוך. התובנה הזאת מסיפור התבגרותו הובילה אותו להקדיש את חייו להתערבות הזאת, בזמן — להושטת היד לילדים שזקוקים לה, ושהחברה, ובמקרים רבים גם ההורים, כבר ויתרו עליהם. את הדחיפה שקיבל מאמא שלו סולימני הפך במשך עשרות שנים לדחיפה שנתן לעשרות אלפי ילדים שלא היתה להם שום רוח גבית אחרת.

 

1966, איפסילנטי, מישיגן. בשנה שבה נתיב חייו של רמי סולימני קיבל תפנית דרמטית בעיירה קטנה בדרום מדינת ישראל, בעיירה קטנה בצפון ארצות הברית התנהל ניסוי שעתיד לשנות את תפיסת החינוך. וכמו במקרה של סולימני, נדרשו כמה שנים עד שהשינוי התבהר, התחיל לחלחל, להכות גלים ולהשפיע על חייהם של הרבה מאוד אנשים. את מה שסולימני למד דרך החוויה האישית והניסיון שלו, הבינו באמריקה באמצעות מאגר נתונים חברתי רחב ויכולות ניתוח מקוריות של איש אחד, פרופ' ג'יימס הקמן. הוא צמח בכלל בעולם הכלכלה, אפילו זכה בפרס נובל בתחום, ועם השנים פיתח התבוננות כלכלית רחבה ומקורית על המציאות, על החיים, על בריאות - ובעיקר על חינוך. בעבודה עקשנית בעזרת אינספור מחקרים, ובראשם מחקר דגל משנות השישים, ניסה הקמן להבין משהו עקרוני, תיאורטי, על התערבות. אם סולימני הפך את הושטת היד האינטואיטיבית שלו למודל חינוכי רחב יריעה, הקמן בנה כלים שמאפשרים ליד הזאת לתפוס את מי שצריך, מתי שצריך. הוא בודק אילו מודלים ישיגו את התועלת הרבה יותר למען החברה, בתקווה שהמספרים שהוא מביא יכתיבו מדיניות טובה יותר. בחודש שעבר ביקר בישראל כדי לקבל על עבודתו את פרס דן דוד.

 

Perry Preschool Study הוא אחד המחקרים החינוכיים הידועים בעולם. החלק הניסויי שלו התקיים בשנים 1962־1967 בגן הילדים פרי שבעיירה איפסילנטי, שבו למדו בני 4-3, אפרו־אמריקאים משכונת מצוקה. חלק מילדי הגן המשיכו בתוכנית הלימודים הרגילה, ושימשו קבוצת ביקורת. האחרים קיבלו תגבור קבוצתי ואישי: עוד שעתיים וחצי ביום של פעילויות במסגרת הגן, בקבוצות קטנות, בדגש על קבלת החלטות ופתרון בעיות, ותוך שיתוף הילדים בתכנון הפעילות; ועוד שעה וחצי בשבוע שכל ילד קיבל בביתו - מורי הגן הגיעו אליו, פגשו את הוריו, עודדו אותם לפעילות משותפת עם הילד והדריכו אותם כיצד לעשות זאת.

 

ד"ר רמי סולימני: "אם אמא שלי לא היתה שולחת אותי לפנימייה הייתי עובד היום בחקלאות, כמו אבא שלי, או שהייתי ירקן טוב. אבל אם מתערבים בזמן הכל אפשרי. אם אנשים משמעותיים מושיטים לך את היד, ובזמן, ארץ האפשרויות זה כאן" ד"ר רמי סולימני: "אם אמא שלי לא היתה שולחת אותי לפנימייה הייתי עובד היום בחקלאות, כמו אבא שלי, או שהייתי ירקן טוב. אבל אם מתערבים בזמן הכל אפשרי. אם אנשים משמעותיים מושיטים לך את היד, ובזמן, ארץ האפשרויות זה כאן" צילום: אלכס קולומויסקי

 

בהתחלה נחשב הניסוי כישלון. בשנים הראשונות בבית הספר עברו כל הילדים מבחני איי.קיו, ובהם לא נרשמו הבדלים ברורים בין מי שקיבלו תגבור למי שלא. אבל עם השנים, פערים שונים הלכו והתרחבו. בקרב הילדים המתוגברים נרשם שיעור גדול יותר של בוגרי תיכון ומבוגרים עם עבודות קבועות: בגיל 40 76% מתוכם היו מועסקים, לעומת 62% בקבוצת הביקורת. פער השכר בין הקבוצות היה כמעט 5,000 דולר בממוצע (20,000 דולר לעומת 15,300 דולר בשנה). שיעורים נמוכים יותר של המתוגברים נזקקו לקצבאות סעד או נכנסו לכלא, ויותר מחצי מהילדים בקבוצת הביקורת נעצרו 5 פעמים או יותר במהלך חייהם הבוגרים, לעומת קצת יותר משליש מילדי קבוצת המחקר.

 

הנתונים האלה הלכו והתבררו במשך השנים, אבל אז בא פרופ' הקמן ורצה להבין אותם טוב יותר. הוא ניתח ממצאים שהעלה המחקר הארוך ולא כל כך נותחו בידי החוקרים האחרים, ובעיקר התמקד במיומנויות הלא קוגניטיביות של הילדים - סבלנות, שליטה עצמית וכישורים חברתיים, למשל. הקמן מצא שהמיומנויות האלה היו אחראיות לשני שלישים מההישגים של הילדים המתוגברים בבגרותם. במקביל ביצע ניתוח כלכלי, שהעלה שעל כל דולר שהושקע בהתערבות בגיל הגן בפרויקט פרי קיבל הציבור בחזרה 12.9 דולר, כחיסכון על תשלומי תמיכה או הוצאות בריאות, וכהכנסה ממסים שמשלמים עובדים.

 

העבודה של הקמן על בסיס פרויקט פרי הציגה כמה מסקנות דרמטיות הנוגעות לחינוך ולתפקיד המדינה. הראשונה שבהן מתייחסת לעובדה שההתערבות צריכה להתחיל מוקדם, מוקדם מאוד. השנייה היא שמיומנויות רגשיות וחברתיות חשובות לא פחות, ואולי אפילו יותר, מכישורים קוגניטיביים, ושיש דרכים לפתח אותן.

 

המסקנה השלישית היא שכדי להבהיר לחברה ולקובעי המדיניות איזו התערבות חינוכית נדרשת, צריך להשתמש גם בניתוח כלכלי. "הכלכלן הסקוטי הידוע דניס רוברטסון כתב לפני 60 שנה שהבעיה היסודית במערכת הכלכלית היא מחסור באהבה", מסביר הקמן בראיון ל"מוסף כלכליסט". "מה שאנחנו ככלכלנים עושים הוא לכמת את המחסור הזה, כלומר אנחנו כבני אדם לא מסתמכים רק על רצון טוב כשאנחנו עושים עסקאות. להבדיל מכלכלת חליפין, בכלכלה מוניטרית אין אינטראקציה ישירה שמטרתה סיפוק צרכים הדדיים, הצרכים האלה מתווכים בימינו על ידי כסף. כלכלנים ואנשים באופן כללי מזהים את החשיבות של האינטראקציות האנושיות והאישיות האלו, שכוללות גם הורות. כך שהמשאב היקר שאנחנו מתעלמים ממנו לרוב הוא אהבה. אם אתה חושב על אם שמבלה זמן עם הבן או הבת שלה, זו פעילות מאוד יקרה — יש לה ערך כספי. במקרים רבים, במיוחד באוכלוסיות מוחלשות, ההורות הזאת חסרה".

 

ג'יימס הקמן. "מה אנחנו רוצים לייצר? אזרחים אמפתיים, משולבים בחברה, ושיכולים להיות הרבה מעבר לציונים שלהם" ג'יימס הקמן. "מה אנחנו רוצים לייצר? אזרחים אמפתיים, משולבים בחברה, ושיכולים להיות הרבה מעבר לציונים שלהם" צילום: עמית שעל

 

המסקנה הרביעית שהולידה עבודתו היא שצריך להפעיל את המשפחה ואת הקהילה שסביב הילד, כדי לאפשר להן להיות אלה שבונות את הכישורים הלא קוגניטיביים ומעניקות את המשאב היקר הזה, אהבה. הקמן מיטיב לנסח את זה, בהרצאות ומאמרים וניירות עמדה וספרים, ממשרדו בשיקגו. ובינתיים בישראל, זה בדיוק מה שסולימני עושה, בשטח, בבתים עם קשיים, בשכונות מצוקה. הוא מכיר את עבודתו של הקמן אבל לא את החוקר עצמו; והוא בעיקר יודע איך נראים הנושאים שהקמן מדבר עליהם. כי כבר יותר מ־30 שנה הוא מארגן מחדש משפחות, בתי ספר, שכונות, קהילות וערים שלמות סביב הצרכים של הילדים. מתערב, מנסה להגיע מוקדם ככל האפשר, ומבין שקודם כל צריך להכיל את הילדים האלה, לראות אותם, לתת להם מקום, ולהרעיף עליהם אהבה.

 

מה שהורים לא בהכרח יודעים

 

כבר שמונה שנים שד"ר סולימני הוא מנכ"ל אשלים, עמותה לפיתוח שירותים לילדים, נוער, צעירים ומשפחות במצבי סיכון, שמשותפת לממשלה ולארגון הג'וינט. קודם לכן עבד עם נוער בסיכון, ובאשלים הרחיב את היכרותו עם צעירים יותר, בעיקר ילדי גן. לאינספור סיפורים הוא נחשף בשנים האלה, והם צובטי לב. הוא מתאר הורים שלא מקריאים לילדיהם סיפורים "כי הילד בן שנתיים ולא מבין כלום מהחיים שלו, בשביל מה?". מתאר אמהות שרק מחתלות ומאכילות את התינוקות שלהן, ואז עוטפות אותם בחיתול שישכבו בשקט; אם התינוק לא בוכה לא מדברים איתו או נוגעים בו, כי ההורים לא יודעים כמה חשוב לתקשר עם התינוקות, לשחק איתם, בשביל התפתחותם התקינה. באשלים רואים ילדים שמגיעים לגן ולבית הספר רעבים, עם מחלות שיניים כרוניות והשמנת יתר, כי בבית לא אוכלים כמו שצריך.

 

ואלה רק כמה דוגמאות שמבהירות למה נדרשת התערבות. הקמן מנסח את זה באותם מונחים כלכליים של מחסור במשאב שיש להשלים. "השאלה היא מה אפשר לעשות כשיש מחסור באהבה", הוא אומר. "אחד הפתרונות הוא לספק הורות, שזה משהו שחלק מתוכניות ההתערבות עושות — שמים את הילד אצל מטפל, ובונים אינטראקציה טובה עם המטפל. דבר אחר שאפשר לעשות הוא לעבוד עם ההורה. ליידע אותו על הערך הרב של הזמן שהוא מבלה עם הילד, או שמישהו אחר — דוד, סבתא, חבר של המשפחה — מבלה איתו. יש בחברה שלנו הערכת־חסר של מה שאפשר לקרוא לו הורות יקרת ערך. לדבר לילד או להקריא לו סיפור אלה פעילויות שמעודדות את הילד. אנחנו יודעים מכמה מחקרים שלילדים שזוכים לכך יש הרבה יותר סיכוי לפרוח, לקחת סיכונים, לפתח יחסים טובים עם הסביבה, ללמוד. אם יש מחסור באינטראקציה, זה יכול להוביל לפשרות גדולות בהמשך החיים של הילד. צריך לבוא להורים ולהסביר להם כמה זה חשוב להקריא סיפור לילד. אם נותנים להורה מידע על כך, מעודדים אותו לדאוג לילד באופן טוב יותר. רוב הסיכויים שההורה יגיב באופן מיטבי".

סולימני (משמאל) כנער עם הוריו וארבעה מאחיו. "איפה גדלתי? איך סוגרים את כל החסכים האלה? אני סוגר אותם עד היום, בלי בושה" סולימני (משמאל) כנער עם הוריו וארבעה מאחיו. "איפה גדלתי? איך סוגרים את כל החסכים האלה? אני סוגר אותם עד היום, בלי בושה"

 

אבל יבוא הורה ויגיד "אני חייב לעבוד כדי לשים אוכל על השולחן ואין לי זמן להקריא לילד סיפור". אתה גם עלול לגרום להם להרגיש הורים לא טובים מספיק.

 

"כאן אני רוצה להבחין בין לבוא להורה ולהגיד לו אתה חייב להקריא לילד סיפור, לבין להבהיר להורה את החשיבות שבבילוי זמן עם הילד. הידיעה הזו עשויה להביא אותו לדאוג לכך שהילד יקבל את תשומת הלב הנחוצה, למשל במעון יום או מבן משפחה שיבוא ויקריא לו סיפור. זה כמו לשים תווית אזהרה על קופסת סיגריות: אנשים עדיין בוחרים לעשן. כך גם הורים יידעו שאם הם לא קוראים סיפור לילד הם עלולים להזיק לו בעתיד. יכול להיות שזה יגרום להם להרגיש רע עם עצמם, מה לעשות שהאמת כואבת לפעמים. אלא שכאן הם לא פוגעים רק בעצמם, כמו בעישון, אלא גם במישהו אחר, הילד שלהם. אחד הדברים שנדהמתי לגלות הוא עד כמה הורים הם אלטרואיסטים, ועד כמה הם רוצים שילדיהם יצליחו. יש ראיות לכך שגם אמהות משכבות מוחלשות שנכנסו להריון לא מתוכנן בגיל מוקדם רואות את לידת הילד כהחלטה החשובה ביותר שהן קיבלו או יקבלו בימי חייהן. אם אתה נותן להן את המידע כיצד להיות הורה טוב יותר, הן בדרך כלל ישתמשו בו".

 

זה לא רק סיכוי. זו הבטחה

 

התפיסה הזאת לא נוגעת לטיפול במשפחות חלשות בלבד. התובנות מעבודתו של הקמן ומניסיונו של סולימני מדגישות את הצורך האקוטי שכל הורה, בכל מצב, יבין את הדברים — ובעיקר את הצורך שהמדינה תבין אותם. לא מדובר רק על אם שלא מקריאה לילד סיפור, אלא גם על חברה שלא מבינה מה החשיבות של אהבה וטיפול נכון לחוסנה ותפקודה. מבחינת סולימני, זו מטרת־העל.

 

"מה ילדים מלידה ועד גיל שלוש מקבלים? כלום. הם מקבלים רק מה שיש להורים, אז ברור שיהיו פערים", הוא אומר. "בגיל הרך אני לא מדבר על ילדים בסיכון, למרות שיש פעוטות בסיכון. חינוך לגיל הרך צריך להיות שירות אוניברסלי. בואו נתחיל מהתשתית, נצא עם הבשורה הגדולה שהכל מתחיל מלידה עד שלוש, וכל ילד צריך לקבל חינוך במימון המדינה". זו המטרה שלו: השקעה רחבה יותר, יעילה יותר, של המדינה בגילים המוקדמים ובגילי הגן. לצמצם את הפערים במשאב החסר.

סולימני מלווה ילדה בפרויקט של אשלים סולימני מלווה ילדה בפרויקט של אשלים צילום: אליעזר יערי

 

עד שהוא יצליח לגרום לכל שדרות החברה והניהול שלה להפנים את המסר, סולימני בכל זאת נדרש לאוכלוסיות קצה, ומתחיל את העבודה איתן כמה שיותר מוקדם. תוכנית אחת שבאמצעותה אשלים עושה זאת היא PACT (Parents and Children Together), שהושקה ב־1998 בקרב ילדים צעירים במשפחות ממוצא אתיופי. 100 מיליון דולר הושקעו בה מאז כדי לרתום את ההורים, את מערכות החינוך ואת הקהילה למען הילדים. הם שולבו במסגרות חינוכיות בגיל צעיר יותר, קיבלו שיעורי העשרה (בעיקר בשפה), נהנו מתוכניות לימודים מותאמות וטופלו בידי צוותים שקיבלו הכשרה מיוחדת, וגם הוריהם השתתפו בתוכנית העשרה בנושאי חינוך ותזונה. פרויקט המשך ליווה את הילדים בשנים הראשונות של בית הספר היסודי. במשך השנים הופעלה התוכנית ב־14 יישובים, ושינתה את חייהם של יותר מ־8,000 ילדים ו־2,400 הוריהם. מספיק שנים חלפו כדי שיהיה ניתן לראות את התוצאות: אצל הילדים שהשתתפו בה נרשם שיפור של עד 63% במיומנויות שפה ועד 67% במיומנויות מתמטיות. הרגלי הלמידה השתפרו ב־15% וההורים היו מעורבים יותר במצב הלימודי של הילדים. כיוון שהילדים השתלבו במסגרות חינוך בגיל צעיר, חלה עלייה משמעותית בשיעור האמהות העובדות, ל־67%, מה שהוריד את שיעור המשפחות נטולות המפרנס. מעמדה הכלכלי של המשפחה כולה התחזק — מה שתרם כמובן גם לחיזוק הילדים. כך התערבות בגיל מוקדם תורגמה ממשאב של אהבה למשאב כלכלי הן ברמת המשפחה, והן ברמת המשק כולו.

 

וגם ברמת הקהילה. בשנים האחרונות יש פחות ופחות צורך בתוכנית: כשליש מהילדים ממוצא אתיופי נמצאים ברמה הגבוהה של כיתתם וכשליש ברמה הממוצעת, ולכן התוכנית מופעלת באופן ממוקד רק עבור השליש האחרון והמתקשה. "השקענו בתוכנית הזאת המון כסף מתוך תפיסה שאפשר לסגור את הפערים גם כלכלית וגם חברתית. האמנו שאפשר לעשות את זה", אומר סולימני. זה אכן קרה. חלק מההשלכות, מן הסתם, יהיה אפשר להעריך רק בעוד שנים.

 

 

על בסיס PACT, ב־2003 פיתחה אשלים את שותפות וואחד (אחד), שהופעלה ב־42 יישובים ערביים שבהם חיים כ־13 אלף ילדים, תוך שיתוף העיריות וההורים ובתפירה מותאמת לתרבות ולצרכים הספציפיים במגזר. זה התחיל מדברים בסיסיים: הקמת גנים, הכשרת הגננות ואנשי מקצוע, פריצת חצרות משחקים לגנים שכמעט לא היו קיימות עד אז, פיתוח תוכניות העשרה, בניית מרכז מחשבים ומולטימדיה שבו הילדים סוגרים את הפער הדיגיטלי ומפתחים מיומנויות כמו מוטוריקה והבנת הנקרא. נוסף על כך מלמדים את ההורים והגננות לתקשר ולעבוד יחד למען הילדים, מסבירים להם על תזונה, על חיזוק מיומנויות שונות בבית, על עידוד קריאה.

 

מאחורי הפרקטיקה יש משהו עמוק הרבה יותר. ד"ר מחמוד זוהדי, מנהל אגף החינוך בעיריית אום אל־פחם, מתאר שינוי חשיבה יסודי: העיר מתחילה לשאול את עצמה מה אחריותה לילדים ומה היא יכולה לעשות למענם, מאגמת משאבים, מתארגנת מחדש ועורכת שינוי מבני בעירייה, כדי להתכנס כולה סביב מטרה אחת — לקדם את ילדי הגיל הרך. "הקמנו אימפריה שיודעת לדאוג לצורכי הילד, להתפתחות התקינה, להכשיר את צוותי החינוך, ללמד הורים איך לגדל את הילדים, ללוות את אנשי המקצוע ולהעשיר את הילדים. ב־2006 היו לנו מעט אנשי מקצוע והיום יש לנו מאות, שכולם מתמחים בגיל הרך. הקמנו מנגנון שמאתר מדי שנה יותר מ־300 ילדים עם בעיות רגשיות, שפתיות וכו', שאם לא מאתרים ומטפלים בהן בגיל הרך יכולות להוביל לחינוך מיוחד או לנשירה. התוצאה היא שהילדים בשלים להשתלב בצורה טובה בכיתה א'".

 

הדרכה של שיננית בגן ילדים במסגרת אשלים. "אנחנו עושים שינוי חברתי, והוא לוקח זמן. זה לא יקרה ביום אחד", אומר סולימני הדרכה של שיננית בגן ילדים במסגרת אשלים. "אנחנו עושים שינוי חברתי, והוא לוקח זמן. זה לא יקרה ביום אחד", אומר סולימני צילום: אלי אטיאס

 

עכשיו לילדים יש יותר סיכוי?

 

"יש להם הבטחה, לא סיכוי. אנחנו עובדים כדי למצות בצורה מקסימלית את הפוטנציאל שטמון בכל ילד. החברה הערבית מתמודדת עם אפליה ומחסור תקציבי, זו עובדה, אבל מה שצריך להטריד אותי כאיש מקצוע זה שלצד הדרישה לעוד תקציב, עליי לשאול מה אני עושה במעט שאנחנו מקבלים. במקום האשמות, אני רוצה לקחת אחריות, לתכנן אחרת, להעלות חיוך על פני הילדים ולהבטיח להם עתיד שונה, כי זה בידיים שלי".

 

כשסולימני רוצה להדגים איך נראה שינוי עמוק, שיכול להתחולל בכל חברה, הוא לוקח את אורחיו לאום אל־פחם, מראה להם איך מיישמים את המוטו שדוגל ב"שירות מצוין לחלשים, ולא שירות מסכן למסכנים". "תראי איך הבדואים והמגזר הערבי חיים. מה רוצים שייצא מהם אם לא שונאי ישראל שחיים בתחושה כל כך קשה? אני כועס על היעדר המערכות, היעדר ההכשרה", הוא אומר. "בעיניי מה שאנחנו עושים שם הוא שינוי חברתי, והוא לוקח זמן. זה לא יקרה ביום אחד, אבל נרוויח שם בענק".

 

להעניק לילדים חופש בחירה

 

מקרה אום אל־פחם מדגים איך התגייסות למען חינוך ובעיקר ילדים צעירים משפיעה על החברה בכמה דרכים שונות. קודם כל, כדי להתמקד בכך מלכתחילה נדרש שינוי תפיסתי ושינוי בקהילה ובקרב הרשויות; לשינויים האלה כבר יש השלכות רחבות שמחזקות מאוד את האוכלוסייה. במילים אחרות, כשהחברה נדרשת להתגייס כדי לטפל בילדים, היא עוברת תהליך חיזוק משמעותי בהווה. נוסף על כך, היא כמובן מחזקת את הילדים, מה שיחזק אותה עוד יותר במשך הזמן.

 

הקמן מנסה להסביר את כל זה דרך מודלים כלכליים, הכלי שלו. הוא נולד ב־1944 בשיקגו וחי בה גם כיום. הוא היה ילד שהצטיין במתמטיקה, הצטיינות שהובילה אותו עד דוקטורט בכלכלה בפרינסטון, ואת מרבית הקריירה האקדמית שלו עשה באוניברסיטת שיקגו. בשנת 2000 זכה בפרס נובל על פיתוח "תיקון הקמן", שורה של שיטות סטטיסטיות לתיקון הטיה שנוצרת במחקרים שבהם המדגם לא אקראי מספיק. רק אחרי שפותחה, החל ליישם אותה בתחום התפתחות הילד, ולפני שנתיים אף הקים את "המרכז לכלכלת התפתחות האדם" באוניברסיטת שיקגו, שבו נעשה מגוון רחב של מחקרים כמותניים המשלבים ביולוגיה, ממשל, חינוך, בריאות וכמובן כלכלה.

 

הקמן מקריא לילדי גן. "יש בחברה שלנו הערכת־חסר של מה שאפשר לקרוא לו הורות יקרת ערך" הקמן מקריא לילדי גן. "יש בחברה שלנו הערכת־חסר של מה שאפשר לקרוא לו הורות יקרת ערך" צילום: uchicago.edu

 

הבחירה במדידה כמותנית לא מתעלמת מאפשרות שיש ביטויים אחרים לרווחה אישית פרט לביטויים כלכליים?

"כשמודדים משתנים כמותיים מודדים את הגבול התחתון שעליו נבנים גם משתנים איכותיים. אי אפשר למדוד הכל, אבל אפשר למדוד בריאות למשל, ולהבין שבריאות טובה פירושה אנשים פחות מודאגים וחרדים, כלומר שרמת הרווחה האישית שלהם גבוהה יותר".

 

את הדבר החשוב ביותר, הוא אומר, אי אפשר באמת לאמוד: "בסופו של דבר אנחנו שואפים לתת להם חופש בחירה בחיים, וזאת תשואה שלא ניתן למדוד אותה. המטרה היא לתת לילדים את החופש לבחור איזה בן אדם הם רוצים להיות. ההיבט הזה של החירות האנושית - לתת לאנשים לדמיין איך הם רוצים לחיות - לא מוערך מספיק במדיניות הציבורית.

 

"אין לי ספק שאנחנו כחברה נהיה במצב טוב יותר אם אנשים יקבלו החלטות מודעות כמו בחירת קריירה, לימודים ותכנון המשפחה. אני לא רוצה להפוך אנשים לרובוטים, ואין איזו החלטה ספציפית שאני רוצה שיקבלו, אבל ספק אם רבים ממי שנעצרו על פשעים אלימים מרגישים טוב עם הבחירה שלהם אחרי כמה זמן בכלא. אנחנו יכולים למנוע את זה אם למשל נדאג ללמד ילדים קטנים לשלוט בדחפים שלהם. הם עדיין יוכלו להחליט להיות פושעים אם הם רוצים, למען האמת, אם הם חכמים מספיק הם אפילו יוכלו להיות פושעי־על כמו ברני מיידוף. כך שאני לא אומר שהם לא צריכים להיות פושעים, אלא שהם לא צריכים לפנות לפשע מחוסר ברירה ולעשות דברים שאחר כך הם מתחרטים עליהם".

 

למדינה עדיף להשקיע את הכסף בתוכניות כמו פרויקט פרי ולא להעלות משכורות למורים, למשל?

"חשוב להסתכל על היסודות שאיתם הילדים באים לבית הספר, מתי הם נוצרים ומתי אפשר ליצור אותם באופן היעיל ביותר. אני טוען שלזה צריך לתת יותר תשומת לב, בניגוד לגישה המסורתית שמעודדת לשכור עוד מורים או מורים טובים יותר. התערבות מוקדמת יכולה לצמצם בעיות בהמשך הדרך, וצריך להבין את התפקיד והחשיבות שלה.

 

"בדקנו מה התשואה על ההשקעה בהתערבות בשלבים שונים בחיים ממש כמו שקונים נייר ערך ובודקים כמה החזר שנתי יהיה על ההשקעה. מה שמצאנו הוא שהתערבות בשלבים הראשונים נושאת עמה תשואה של בין 7% ל־13% לשנה, וזה רק במונחים של יכולת השתכרות. מה שאומר שאפשר לשפר את חייו של האדם, ובאותו הזמן לסייע משמעותית לחברה כולה מבחינה כלכלית - פחות פשיעה, יותר מוטיבציה ללימודים, פחות השקעה בחינוך מיוחד, פחות התערבות טיפולית של המדינה לאורך החיים. אלו דברים שכל מדיניות מנסה להפחית, אבל במקרים רבים המדיניות שננקטת היא לא יעילה. אם אפשר לסמן מדיניות יעילה, ולמנוע הרבה בעיות, אפשר לעתים קרובות להשיג החזר כספי גבוה".

 

אם התועלת הכללית אדירה, למה להסתפק רק בטיפול נקודתי ולא לתת תמריצים לכל ההורים?

"אפשר להשתמש גם בתמריצים כלכליים, אם כי אני לא בטוח לגבי העניין מכמה סיבות. איך קובעים את התמריץ? לשלם להורה לפי מילה שהוא מקריא לילד? אלו עניינים מעשיים שיוצרים בעיות מטורפות. זול יותר להגביר מודעות. ההחזר של 7% עד 13% כולל עלויות שמגולמות במס למימון ההתערבויות. התערבות מוקדמת היא אפקטיבית יותר מכיוון שאנחנו מניחים בסיס מוצק יותר לצמיחה. זה כמו לגדל עץ, הצמיחה תהיה גדולה יותר אם אתה מתחיל עם בסיס גדול יותר".

 

חצר משחקים שהוקמה במסגרת הפרויקט חצר משחקים שהוקמה במסגרת הפרויקט צילום: אשלים, אלי אטיאס

עטפנו אותם, הצלנו אותם

 

בשיחה עם סולימני הוא מציג עוד מחקרים ונתונים המחזקים את התפיסה המדוברת, לצד עבודתו של הקמן. לפי כל המחקרים בנושא, חינוך איכותי בגיל הרך (עד 6) קובע חלק נכבד ממהלך ואיכות החיים שלנו. כך, למשל, לפי מסמך של הבית הלבן מ־2014 כל דולר שמושקע בחינוך מוקדם מניב לחברה 8.6 דולר, ויכול להגדיל את התל"ג האמריקאי ב־0.44% לשנה. תוכנית התערבות שיושמה במדינת אילינוי הניבה במשך 23 שנים תועלת כלכלית של עד 530 מיליון דולר, שמורכבים מחיסכון בעלויות על פשיעה וקצבאות, למשל, ותוספת הכנסות מעבודה ומסים (ראו גרף). מתוך עבודתו של הקמן סולימני מציין את הממצא שלפיו כל דולר שמושקע בילד בן 4 שווה 60־300 דולר כשאותו ילד מגיע לגיל 65, וככל שההשקעה מתבצעת מוקדם יותר התשואה גבוהה יותר.

 

"כלומר זה לא רק מוסרי להשקיע בילדים, זה גם כלכלי", אומר סולימני בעצמו ומדגים זאת בעוד דרכים, שמתבוננות לא רק על המספרים אלא גם על הרגש שמאחוריהם: "פעוטות וילדים בסיכון שלא משולבים במסגרות איכותיות עתידים לנשור יותר מבית ספר, ללמוד בכיתות מקדמות. יש להם סיכוי של 70% להיעצר על עבירת אלימות. את יודעת מה הבעיה המרכזית של רוב האסירים? הם דיסלקטים. בעבירות הם מבטאים את התסכול שלהם. לילדים שלא משולבים בחינוך טוב יש סיכוי של 60% לא לרכוש השכלה אקדמית. זה נתון שאני לא יכול לסבול אותו. למה צריך להיות פער כזה?

 

"5 יחידות במתמטיקה זה חשוב למדינה. אבל לטפל ב־30% מהתלמידים שמוגדרים כנשירה סמויה זה לא חשוב? הם יושבים בבית ספר, לא עושים בעיות אבל גם לא לומדים. אם אתה חמוד ולא מפריע למורים, תקבל תעודת גמר בכיתה י"ב בלי לדעת לקרוא ולכתוב. 50% לא עושים בגרות, ומי הם? חרדים, ערבים, פריפריה".

 

הוא מכיר את הנוער הזה אישית. סולימני — שחי במבשרת ציון, נשוי ואב לשלושה (רופא, אשת שיווק בתאגיד גלובלי וסטודנט למינהל עסקים) — השלים בגרויות במכינה אחרי הצבא, ואחר כך השלים תואר ראשון בגיאוגרפיה וחינוך ("נלחמתי על חינוך, ידעתי שאהיה מורה"), ותואר שני בקרימינולוגיה. הוא לימד בבית הספר מפנה לנוער מנותק בירושלים, ובהמשך מונה למנהלו. שם הכיר את עבודת הג'וינט. "הג'וינט עשה בבית הספר תוכנית מדהימה לנוער מנותק. השקיעו 6 מיליון דולר בשנה אינטנסיבית ובתנאים הכי טובים, עם מחשבי יבמ – לנערי רחוב שזרקו מכל מערכת — שבסופה הם השתלבו בלימודים עיוניים או מקצועיים או בעבודה. הם היו ילדים כמו אלה שגדלתי איתם, פחדתי שיגיעו לעבריינות, וידעתי שאני יכול להצליח איתם. עטפנו אותם, אהבנו אותם. הייתי בקשר עם ההורים, לקחתי אותם לטיולים כמו כולם, ביום הזיכרון העמדתי אותם עם חולצה לבנה שיקראו בטקס. הפכתי אותם לחלק מהחברה.

 

"אתה מגיע אליהם אם אתה מדבר איתם בגובה העיניים, וכשהם מאחרים לבית הספר אתה דואג להם ולא אומר, 'עוף מפה, איחרת'. החבר'ה האלה לא יכולים להסתדר במסגרות. אין להם הורים שיעודדו אותם, שיעזרו להם בשיעורי הבית. הם לא קיבלו שיעורי העשרה, והם בחוסר תמידי. אני יודע מה זה. נתתי להם שיעורי מוזיקה, מוזיאונים, מה שאני יודע שחסר להם, והענקתי גם לעצמי תוך כדי. אחר כך עשיתי דוקטורט בחינוך על התוכנית הזאת. אין סיבה שילד שנולד עם פוטנציאל ייענש. חלק מהילדים שלנו היו עבריינים, תלמידים שלי נרצחו. אבל אם אתה אוסף אותם בזמן ומכיל אותם, אין סיבה שהם לא יצליחו. אתה לוקח נער בבוקר לעבודה, שם אותו אצל המנהל ואומר לו, 'שמור עליו, הילד הזה יש לו ידי זהב, ואם יש בעיה תתקשר אליי'".

 

זה עבד. שליש מהילדים, שאת חלקם סולימני אסף מהרחוב, השתלבו בבתי ספר עיוניים, שליש עברו למסגרות להכשרה מקצועית, והנותרים המשיכו בתוכנית לשנה נוספת. סולימני עבר לאשלים, להפיץ את המודל לבתי ספר נוספים, לצד תוכניות אחרות התומכות במשפחות עם סיפורים של עוני, הגירה, טראומה וסביבת מצוקה, שמונעים מילדים להיות מי שהם יכולים להיות: מבוגרים עובדים, בריאים, בעלי משפחה, מתפקדים, תורמים. אשלים בעצם מתפקדת כמעבדת פיתוח עבור המדינה: היא פועלת במסגרת הסכם בן חמש שנים עם המשרדים הרלבנטיים (חינוך, רווחה, בריאות ואוצר), שבמסגרתו היא מפתחת תוכניות התערבות המיושמות בעזרת הרשויות המקומיות, עמותות, מערכות החינוך והרווחה והקהילה עצמה. אם הפיילוט מצליח מרחיבים אותו למקומות נוספים בארץ, ובתוך שנים אחדות אשלים יוצאת מהתמונה והתוכנית ממשיכה לפעול בלעדיה, כשורה תקציבית קבועה. סולימני מכנה את זה "אקזיט". פעילות אשלים מתוקצבת ב־30 מיליון דולר לחמש שנים, מחציתם מתקציב המדינה ומחציתם מהג'וינט, שמתגבר בתרומות נוספות לבניית מבנים וכו'.

 

גם כשהוא מדבר על התמונה הגדולה, הוא כל הזמן חוזר לסיפורים הקטנים. על ילדים רכים בחינוך הדתי והחרדי שמתמודדים עם קשיי קשב וריכוז ולא מאובחנים מחשש שזה יפגע בשידוך. על אלפי צעירים שמגיעים לצבא אנאלפביתים ונושרים מהשירות כי אין להם גב בבית, וגם אם הם שורדים אותו, דבר לא מחכה להם בגיל 21, במיוחד לא משפחה תומכת שתכוון אותם בהמשך. "לילדים האלה לא היה כלום ואז הם נופלים מהצבא ומתחילות בעיות. המציאות הזאת בלתי נסבלת. הממשלה צריכה להעניק לחבר'ה האלה, לתת יותר למי שיש לו פחות. אני חרד. תבדקי מה הפרופיל של הצעירים האלה. זה לא כי הם מזרחים; הם באמת לא קיבלו כלום. המטען שלהם כל כך דל, ששנאת הזר עולה להם. זו סכנה למדינה, ואנחנו כל פעם מופתעים מחדש, אבל החבר'ה האלה מחזירים לחברה במקום שבו הם יכולים להכות, וזה נזק אדיר".

 

ממה מורכב אדם, מה מחזיק חברה

 

כדי למנוע את הנזקים האלה, הקמן טוען שצריך להסתכל על ילדים אחרת. לבחון את מצבם אחרת. להבין אותם נכון. כי כשהמיומנויות הלא קוגניטיביות לא מקבלות מספיק חשיבות, אנחנו לא יכולים להבין את הילדים נכון ולגדל אותם נכון. לכן אחת האג'נדות המרכזיות של הקמן היא מלחמה בכלים שמשמשים כיום להערכת ילדים, מבחני סטנדרט כמו פיזה או מבחן וקסלר למדידת אינטליגנציה (המוכר כמבחן איי.קיו). ארגון המדינות לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), שעורך את מבחני פיזה הבינלאומיים, וה־ETS (המקבילה האמריקאית למרכז הארצי לבחינות והערכה) כבר קשובים לביקורת הנוקבת של הקמן, והחלו לפתח סטים חדשים של מבחנים, כאלו ששואפים לבדוק גם יכולות לא קוגניטיביות.

 

"למדנו שהציונים של המבחנים האלה לא ממש מנבאים הצלחה בחיים", הוא אומר. "בעבר כבר הבינו שחינוך הוא מכשיר לדמוקרטיזציה של החברה, לעידוד ושיפור איכות השיח הציבורי ולשילוב בחברה. לפני 200 שנה הוראס מאן (פוליטיקאי ואיש חינוך אמריקאי) הבין שקריאה, כתיבה וחשבון הם חלק מהסיפור, אבל הם בשום אופן לא כל הסיפור. בית הספר מלמד ערכים, ומיומנויות חברתיות ורגשיות. הוא מציג לאנשים אפשרויות. הדיון על מה צריך להיות בן אדם הפך להיות חד־ממדי. מה אנחנו רוצים לייצר? אנשים שהם אזרחים אמפתיים, משולבים בחברה, ושיכולים להיות הרבה מעבר לציון ה־SAT (המקבילה האמריקאית למבחן הפסיכומטרי) שלהם. זה חשוב להיות חכם, אבל חשוב ומעצים שיהיו לבן אדם גם תכונות אחרות. גם אנשים לא כל כך חכמים יכולים להשיג ציונים טובים, כי יש להם משמעת עצמית, כי יש להם דברים יקרי ערך שמבחני סטנדרטיזציה לא תופסים. ציון טוב אומר שאני מכין שיעורי בית, שאני מגיע בזמן לכיתה. ילד ערני וסקרן יכול להיות פחות חכם מילד אחר, אבל הוא ילמד יותר. וודי אלן אמר ש־80% מההצלחה היא להופיע. מה שקרה הוא ששכחנו את זה".

 

במקביל לשינוי המדיניות בהתבסס על רענון תיאורטי, שהקמן עושה לאט אבל בטוח, השטח בוער, וסולימני בוער איתו. הוא לא עסוק בשאלות של מבחני הערכה. הוא במלחמה, וזו מלחמה אישית. ארבעה מחמשת אחיו נשארו לגור בקריית מלאכי, וסולימני כואב את הפער בין מה שמקבלים האחיינים שלו למה שקיבלו ילדיו. "ההזנחה הזאת לא יכולה להימשך. הלוואי שהייתי יכול להישאר בקריית מלאכי, אבל מה יש שם? למה הילדים של האחים שלי צריכים לחיות בשממה הזאת? למה הם לא מקבלים את התנאים שהילדים שלי קיבלו במבשרת? אין שוויון בחינוך, כי מערכת החינוך פה עושה משהו אחד ושם משהו אחר. צריך להתמודד עם זה".

 

הוא הרגיש את זה היטב במחאת 2011, שהתמקדה במעמד הביניים ובבוגרים הצעירים. "הילדים שלי היו בהפגנות ורצו שאצטרף אליהם, ואמרתי להם, 'אתם לא יודעים על מה אתם מדברים'. זה לא שלא מגיע לצעירים, אבל יש קבוצות מודרות שאם לא נעשה משהו בשבילן החברה תתפורר. אם יש סכנה למדינת ישראל זו הסכנה של ביטחון חברתי. תסתכלי על הילדים שחיים ביישובים באשכול סוציו־אקונומי 1־3. איזה עתיד יש להם?

 

"לג'וינט יש הגדרה, לטפל באוכלוסיות הפגיעות ביותר, ובזמן המחאה החברתית רצו בארגון לטפל קצת במעמד הביניים ועשיתי פה מלחמת עולם. כל עוד אני פה, על גופתי. לא נזוז מהאוכלוסיות הפגיעות ביותר. אם לא נכניס אותן פנימה, נמשיך לשאת בנטל שלהן. ככל שנכניס אותן יותר לתוך החברה כך יהיו לנו פחות הוצאות. אני מחויב לאנשים האלה — לחרדים, לערבים ובוודאי לפריפריה, ששם הנשמה והלב שלי. אעשה הכל בשביל להגיע ליותר ילדים".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x