לסדר את הכאוס הגדול
בחדרי החדרים של מוזיאון הסמיתסוניאן בוושינגטון שוכן האוסף הגדול בעולם של פריטים מן הטבע של ימינו וממיליוני שנות האבולוציה שמאחוריו. סדרת צילומים נדירה מספקת כעת הצצה לאוסף הזה, ומעוררת הרהורים על מקומו של האדם בעולם
מאז ומעולם ניסה האדם להתמודד עם הכאוס באמצעות סדר. וסדר מחייב ריבוי וקִטלוג. תחילה נתנו שם ייחודי לכל סוג אבן, עץ, חרק. האדם שם את עצמו מעל כל אלה בהיותו מי שמעניק להם את שמותיהם. אחר כך העניק להם עוד יותר מזה. בעולם לא צפוי, מול טבע עשיר ופלאי ומר ואכזר, בלי כלים מדעיים להבין לפחות חלק מהדברים, אינספור תרבויות עתיקות הגו אינספור אלים, גדולים וקטנים. מאל שאחראי לכל החיות, למשל, לאלים רבים, אחד בכל אבן קטנה, עץ יחיד או חרק עוקצני. אחר כך באו המתעדים המדקדקים, ראשוני המדענים, חקרו ומיינו ושייכו ומנו. בתוך האינסוף של העולם, הפרטים הקטנים עשו סדר, סיפקו נקודת אחיזה, ולכן תחושה של איזושהי הבנה ושליטה. אם נפרק את כל העולם מעורר ההשתאות הזה לגורמיו, אימת הכאוס תפחת.
אחד מגדולי עושי הסדר של ימינו הוא הסמיתסוניאן (Smithsonian), מוסד אמריקאי בן 170 שנה שמרכזו בוושינגטון הבירה, הגדול בעולם מסוגו: הוא כולל כיום 19 מוזיאונים מרכזיים, תשעה מכוני מחקר, גן חיות - ואוסף אדיר של כ־138 מיליון פריטים. רבים מהם שייכים למוזיאון הלאומי לטבע (NMNH), שמחזיק באוסף הכולל הגדול ביותר בתחום, המשמש גם חוקרים ממגוון תחומים. חלק ניכר מהפריטים באוסף אינם מופיעים בתצוגות החשופות למבקרים אלא מאוחסנים בתנאים מיוחדים במחסני המחלקות השונות. צ'יפ קלארק, שהיה הצלם הראשי של המוזיאון במשך יותר מ־35 שנה (וכבר אינו בין החיים), תיעד במשך השנים את האוספים ואת האנשים ששומרים עליהם וחוקרים אותם, בסדרת תמונות עוצרת נשימה.
התבוננות בתמונות האלה מאפשרת לראות את המפגש בין האובססיה האנושית לסדר למגוון האינסופי של הטבע; בין יכולת המחקר האנושית ליכולת ההישרדות של בעלי החיים והצמחים; ובין הידע החוקר - לאבולוציה שאין בה תוכנית, רק תנועה קדימה מתוקף כוחם הפנימי של החיים. הן מספקות הצצה נהדרת למה יכול האדם לעשות, וכמה, בסופו של דבר, הוא כל כך קטן, וזמני. וכמה יופי יש כאן. בתמונות, בעולם, בניסיון התמיד־נדון־לכישלון לסדר את הכאוס הגדול.
