שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 19.11.15
שאלות מוסף 19.11.15 ראש

תנוחת החיי כלב

מאחורי טרנד היוגה הלוהט ועשרות אלפי הישראלים שמתרגלים תנוחות למען בריאותם ושלוותם מסתתרים מורים סחוטים פיזית ורגשית, שעובדים במחירי רצפה בשוק עם תחרות אכזרית. איך מקצוע שנועד להיטיב עם אחרים נהפך למלחמת הישרדות, ומה אפשר ללמוד ממנו על חייהם של פרילאנסים ובעלי עסקים קטנים במציאות הנוכחית

הקריירה של תמר עדי (38) כמורה ליוגה התקדמה במהירות. עוד במהלך ההכשרה שכרה סטודיו לפי שעות ובנתה לעצמה שם וקבוצת תלמידים, ובתוך זמן קצר התפרנסה רק מהתחום. כעבור שנה וחצי כבר קנתה את סטודיו צ'נדרה, ששוכן עד היום במתחם בזל בתל אביב, ובנתה מרכז עם 30 שיעורים בשבוע וסדנאות מיוחדות. כשעדי, כיום תושבת גבעת עדה, מתארת את התקופה הזאת קולה מחייך ומאיר. היא עסקה בדבר שהיא הכי אוהבת. ובכל זאת, כעבור שמונה שנים, בינואר 2014, היא מכרה את הסטודיו.

 

"ניהול המקום העיק עליי, והבנתי שלטובתו כדאי שתהיה שם מישהי עם כוח", היא מסבירה. "הייתי בעלים, מנהלת, מורה, וכל הקטע המקצועי היה עליי. זה אומר כל הזמן להיות זמינה ל־15 מורים ו־350 תלמידים, להיות מעורבת בכל פיפס הכי קטן, לפתור בעיות".

 

היא שוקלת כל מילה, מדברת לאט ובזהירות. זה לא רצף קיטורים נסער. כך נראו כל הראיונות לכתבה: שמעתי בהם יותר שתיקות וחשיבה מאשר מילים, והיה צורך בקילוף עדין ושיחה עמוקה כדי לחשוף את הגלגלים החורקים שמתפעלים את הוראת היוגה. המורים חשים בני מזל שהם עובדים בעיסוק שממלא ומשמח אותם, וקשה להם לדבר על המחיר האישי והמשפחתי, הקושי לשרוד כלכלית, הצורך לעבוד עם פציעה, לחזר אחרי סטודיואים ותלמידים לא נאמנים, לרוץ משיעור לשיעור, להתחרות ולשווק.

 

תמר עדי / מורה ליוגה ומייצרת שוקולד טבעוני. "אנשים באים אליי לשיעור ובסוף פשוט אומרים, 'תודה, היה שיעור נהדר', והולכים. זה כמו שמישהו יישב בבית קפה, יאכל, יגיד 'היה טעים, תודה', וילך בלי לשלם. זה מכעיס ומדהים" תמר עדי / מורה ליוגה ומייצרת שוקולד טבעוני. "אנשים באים אליי לשיעור ובסוף פשוט אומרים, 'תודה, היה שיעור נהדר', והולכים. זה כמו שמישהו יישב בבית קפה, יאכל, יגיד 'היה טעים, תודה', וילך בלי לשלם. זה מכעיס ומדהים" צילום: תומי הרפז

 

"התחרות היתה בלתי נסבלת, ממש קשה", משחזרת עדי, "במיוחד כשאלהיוגה (המרכז הגדול בנמל תל אביב) נפתח, עם ארבעה אולמות פעילים ומאסות של אנשים. זה היה מכה לסטודיואים קטנים. תלמידים אמרו לי ששם יש 80-70 שיעורים בשבוע, ואני לא יכולתי לסחוט את הסטודיו שלי יותר. מהשיווק בפייסבוק התייאשתי, אם את לא עם היד על הדופק שם כל הזמן את מפספסת לקוחות. לא שיחקתי את המשחק הזה, וזה פגע בי".

 

את המאבק היומיומי שמאחורי השלווה היוגית עדי תיעדה בטקסט מאלף שפרסמה בעבר בבלוג שלה, תחת הכותרת "מגילת העצמאות של המורה ליוגה". היא תיארה בו את הפיל הענקי שחוסם את האוויר באולם היוגה, זה שאיש אינו מדבר עליו, כי הוצאות והכנסות ולקוחות ותחרות נראים זרים כל כך לעולם הזה. היא כתבה שם, בין השאר: "לעולם לא אשכח את התלמיד שהתבקש להסדיר חוב ואמר לי בזו הלשון: 'אם את מתייחסת אליי כמו עסק גם אני אתייחס אלייך כמו עסק'. מוזר. האם הוא חשב לתומו שאני מפעילה מוסד צדקה במרכז תל אביב? האמת, לא הייתי רוצה לספור כסף. אני מעדיפה לספור נשימות. אבל החיים נושפים חזק יותר על העורף, וצריך לדעת לספור גם וגם".

 

כיום עדי עוסקת בייצור שוקולד טבעוני, אבל היוגה היא עדיין מקור הפרנסה העיקרי. עדי מלמדת שיעור אחד בשבוע בצ'נדרה, הסטודיו שלה לשעבר, עוד אחד בבית בגבעת עדה ועוד כמה לתלמידים פרטיים, ונלחמת בהנחה שכסף ויוגה הם כמו שמן ומים. "אנשים באים אליי לשיעור ובסוף פשוט אומרים, 'תודה, היה שיעור נהדר', והולכים. זה כמו שמישהו יישב בבית קפה, יאכל, יגיד 'היה טעים, תודה', וילך בלי לשלם. זה מכעיס ומדהים. אולי אנשים חושבים ככה כי יוגה זה תחום לא מסודר, בלי תפריט, מחירים וטיפ מוסכם. ואולי אנשים מעולם הרוח נוזלים למקום הזה של נתינה ללא קבלה".

 

מורן צמחוני / מורה ליוגה שגם עובד עם ילדים אוטיסטים ומקדם אתרים באינטרנט. "היו סיטואציות שבהן התלבטתי אם רק ללמד יהיה מספק ומספיק מבחינת פרנסה, אבל הבנתי שטוב לי כרגע לעשות עוד משהו. זה נותן לי עניין ומונע ממני להרגיש שהיוגה תלויה בכסף, שאני חייב לגרד עוד שיעור" מורן צמחוני / מורה ליוגה שגם עובד עם ילדים אוטיסטים ומקדם אתרים באינטרנט. "היו סיטואציות שבהן התלבטתי אם רק ללמד יהיה מספק ומספיק מבחינת פרנסה, אבל הבנתי שטוב לי כרגע לעשות עוד משהו. זה נותן לי עניין ומונע ממני להרגיש שהיוגה תלויה בכסף, שאני חייב לגרד עוד שיעור" צילום: תומי הרפז

 

שכר של 60 שקל לשעה וחצי

 

המציאות הכלכלית הברוטלית של רוב מורי היוגה עשויה להפתיע, לנוכח הפופולריות הגוברת של התחום. אין מספרים מדויקים, אבל לפי סקר של משרד הבריאות ב־2012, 164 אלף ישראלים תרגלו יוגה ופלדנקרייז באופן קבוע. בראשית החודש התקיים בפעם השישית אירוע "יוגה ערבה", שנמשך שלושה ימים; השנה השתתפו בו כאלף מתרגלים, לעומת 400 לפני שלוש שנים. אבל ריבוי התלמידים מוביל גם לריבוי מורים: ככל שרבים יותר מתנסים בתרגול, כך רבים יותר מעוניינים להעמיק בו, לעבור הכשרה להוראה וללמד. בארגון מורי היוגה, שהחברות בו וולונטרית, רשומים כיום 1,100 חברים, לעומת כ־300-200 בשנת 2000. הם רוצים להוביל אחרים בדרך שבה הם הולכים, להעניק. הם לא הגיעו לתחום בשביל הכסף. אלא שמרגע שנכנסו לענף, הם מגלים שהם צריכים לעסוק בכסף ללא הפסקה.

 

שיעורי יוגה נמשכים לרוב שעה וחצי; חלק מהם רגועים יותר, אחרים תובעניים מאוד פיזית, ובכל מקרה מדובר בעבודה קשה למורה, שבמשך כל השיעור עובר בין התלמידים, מתקן, מדייק, מותח, מדגים, נדרש לקשב מלא ללא מעט אנשים (שיעורים עמוסים יכולים להגיע גם ל־20 תלמידים ויותר), שכל אחד מהם מתמודד עם קושי משלו. רבים מהשיעורים — יש לא מעט שיטות, וגם מורים שמשלבים כמה שיטות שונות בדרך משלהם — מתחילים בהגיית הצליל "אוֹם", מנטרה בת אלפי שנים שאמורה לרכז ולהשקיט את התודעה ולחזק את התרגול. אחר כך יש מורים שמתמקדים יותר בנשימות, ויש שבתנוחות, ויש שבתנועה, במעבר מתנוחה לתנוחה. לצד התרגול הפיזי, היוגה היא תפיסת עולם מורכבת, שמציעה נקודת מבט וכלים לחיבור וחיזוק הגוף והנפש. יש לה היבטים פילוסופיים ופיזיים ומוסריים, ומורים שונים שואבים ממנה דגשים שונים שהם מיישמים בחייהם ומלמדים את תלמידיהם. נתינה והסתפקות במועט הן חלק מהדגשים האלה.

 

לצורך הכתבה שוחחנו עם מורים רבים ומגוונים: צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים, מהמרכז ומהפריפריה, בעלי סטודיו וכאלה שמתים למצוא עבודה בסטודיו, גברים ונשים, רווקים ובעלי משפחות. לרבים מהם לא נוח לדבר על כסף, אבל הם מתארים קשיים גדולים בשוק תחרותי להפליא ואפילו תנאי העסקה נצלניים.

 

ורד שפי (38) מתל אביב, למשל, מלמדת כבר תשע שנים ועדיין אינה מרגישה ביטחון כלכלי. רוב השנים היא לימדה בסטודיואים, אבל זה לא השתלם. "לא הייתי מנוסה, אז קרקפו אותי. גם הסטודיו מנסה להתקיים, והתוצאה היא שהתשלום למורה מינימלי — קיבלתי 80 שקל על שיעור של שעה וחצי, נתקלתי גם במקומות ששילמו 60 שקל, ואם היו יותר מ־10 או 15 תלמידים היתה תוספת של 20-10 שקל. זו עבדות, אבל אני מבינה את שני הצדדים שמנסים להתפרנס".

 

ורד שפי / מורה ליוגה. "קיבלתי 80 שקל על שיעור של שעה וחצי, נתקלתי גם במקומות ששילמו 60 שקל, ואם היו יותר מ־10 או 15 תלמידים היתה תוספת של 20-10 שקל. זו עבדות, אבל אני מבינה את שני הצדדים שמנסים להתפרנס" ורד שפי / מורה ליוגה. "קיבלתי 80 שקל על שיעור של שעה וחצי, נתקלתי גם במקומות ששילמו 60 שקל, ואם היו יותר מ־10 או 15 תלמידים היתה תוספת של 20-10 שקל. זו עבדות, אבל אני מבינה את שני הצדדים שמנסים להתפרנס" צילום: תומי הרפז

 

היא השלימה שכר בסדנאות בסופי שבוע, שבהם המורה מקבל לרוב 30% מההכנסות, ובמקרים של סטודיו נדיב ומורה שמושך תלמידים — עד 60%. "זה יכול לצאת רק כמה מאות שקלים. פעם עשיתי עם קולגה סדנת הכנה ללידה לזוגות, ויצאנו עם 500 שקל לשתינו".

 

שפי מסבירה שגם שכרו של מורה שמשובץ לשיעור קבוע בסטודיו אינו מובטח. "נדרש שמינימום תלמידים יגיעו לשיעור כדי שהוא יתקיים. פעם הגעתי באוטובוס, לא היו מספיק תלמידים, השיעור בוטל ולא קיבלתי כסף, אפילו לא את המינימום. זה מבאס. גם הסטודיו הפסיד, אבל יש לו יותר גב מלמורה".

 

בסוף היא נשברה, וכעת היא מלמדת רק שיעורים פרטיים וקבוצות קבועות בביתה. "הקבוצות זה לנפש, זה פחות כלכלי", היא מסבירה. "שיעור פרטי מכניס250-180 שקל, ותלמידים בקבוצה משלמים 220 שקל לארבעה שיעורים", כשמספר התלמידים בקבוצות משתנה לעתים משיעור לשיעור, עם היעדרויות ושינויים שלא מאפשרים הכנסה בטוחה. ועל התלמידים צריך לשמור; זה אומר שהמורים מלמדים בכל מצב, גם עם פציעת ספורט, גם כשהם חולים. "הכי חשוב הקול, אני יכולה להיות קטועת יד או רגל ולהעביר שיעור, אבל כשאני צרודה אני לא יכולה לעבוד — וגם לא יכולה להרשות לעצמי לקחת חופש", היא אומרת.

 

היא אם לשתי בנות וחיה עם בן זוגה חיים צנועים, שמתבססים על תחבורה ציבורית וקניות בשוק, בלי בזבוזים. הם חיים כך כי זה יוגי, וגם כי הנסיבות מאלצות. "צריך ללמד 20 שיעורים בשבוע כדי להכניס משכורת ריאלית ולסיים את החודש מאוזן. אמא שלי קוראת ליוגה מקצוע שמנת, כי זה הדבר הראשון שאנשים מקצצים בו כשיש משבר". אחד כזה הורגש היטב בקיץ 2014, עם צוק איתן והחופש הגדול והחגים. איך עוברים תקופות כאלה? "בוכים, אין מה לעשות", שפי משיבה, ודווקא מחייכת.

 

נעמי פונדק לובל / מורה ליוגה בסטודיו שלה, בווינגייט ובבתי ספר, וגם מלווה קבוצות להודו. "לעתים נדמה שיוגה היא רוחנית ושכסף אינו רוחני, אבל זו טעות. חשוב שתמורת האנרגיה הרבה שאני משקיעה בהוראה אקבל אנרגיה שתאפשר לי לפרנס אותי ואת משפחתי" נעמי פונדק לובל / מורה ליוגה בסטודיו שלה, בווינגייט ובבתי ספר, וגם מלווה קבוצות להודו. "לעתים נדמה שיוגה היא רוחנית ושכסף אינו רוחני, אבל זו טעות. חשוב שתמורת האנרגיה הרבה שאני משקיעה בהוראה אקבל אנרגיה שתאפשר לי לפרנס אותי ואת משפחתי" צילום: נמרוד גליקמן

 

יש ארגון, יש מחירון, ויש מציאות

 

השקט הפנימי שבא עם ההעמקה ביוגה הוא כנראה רכיב הכרחי להישרדות בתחום. "אני מאוד אוהבת יוגה וזה מה שמניע אותי. אחרת אני לא יודעת אם היו לי הכוחות לעשות את זה", אומרת ליאת משולם (39) מתל אביב. היא עבדה בעבר כמזכירה בסטודיו והכירה את הקשיים בתחום, ובשלוש השנים האחרונות היא מלמדת, שיעור־שניים מדי יום בסטודיואים, חדרי כושר ולתלמידים פרטיים. "לוקח שנים לבנות את עצמך. את צריכה להיות מאוד זמינה וניידת, מוכנה לתזז ממקום למקום: לקום בבוקר לשיעור בהרצליה, בצהריים ללמד בסטודיו בתל אביב, לחזור בערב לעוד שיעור ובלילה להעביר שיעור פרטי, ולהיות מוכנה כל פעם לקהל חדש ולסוג אחר של אנשים. בניתי לי רשת של קולגות שמגבים זה את זה אז כמעט תמיד יש לי החלפות (כשהיא מחליפה מורים אחרים שנעדרים), ומזה אני מתפרנסת. אני מלמדת כל יום בין שיעור לארבעה, ובשביל משכורת סבירה, מינימלית, של 7,000-6,000 שקל לחודש, צריך לרוץ כל היום משיעור לשיעור".

 

הוראת יוגה היא משכורת שנייה קלאסית: לא מספיק נמוכה כדי להיחשב תחביב אבל לא מספיק גבוהה כדי שיהיה אפשר להתפרנס ממנה. משולם מודה שלא היתה יכולה לעסוק בתחום בלי משכורת נוספת בבית, ומוסיפה: "קולגות שלי, כולל מורים בעלי שם, מסתמכים על עזרת ההורים ובני הזוג אף שהם בני 40".

 

לארגון מורי היוגה יש מחירון, שקובע מה שכר המינימום שצריך לקבל מורה לפי הוותק ואופי השיעור (ראו מסגרת בעמוד הבא): מורים ליוגה בחדרי כושר, למשל, אמורים לקבל 200-120 שקל לשיעור, בסטודיו ליוגה הטווח הוא 300-150 שקל, ובשיעור פרטי מקבלים 200-150 שקל. אלא שמעיון בתעריפים שמבקשים המורים המפרסמים באתר הארגון ומהראיונות שערכנו עולה כי רבים יכולים רק לחלום על התעריפים האלה, ויש מורים שמסתפקים אפילו ב־50 שקל לשיעור פרטי.

 

משולם מאשרת שהמחירון לא ממש תקף: "על שיעור אני יכולה לקבל כל סכום בין 60 ל־300 שקל. כל בעל סטודיו מחליט כמה לשלם, וכשאתה מורה מתחיל קשה לך לסרב". כדי להגדיל את ההכנסה היא מעבירה סדנאות יוגה ומארגנת מכירות של בגדי יוגה. היא דואגת להפריש לפנסיה כל חודש, ערה לכך שלא תמיד יהיה לה כוח להתרוצץ משיעור לשיעור. מורים בכירים כבר הזהירו אותה שאם היא תמשיך בקצב הזה היא תישחק.

 

גם משולם היא אם לשתי בנות, מה שמקשה עוד יותר את המירוץ אחרי השיעור הבא. "אני מקריבה לא מעט את חיי המשפחה שלי. אני מלמדת בשבת בבוקר, ביום שישי אני מגיעה הביתה רק בשש, ולפעמים אני מלמדת בחגים. לבן הזוג שלי לקח זמן לקבל את זה ולמזלי הוא תומך, אחרת לא הייתי יכולה לעסוק בזה. אין הרבה מורים שהם הורים ליותר מילד או שניים, כי זה מאוד תובעני. אני חושבת על ילד שלישי אבל מבחינתי זה שיקול, כי אני עובדת עם הגוף ולא מספיק בטוחה מבחינה כלכלית. אבל לא הייתי משלמת מחיר כל כך כבד אם לא הייתי אוהבת את זה".

 

כל הזמן להתרוצץ זה מתיש

 

הטווח הרחב בתחום אינו נוגע רק לשכר המורים, אלא גם לסכום שמשלמים התלמידים, על כל שיעור בנפרד או במסגרת כרטיסייה או מנוי. כשהשוק מלא מורים שמוכנים ללמד כמעט בכל מחיר ולא מעט מרכזי יוגה שמתחרים על תלמידים, אלה יכולים לנדוד בין מורים וסטודיואים בקלות. תנוחות ה"כלב מביט למטה" ו"ברכת השמש" זהות אצל כולם, אז אם מורה חדש מציע שיעור ב־30 שקל למה להישאר נאמן לזה שגובה 50? כך שגם הוותק לא מבטיח שיהיה איך לשלם חשבונות.

 

עם זאת, מורים ותיקים נהנים מהשם שעשו לעצמם ומקהל תלמידים שהולך איתם שנים — יוגה היא מהענפים שבהם ההתמדה בתרגול והדבקות במורה הן מהגבוהות ביותר. הניסיון שלהם מאפשר להם להקפיד יותר, לסייע יותר לתלמידים, ודאי למי שסובל מכאב מסוים או מבעיה גופנית אחרת; מורים מנוסים גם עוסקים לעתים ביוגה טיפולית או שיקומית. ושנים בתחום גם מעניקות למורים מבט מפוכח, כזה שמוביל לחיפוש קריירה חלופית — או לשפשוף הכרחי בשילוב הזה של יוגה וכסף.

 

"בהתחלה מה שהניע אותי היה תחושת הייעוד והשליחות, לא חשבתי על כסף יותר מדי. פשוט אהבתי ללמד ולימדתי המון גם בהתנדבות", מספרת נעמי פונדק לובל (37) מעולש, עמק חפר, שמלמדת כבר 17 שנה. "עם השנים גבר הצורך שלי להיות עצמאית כלכלית ולפרנס משפחה, ולמדתי לבקש כסף ולגבות סכומים שמתאימים לניסיוני. נכון שלעתים נדמה שיוגה היא רוחנית ושכסף אינו רוחני, אבל זו טעות. חשוב שתמורת האנרגיה הרבה שאני משקיעה בהוראה אקבל אנרגיה שתאפשר לי לפרנס אותי ואת משפחתי".

 

היא עדיין מתרוצצת: מלמדת קבוצות ושיעורים פרטיים בסטודיו שלה, נעמיוגה בעמק חפר, מרכזת את קורס מדריכי היוגה לילדים בווינגייט, מעבירה שיעורי יוגה בבתי ספר, ומלווה קבוצות מטיילות להודו. "אני פונה למגוון קהלים — ילדי גנים ובתי ספר, קבוצות, פרטני, נשים בהריון, קורסי מורים. זה מאפשר לי מגוון של אפשרויות פרנסה, וזה כיף. אבל הייתי רוצה יותר לעבוד בבית ופחות להיות בדרכים. בכל זאת יש לי משפחה וילדים קטנים שאני צריכה להתחשב בהם. למדתי עם השנים להתמודד עם המעבר ממקום למקום. פעם לימדתי יותר בגנים ועכשיו פחות כי זה באמת מתיש".

 

מי יכול ללמד 20 שיעורים בשבוע

 

עד כמה הוראת יוגה יכולה להיות מקור פרנסה יחיד, במשרה מלאה או כמעט מלאה? זו לא עבודה קלה, היא דורשת מאמץ מנטלי ופיזי, עמידה של שעות ארוכות על הרגליים. לא מעט מורים משלבים אותה עם עיסוקים אחרים. מורן צמחוני (37) מתל אביב, למשל. הוא מציע שניפגש בפארק הירקון, ופורס שמיכה משובצת בצל אחד העצים. גם הוא שותק יותר משהוא מדבר, והביקורת שלו מעודנת, עטופה בהתמקדות בחצי הכוס המלאה. הוא מלמד כבר עשר שנים, כולן בסטודיו פראנה יוגה בתל אביב ובגבעתיים, "מקום יציב שאני אוהב ושיש לי בו בית". לצד חמישה שיעורים שבועיים בפראנה הוא מלמד חמישה שיעורים פרטיים, וגם עובד עם ילדים אוטיסטים במסגרת הכשרתו כעובד סוציאלי, ומשלים הכנסה בפרויקטים של קידום אתרים ופרסום באינטרנט.

 

אתה חייב עוד עיסוקים כדי להתפרנס?

"אני בוחר לעשות את זה כי זה יותר טוב לי. אם הייתי רוצה להתפרנס רק מיוגה ולא לעבוד בדברים אחרים הייתי צריך ללמד משהו כמו 15 שיעורים בשבוע וצריך לקחת בחשבון שזה לא תמיד יציב כי יש חגים, חופשות ושיעורים שמתבטלים, כך שבפועל זה פחות. הרבה שיעורים בשבוע יכולים גם ליצור עומס על הגוף ועומס רגשי — להחזיק כיתה, להיות מרוכז בתלמידים שלך, לתת מעצמך את המקסימום. כשהתחלתי ללמד כבר עבדתי בעולם הטיפול הפסיכולוגי שאני אוהב, ולא רציתי להפסיק. היו סיטואציות שבהן התלבטתי אם רק ללמד יהיה מספק ומספיק מבחינת פרנסה, אבל הבנתי שטוב לי כרגע לעשות עוד משהו. זה נותן לי עניין ומונע ממני להרגיש שהיוגה תלויה בכסף, שאני חייב לגרד עוד שיעור".

 

לא קל לך עם החיבור בין כסף ליוגה.

"ביוגה מדברים על צניעות, לא לרצות דברים שאין לך, להיות ישר, לא לפגוע באחרים ולא לנצל אחרים. עם זאת, צריך כסף. אז כל עוד בחרתי לחיות ולהתפרנס פה מיוגה, צריך לנהל גם את החלקים האלה בצורה עדינה ונעימה. הייתי מעדיף לא להתעסק בזה, וכשאני מלמד בסטודיו זה מוריד ממני את ההתעסקות עם כסף. יש ביוגה רעיון שנקרא קרמה יוגה, ואומר שאתה צריך להיות במה שאתה עושה בלי קשר לתוצאות שיגיעו או לא יגיעו. זה אומר שבנתינה ובעבודה שלך אתה צריך להתנתק מהתוצאה או מהכסף. עבור מורה ליוגה זו דרך להתפתחות אישית, בלי קשר לפרנסה".

 

אל תיפגע, אבל זה גם נאיבי ולא מעשי.

"זה לא שחור ולבן. מורה ליוגה לא צריך להיות אדם עשיר עם הרבה כסף, הוא כן צריך להרגיש ביטחון כלכלי, והשאלה היא מה נותן ביטחון. אני חושב ששני דברים צריכים לקרות: הראשון הוא שעולם היוגה יהיה יותר הוגן, ייתן למורים תמורה וישקיע בהם, והשני שגם המורים ליוגה צריכים לדאוג לעצמם — לחפש באופן יצירתי איך ללמד יותר, למצוא הכנסה נוספת, להקטין את ההוצאות ולשנות את החיים כדי שיעבדו פחות. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו".

 

לבעלי פריבילגיה, או עוד הכנסה

 

הנהירה הגדולה של אנשים ללימודי יוגה מרחיבה את הענף ומגדילה את הביקוש למורים. אבל נהירה גדולה נגועה לפעמים בטרנדיות, ומתגלגלת לעתים גם ללא מעט עזיבות. חוסר הנאמנות של התלמידים והצורך המעיק לשמר אותם ריחף באוויר בכל הראיונות, כמו זבוב שלא מפסיק לזמזם. דנה חינסקי (51) מכפר מלל היתה חקלאית כל חייה, ושמרה על האפיק הזה גם אחרי שעשתה קורס מורים. רק לפני שנתיים, שלוש שנים אחרי שהקימה במו ידיה את סטודיו רגעים, אצלה בבית, הרשתה לעצמה למכור את עדר הכבשים שלה. היא האמינה שהוראת היוגה יכולה להיות קריירה שנייה מספקת, אבל מצאה את עצמה מכתתת רגליים בחלוקת פלאיירים ("זה לא מתאים ליוגה, התקשרו אולי שני אנשים"), בונה אתר ומקדמת אותו ומתחזקת תלמידים — שבסוף לא באים כי יורד גשם.

 

"מפה ועד להתפרנס הדרך ארוכה", היא אומרת. "היום היה אמור להיות לי שיעור אחרי הצהריים, והתלמידה התקשרה לבטל. מישהי אחרת, תלמידה של שנתיים, אמרה לי השבוע 'נמאס לי לעשות יוגה'. קשה להשיג ולשמר תלמידים. הקטע הכלכלי קשה אבל אני לא מוותרת, זה טעם החיים. מורה לא יכול לעבוד ולתרגל יוגה שמונה שעות ביום, הוא יקרוס. וצריך להכין את הסטודיו, לנקות, לשלוח סמסים לתלמידים". כשאני שואלת איך היא מסתדרת כלכלית, היא אומרת שלהיות מורה ליוגה זו פריבילגיה לאנשים מבוססים עם גב כלכלי — או הכנסה נוספת.

 

עומר שפירא / מורה ליוגה, מעצבת תיקים למזרני יוגה ומפיקה. "אני תופסת כל החלפה שאני יכולה, ואין מצב שאבטל תלמיד או סטודיו כי אני מחויבת להם ורוצה לסגור את החודש. כשאתה מתרגל יוגה, גם מהמקום הרוחני, אתה מבין שכסף לחוד ומה שעושה לך טוב לחוד" עומר שפירא / מורה ליוגה, מעצבת תיקים למזרני יוגה ומפיקה. "אני תופסת כל החלפה שאני יכולה, ואין מצב שאבטל תלמיד או סטודיו כי אני מחויבת להם ורוצה לסגור את החודש. כשאתה מתרגל יוגה, גם מהמקום הרוחני, אתה מבין שכסף לחוד ומה שעושה לך טוב לחוד" צילום: תומי הרפז

 

"בשביל לסגור את החודש אני לוקחת עבודות הפקה וטלוויזיה, חלטורות נטו בשביל כסף, כדי שאוכל לעשות מה שאני אוהבת, מה שמספק אבל לא מכניס מספיק. בנוסף אני מעצבת תיקים למזרני יוגה, זה האקסטרה שלי", מספרת עומר שפירא (28) מתל אביב, המורה הטרייה ביותר ששוחחנו עמה, עם ותק של שנה. היא מלמדת כמה פעמים בשבוע בסטודיו, בחברות הייטק ושיעורים פרטיים. בעבר סבלה מפגיעה בצוואר אבל לא לקחה חופשת מחלה, גם מהשיקול הכספי. "אני תופסת כל החלפה שאני יכולה, ואין מצב שאבטל תלמיד או סטודיו כי אני מחויבת להם ורוצה לסגור את החודש. כשאתה מורה ליוגה וחי לפי הפילוסופיה הזאת הקושי מתגמד לעומת זה שאתה עושה מה שאתה אוהב. כשאתה מתרגל יוגה, גם מהמקום הרוחני, אתה מבין שכסף לחוד ומה שעושה לך טוב לחוד".

 

מי שהצליח לעשות את ההפרדה המוחלטת הזאת בין יוגה לפרנסה גאל את עצמו מעול המירוץ. דובי וולפסון (64) משדמה שליד גדרה הוא מדריך ראשי במשרד החקלאות, שמלמד יוגה כבר תשע שנים, "אבל הפרנסה שלי לא תלויה בזה. היה שלב שחשבתי שאולי אצא לפנסיה ואמלא את חיי ביוגה, אבל בלתי אפשרי להתפרנס מזה". הוא מלמד שני שיעורים בשבוע בסטודיו וגובה מהתלמידים 200 שקל לחודש (כלומר ארבעה שיעורים) — אותו תעריף שגבה כשהחל ללמד. הארבעה־חמישה תלמידים הראשונים מכסים את דמי השכירות שהוא משלם על שעות הסטודיו, ורק מהתלמיד החמישי־שישי הוא מתחיל להרוויח. "הרואה חשבון שלי צוחק שאני משלם בשביל ללמד יוגה", הוא מספר. "אני משאיר את זה כתחביב והנאה".

 

גם מירב שאולי (43) מתל אביב למדה להפריד. היא עורכת דין, בעלת משרד שנושא את שמה ומתמחה בנזיקין, ובמקביל מלמדת יוגה כבר 12 שנים, וכיום מעבירה שיעור קבוצתי אחד בשבוע בסטודיו הצליל הפנימי ועוד כמה שיעורים פרטיים. "נעים לי שאני לא רודפת אחרי פרנסה ביוגה אלא עושה את זה באהבה", היא אומרת. "למרות שאני מצליחה לאזן יפה, ככל שאני מתעמקת יותר ביוגה בא לי לעזוב הכל. אני גובה על שיעור פרטי 200 שקל. במשפטים כל דבר הוא אותו סכום — אבל עם עוד אפס. אם אומר ללקוח של המשרד שלי שפגישת ייעוץ עולה 1,000 שקל פלוס מע"מ הוא לא יעז להתווכח. ביוגה זה אחרת. רוב המורים כל כך אוהבים יוגה, שהם היו מלמדים גם בלי כסף. אולי יש ניצול של זה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x