שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 12.11.15
מוסף 12.11.15 שאלות אורניום ראש

"אני מסתובבת בתוך החלום שלי"

גאה בפרויקט אלמא המרהיב שיזמה ומנהלת במרומי זכרון יעקב, לילי אלשטיין מספקת הצצה נטולת מחיצות לדרך שבה חושבת ופועלת וחיה האצולה העסקית והתרבותית הוותיקה של ישראל

בגיל 74 לילי אלשטיין קיבלה עצמאות. יותר מדויק יהיה לומר שבגיל 74 היא החליטה סוף סוף לקחת אותה לעצמה. זה קרה כמעט במקרה. "זה היה יום נפלא, אחרי גשם, תחילת חנוכה 2005", היא משחזרת. "הוזמנתי לוועדה לשחזור מוזיאון הראשונים של זכרון יעקב. סביי משני הצדדים היו ממייסדי המושבה ועד היום יש לי משפחה מאוד ענפה במושבה עם כ־60 בני דודים בדרגות קרבה שונות, כך שידעו שיש אצלי חומרים, סיפורים ומכתבים. כשהגעתי שאלתי 'אולי אתם מכירים בית כאן, שיהיה לי מקום להגיע אליו מהבית שלי בתל אביב?'. ראיתי את האנשים מתלחשים ומגחכים במשך כמה רגעים, ואז הם אמרו לי: 'אל תדאגי. אחרי הישיבה כבר נראה לך בית'".

 

ה"בית" שהראו לאלשטיין היה בית ההבראה הישן של מבטחים שתכנן האדריכל יעקב רכטר על צלע ההר, מונומנט שנחשב עד היום לאחד משיאי האדריכלות הישראלית. "העמידו אותי לפני הבניין, גאוות היישוב, שהיה מוזנח ומלא בוץ, ואמרו לי: 'הבית הזה למכירה. לילי, תצילי את המושבה'.

"שאלתי באיזה סכום? כי חברת רסקו עמדה לקנות ולבנות שם שכונת וילות. ענו לי 'כמה מיליונים, יותר מעשרה מיליון דולר'. ידעתי שאני יכולה לשלם את הסכום הזה, הודות לחבילת המניות הלא גדולה שהשאיר לי יואל בעלי. פתאום זה גרם לי להיכנס לאמביציה. אבל עדיין היססתי. הייתי בת 74. להעיז להיכנס לפרויקט כזה בגיל שלי דורש תעוזה. אבל הם ידעו שאני כזאת וגררו אותי פנימה".

 

יותר מעשרה מיליון דולר רק כדי לקנות, לפני שמתחילים להשקיע בשיפוץ, זה סכום שגם אנשים עשירים מאוד חושבים עליו פעמיים. התייעצת עם ילדייך, אורנה ואמיר?

"הילדים היו בחופשת חנוכה באיי סיישל. ניסיתי לטלפן ולא היתה תשובה. ואז אמרתי לעצמי, ילדיי מסודרים ואני אדון לעצמי. היה ברור לי שבעלי היה תומך בי. תמיד חשבנו לעשות משהו בשביל החברה. כביכול רציתי להתייעץ איתם, אבל למעשה החלטתי לבד. אני לא עושה מעצמי צחוק כשאני מדברת על הרכישה עם הנהלת מבטחים ועם ראש המועצה. הייתי מאוד נחושה".

 

למה?

"הרגשתי שזה הוכתב לי".

 

בסוף רק הרכישה עלתה 20 מיליון דולר. הילדים תמכו בך?

"היה לילדים שלי זמן לעכל את זה עד שהגיעו ארצה".

 

וכשהגיעו?

"השמחה וההשתתפות שהביעו מאוד כיבדו אותם".

 

בית מבטחים אחרי השיפוץ בית מבטחים אחרי השיפוץ צילום: איתי סיקולסקי

 

"לעובדים יש צילום בכיס"

 

עשר שנים וכ־400 מיליון שקל אחר כך, אלשטיין היא הבעלים הגאה של אלמא (ELMA), מרכז אמנות ומוזיקה ובתוכו בית מלון יוקרתי. גם מי שהתנגד מלכתחילה אינו יכול להכחיש כיום את האיכות והאסתטיקה של התוצאה הסופית. במשך השנים הללו אלשטיין עצמה נהפכה לאלמא, עד שקשה להפריד ביניהן. בשלב האחרון נטשה את דירתה בתל אביב ועברה לגור באחד הקוטג'ים בשטח המלון, ושם היא מנהלת אותו מקרוב.

 

בביקורים החוזרים ונשנים שלי איתה במקום מתגלה שוב ושוב פער שקשה לגשר עליו בין דמותה של האשה היפה בת ה־85, קטנת ממדים ומעודנת, שצלצול הנייד שלה הוא פריטה על נבל, לבין עוצמתה כבעלת הבית שניכרת בכל. חבורה גדולה של אנשים שמקיפים אותה מגיבים בכל מפגש עם הבוסית בתמהיל של דריכות, יראת כבוד ורצון לרצות אותה. אלמא נולד במוחה, הלך ונבנה ברוחה, והיא היתה שותפה לכל החלטה בנוגע למהות המקום, תכנונו האדריכלי ועיצובו הפנימי. כדי לבחור, למשל, את השיש לפסל הענקי של סיגלית לנדאו שניצב בכניסה - גבר ואשה מגלגלים אבן במעלה ההר במעין ורסיה זוגית של סיזיפוס - אלשטיין טסה בעצמה יחד עם לנדאו למפעל עיבוד שיש בקררה באיטליה. "רק תביאי לי אומנים עם אופי קשה", היא אומרת, "אני מבינה אותם, מבינה בדיוק איך מרגיש אומן שלא תלו לו את התמונה כמו שצריך".

 

בנסיבות האלה, לא מפתיע לגלות שאלשטיין אובססיבית לאופן שבו צריכה להיראות כל פינה במקום. "העובדים שלנו במלון עובדים עם צילום בכיס", היא אומרת. "ברור להם בדיוק איפה ואיך כל דבר מונח".

 

אלשטיין. "אני יודעת את הגבולות שלי, זה לא היה שיגעון ולא בור ללא תחתית. הבאתי את טובי היועצים שדאגו להצעות מחיר. אבל זו לא השקעה שאני מצפה להחזיר. מאות המיליונים שהשקעתי הם מתנה ליישוב" אלשטיין. "אני יודעת את הגבולות שלי, זה לא היה שיגעון ולא בור ללא תחתית. הבאתי את טובי היועצים שדאגו להצעות מחיר. אבל זו לא השקעה שאני מצפה להחזיר. מאות המיליונים שהשקעתי הם מתנה ליישוב" צילום: תומי הרפז

 

למה בעצם?

"כי כשזה לא מונח בדיוק לפי התמונה זה נראה לגמרי אחרת. חייבים לשמור על המראה שנותן את האווירה. אסור שדברים יונחו זרוקים. לכל דבר ולצורה שהוא מונח בה יש סיבה. למנורות, לתמונות, לכיסאות שחלקם יצירת אמנות בפני עצמם. להסתכל עליהם זאת גם חוויה אסתטית. אפילו שולחן הקבלה הוא דמוי פסנתר כנף שבתוכו התקנו את המחשבים".

 

אומרים שאפילו את הפריטים הכי קטנים בחרת בעצמך. אלמא הוא למעשה הבית הפרטי המורחב שלך?

"אלמא הוא הרחבה של הרעיונות שלי. נסעתי עם הארכיטקטים שלי לראות אולמות קונצרטים כדי להחליט איך הדברים צריכים להיראות כאן. יצאנו יחד ליריד רהיטים במילאנו והסתובבנו שם ימים. לגבי כל פריט חשבנו, צילמנו, שום דבר לא עבר בלי שהיה נראה לי. היתה לי שפה משותפת מאוד טובה עם הארכיטקטים וביחד חיפשנו ריהוט של טובי המעצבים באירופה".

 

מה היתה המחשבה מאחורי העיצוב?

"שהמקום לא צריך להיראות כמו בית מלון. הוא צריך להיות מעוצב לקהל שבא למרכז אמנויות שבתוכו נטוע מלון - שגם הוא יצירה בפני עצמה".

 

 

אלשטיין (שנייה משמאל) עם האמניות יהודית סספורטס (מימין), עילית אזולאי וסיגלית לנדאו. "משתדלת שהקשר לא יהיה על בסיס התמיכות שלי אלא על בסיס ידידות" אלשטיין (שנייה משמאל) עם האמניות יהודית סספורטס (מימין), עילית אזולאי וסיגלית לנדאו. "משתדלת שהקשר לא יהיה על בסיס התמיכות שלי אלא על בסיס ידידות" צילום: אלעד גרשגורן

 

"יכולתי להרשות לעצמי"

 

במבט לאחור, העשור של אלשטיין שהושקע באלמא ונכונותה לפרוש אותו בפניי מאפשרים הצצה נדירה לדרך החשיבה ולאופן שבו דברים מתנהלים בשכבה הדקה של האצולה הישראלית. שכבה של כסף ותיק, נצר לבוני הארץ, שכבר דורות מחוברת לאליטה הפוליטית, העסקית והתרבותית. שכבה שההון העומד לרשותה יכול להגשים כמעט כל חלום.

 

אלשטיין חייתה חיים שלמים, עד גיל 75, כ"אשתו של" בעלה יואל, בנו של אחד ממייסדי חברת טבע. ההון המשפחתי שנצבר, בעיקר אחזקה במניות החברה, נאמד כיום ביותר ממיליארד שקל. הוא איפשר ועוד יאפשר שנים ארוכות של רווחה מקסימלית. "מכיוון שהתחתנתי עם בעלי, יכולתי להרשות לעצמי לבחור את העיסוקים לפי הכישורים והמחויבות שלי", היא אומרת. ובמשך שנים הבחירה שלה היתה אופיינית לזו של נשים במעמדה הכלכלי. "תמיד עסקתי בענייני ציבור. ידעתי שצריך לעשות לטובת הצרכים של המדינה והחברה", היא אומרת. "השתדלתי לתעל את התשוקות והכישורים שלי למה שחשבתי שעכשיו אקטואלי לעשות כדי לעזור".

 

לכן הבחירה להיהפך פתאום ליזמית ואשת עסקים באמצע העשור השמיני לחייה, ולהמשיך לעבוד בפרויקט הגרנדיוזי שהקימה גם באמצע העשור התשיעי, אינה טריוויאלית. "לא הלכתי באופן עיוור לפרויקט", אומרת אלשטיין. "ידעתי מה הממון שיש בידי וידעתי שאוכל לעמוד בזה בזכות הפירות של מניות טבע שבעלי הוריש לי".

 

לילי ויואל אלשטיין. "כשחזר עם הדגים שהבטיח קשורים לצווארו ידעתי שהוא גם תרבותי וגם אמין" לילי ויואל אלשטיין. "כשחזר עם הדגים שהבטיח קשורים לצווארו ידעתי שהוא גם תרבותי וגם אמין" צילום: אלעד גרשגורן

 

כסף כלל לא היה שיקול?

"זאת לא אוונטורה שנכנסתי אליה בלי מחשבה. אני יודעת את הגבולות שלי, זה לא היה שיגעון ולא בור ללא תחתית. הבאתי את טובי היועצים עם התוכניות הכי מדויקות, שדאגו להצעות מחיר. עשינו עבודה גדולה ולכן זה לקח יותר מעשר שנים".

 

איך מחזירים השקעה של 400 מיליון שקל?

"אני לא מצפה להחזיר אותה. מאות המיליונים שהשקעתי בהקמת המקום הם מתנה ליישוב".

 

אבל את חצי מנת הדג שנשארה מהארוחה שאכלת ביקשת שיארזו לך.

"אני מבשלת ואוכלת בבית כי אני אוהבת את העצמאות שלי. אבל אתמול חזרתי עייפה מתל אביב, אכלתי במסעדה של המלון וקיבלתי דג כל כך טוב, אז אכלתי וארזתי את החצי השני. לא יכולתי לזרוק. אוכל לא זורקים. וזה מחמיא לשף שלי שלא ויתרתי על שום דבר".

 

ולא רק שההשקעה העצומה לא צפויה לחזור, גם תפעולו השוטף של אלמא עולה הון עצום שספק אם ניתן לאזן אותו באמצעות מכירת כרטיסים לקונצרטים ואירוח בחדרי המלון. אלמא מתפרש על פני כ־100 דונם, עם גינות מושקעות, אינספור יצירות אמנות שדורשות השגחה וטיפול, דירות ואולמות אירוח ברמת גימור מאוד גבוהה שתחזוקתן יקרה במיוחד.

 

"יש אינספור בעיות של בינוי, זה פרויקט שימור גרנדיוזי שדורש תחזוקה שוטפת אדירה ויקרה", אומר גורם המכיר את המלון מקרוב. "זה חלום מקסים, בנוף הורס, אבל אני בספק אם יש לו יכולת קיום עסקית. בטח אם אתה לא איש ניהול מתוחכם. זה רחוק מתל אביב, קשה להביא קהל, יצטרכו להשקיע הון כדי לשמר אותו כמקום של תרבות. אלשטיין ראויה להערכה אדירה. היא הלכה על פרויקט שיש בו גם שימור, גם עיצוב יפהפה, וגם אולם מוזיקה ברמה אקוסטית נדירה, כאילו היא חיה באירופה של המאה ה־19. בתרבות של ישראל היום שמקדשת רק את הכסף, לא יהיו עוד נפילים כמוה. יש נפילי נדל"ן והייטק, אין יותר נפילי תרבות, כאלה שמוכנים להתאבד על המפעל שלהם שכל כולו תרבות. אבל לא סביר שזה יחזיק אחריה כמעוז תרבות. לכל היותר יגיע איש מלונאות שיהפוך את זה למעין 'פור סיזנס' כזה, משהו שישווק בכל העולם כמקום יפה עם מבנה מדהים".

 

בית מבטחים מבפנים בית מבטחים מבפנים צילום: יהודית סספורטס

 

המלון יצליח לשאת על גבו את הוצאות הפעילות האמנותית, או שהוא יחייב מימון פרטי לנצח?

אלשטיין: "המחשבה היתה לשכלל את המלון, את האופי שלו, ולשפץ אותו בפנים על מנת שהרווח ממנו יממן את מרכז האמנויות. תרבות תמיד דורשת תקציבים ואף פעם לא מחזירה את ההשקעה. אני אשתדל איכשהו לאזן בין הוצאות האמנויות להכנסות המלון, אבל יעברו כמה שנים עד שייווצר איזון. היום אני מעסיקה פה במקום 250 עובדים. אם קוראים לזה ציונות, זאת האמת".

 

המקום יתקיים גם אחרייך?

"זה לא הוקם לרוח, ילדיי ישמרו על זה בכל דרך. בעתיד משפחתי תצטרך להפעיל את המקום מתוך מחשבה כלכלית ואהבת אמנים ואמנות. תמיכה באמנים זה דבר שעשיתי כל חיי. את כל האוסף שלי, 500 יצירות אמנות, פיזרתי בחדרי המלון ובאולמות. עצם הצבירה שלהן היא תמיכה באמנים".

 

למה לא הקמת קרן שתבטיח את הפעילות לדורות?

"אני מקווה שבשנים הקרובות המלון יתחיל לתת פירות ולממן את אירועי התרבות פה (מלגות לאמנים, קונצרטים, הופעות, תערוכות ופסטיבלים). לא רציתי לחכות עד שנקים קרן, ונרשום, רציתי להתחיל לזוז. לכן כרגע אני מממנת".

 

אז מדובר בתמיכה, לא בעסק.

"אני משתדלת שייבנה נכון עסקית, ובני אמיר לצדי".

 

כששמו של הבן אמיר אלשטיין עולה, נדמה שעיניה נדלקות. "הוא איש כלכלה ואיש חזון, הוא מוביל בטבע, הוא היה יו"ר החברה לישראל, הוא עשה גם לטאוור דבר נפלא. הוא הרים את המקומות האלה בצורה מסחררת - והוא איתי ואוהב את המקום. אני יודעת שאני משאירה המשך ברוחי לדורי דורות של משפחתי, וגם של האמנים".

 

הפסל "צימאון" של האמנית סיגלית לנדאו במלון אלמא הפסל "צימאון" של האמנית סיגלית לנדאו במלון אלמא צילום: דיאנה בחור ניר

 

"אמיר הוא נדיר"

 

בתך אורנה היא אמנית, עד כמה היא מעורבת?

"אורנה איתי ותמיד על ידי מבחינת אמנויות והבנה באסתטיקה ובתרבות. היא שייכת להנהלה האמנותית. זה המקצוע שלה, היא למדה תיאטרון, אמנות, ספרות צרפתית, היא משוררת וציירת גם יחד. על הפסל הגדול של סיגלית יש מקום מיוחד לשיר שלה".

 

אז אורנה היא הרוחנית ואמיר הוא הדמות העסקית במשפחה?

"אמיר הוא איש אשכולות, הוא לא רק איש עסקים. הוא נדיר. הוא למד הכל, הוא ידען".

 

הוא חלם להיות יו"ר טבע, החברה שהמשפחה שלך הקימה. הוא כבר היה סגן היו"ר, ולבסוף זה לא צלח.

 

"הוא עושה את אחד התפקידים הבכירים ביותר בהובלת החברה (כיום אמיר אלשטיין הוא דירקטור בחברה - דב”נ). הוא כמעט לא בכותרות אבל הוא עובד. זה מאוד חשוב. זאת הצוואה של בעלי, שאמיר בנו יהיה שייך רובו ככולו לטבע. לפני שבעלי הלך לעולמו, ממש בשעותיו האחרונות, כשכבר היה עייף וחולה, הוא דאג שאמיר יהיה במועצת המנהלים של טבע ונתן לו את כל הסמכויות. אבל טבע היא חברה ציבורית, הכל הולך בהצבעות, זו לא ממלכה שבה המלך נותן ליורש העצר את תפקיד היו"ר".

 

הבן אמיר אלשטיין הבן אמיר אלשטיין צילום: אוראל כהן

 

הוא עוד יהיה?

"אין לדעת. כל דבר בזמנו".

 

ג'רמי לוין, מנכ"ל טבע הקודם שהתראיין לפני שבועיים ב"מוסף כלכליסט", אמר שהוא לא יודע עד היום מדוע פוטר.

"הוא אדם מקסים, אפילו יותר מזה, אבל נכשלנו איתו. הוא הלך נגד בעלי המניות האמריקאים, וטבע פרצה דרך אחרי עזיבתו. נכון שהיתה אי נעימות גדולה אחרי שגרמנו לו לעשות עלייה בשביל התפקיד. אבל אל תראייני אותי על טבע, יש לי את העולם שלי והוא עשיר מספיק. אני לא מתמצאת. לו הייתי עוסקת בטבע לא הייתי מגיעה להקים את הפרויקט הזה".

 

הוא התאפשר בזכות הפירות שהניבה טבע.

"נכון, אבל הוא תולדה של מי שאני, של האישיות שלי. לבעלי היה קשר לתעשיית התרופות, לי אין. היתה לי אפשרות כלכלית, אבל לא כל מי שיש לו אפשרות בוחר לפעול לטובת החברה. אבל מי אני שאשפוט".

 

לוין. "הוא אדם מקסים, אבל נכשלנו איתו" לוין. "הוא אדם מקסים, אבל נכשלנו איתו" צילום: ענר גרין

 

"גז? תשבו בים"

 

אלשטיין מסתובבת באלמא בחיוך תמידי, שמחה וסיפוק עצמי. "אני מסתכלת על המבנה הזה היום כשהוא עומד בהדרו וזוכרת איך הוא נראה לפני 11 שנה כשעמד בחרפתו", היא אומרת. "כשאני מסתובבת בין העמודים, בגנים ובין החדרים, לא פוסקת ההשתאות שלי מהחוכמה שהבניין הזה מכיל. הוא כל כך אסתטי, חכם, מונח נכון מבחינת כיווני אוויר. חדרי האורחים הם בדירוג של קירות בין המרפסות, וזה הופך את המלון לכלי נגינה, כמו פסנתר או אקורדיאון, אני לא מפסיקה להתרגש מזה".

 

אלא שהדרך היתה רצופה מאבקים לא פשוטים, בעיקר מול תושבי זכרון עצמה, אבל גם מצד אדריכלים וארגונים ירוקים. הם חששו מבעלת הון שתפגע בבניין הנדיר, שתהפוך את השטח לפרויקט נדל"ן גרנדיוזי, או שהקהל שינהר לאולמות שייבנו יפקוק את המושבה.

 

"ידעתי ששום דבר לא בא בקלות, גם אם יש לך אמצעים. אבל לא חשבתי שייאבקו בי עד כדי כך".

 

למה?

"כי האמנתי במקום הזה, בפיתוח שיביא לזכרון, בכך שהאדריכלים שמעורבים בעבודה הם שם דבר".

 

קנית 30 דונם מטעים לרגלי הפרויקט, היתה להם סיבה לחשוש. אילו פנטזיות היו לך שנאלצת לגנוז?

"חשבתי ששני האולמות בפרויקט קטנים יחסית, רציתי לבנות עוד אולם של 1,500 מושבים. התחלתי לאשר תוכניות יפות בוועדות הבנייה, אבל אדריכלים כתבו עצומות נגדי כי חשבו שאולם קונצרטים בצד הבניין יפגע בנוף. בסופו של דבר לא הגדלתי את הפרויקט בגלל התנגדות של הדיירים, שחששו מבעיות חניה. רציתי להתקדם והבנתי שאם אתעקש, זה עלול לקחת שנים. אני לא אשת עסקים, אני אדם של חזון. רציתי שיאמינו לי, אחרת לא יקבלו את המקום כמו שאני רוצה. אז לא הרחבתי כפי שרציתי. גנזתי גם הצעה להעלות למקום דרגנועים קטנים שיסיעו את האורחים מעל עשרות הדונמים של היער, הגנים והמבנה. ההר פה די תלול וחשבתי שהתוכנית תהפוך את ההגעה לחגיגה ממש. ההתלהבות שלי היתה אדירה, אבל יועציי יעצו לי לא להתעמת עם הארגונים הירוקים כי זה ייקח שנים. הם אמרו לי 'הגיל שלך לא מאפשר לך, מתי נגמור את זה?'" .

 

לילי אלשטיין ליד העוגב לילי אלשטיין ליד העוגב צילום: תומי הרפז

 

לא מעט תושבים בזכרון משוכנעים שכל מרכז התרבות הוא מסווה לעסקת נדל"ן מצוינת.

"קשה היה לי להילחם בטינות האלה. גם העיתונות לא אהדה אותי. חשבו שאני יזם שבא לחטוף כמה שיותר מטרים ודונמים כדי לקבל רישיון בנייה, קראו לי 'הברונית'. אבל לא ניצלתי אפילו 20% מרישיונות הבנייה פה, לא הרחבתי את הבניין, רק שכללתי אותו".

 

מותר למתוח ביקורת.

"יש אנשים נקיים במדינה הזאת, צריך רק לחפש אותם. הפרויקט הוא ביטוי לניקיון החשיבה שלי ולאהבה לדבר. את הפירות אני קוטפת באירועים שנערכים כאן, באירועי אמנות, בקונצרטים. אנשים באים אליי, מחפשים אותי, ‘את לילי אלשטיין? תרשי לי ללחוץ את ידך’. ואומרים לי ‘תודה שבנית דבר כזה. חשבת על כל פינה, על כל חלון, על כל תמונה, הגנים פה כל כך מטופחים’. אנשים יודעים להעריך את זה".

 

את יכולה להבין את המתנגדים. בעצמך מימנת מאבק נגד חברות הגז של יצחק תשובה שביקשו להקים מתקן לקליטת גז לא רחוק מכאן.

"אני לא אדם לוקאלי, יש לי חזון ביחס לסביבה. לכן כשעמדו להקים אסדת גז קרובה מאוד לחוף שבה רצו לעבד את הגז - דבר שגומר קרקעות רבות ומקרב את הזיהום ליישוב - דאגתי לממן יועצים מחו"ל שיסבירו כיצד ניתן לעבוד בלב ים כדי לא להפריע לתושבים. אין לי כוחות לרוץ להפגנות בירושלים, אבל מה שצריך עשיתי לטובת העניין והצלחנו. הר הכרמל כל כך יפה, איך אפשר? תשבו בים".

 

"יהיו לך חיים מעניינים"

 

סבה וסבתה של לילי אלשטיין משני הצדדים נמנו עם מייסדי זכרון יעקב. הוריה היו פקידים במקצועות מכובדים עוד בתקופת המנדט. "אבי משה בונשטיין היה גבר שרמנטי שאהב לדייק בתלבושות. הוא הלך עם חליפות לבנות שאמי שולמית גיהצה לו אפילו בחום הקיץ", היא משחזרת. "הוא למד היסטוריה בביירות בשפה הצרפתית, במימון הברון שתמך בצעירים מוכשרים מהמושבה". בעלה של לילי, יואל (משה) אלשטיין, היה נכדו של יואל משה סלומון, מפורצי חומות ירושלים וממייסדי פתח תקווה. אביו יצחק ושני בני דודים שלו ייסדו את אסיא, שתהפוך לימים לענקית הגנריקה טבע.

 

אלשטיין היא בוגרת המחזור האחרון של גימנסיה הרצליה ערב מלחמת השחרור. "שיחררו אותנו לפני הזמן מהבחינות בעל פה כדי שנוכל להצטרף. לפני כן, כחלק מצעירי ההגנה, סייענו למעפילים שנחתו בלילות להגיע לקיבוצים. זה היה מרגש ומסוכן, זאת היתה הרוח. תקופה הירואית, מעשים הירואיים שנעשו בגלל הצרכים".

 

את בעלה הכירה ב־1953 על חוף הים, כשהיתה סטודנטית לתולדות האמנות. יואל אלשטיין היה כימאי פרמצבטי, דור שביעי בירושלים, הוא היה בן 37, היא רק בת 23. "השמש קפחה אבל שוחחנו על ספרות. כך הוא הרגיש שהוא מגיע אליי. כשהבטיח להביא דגים מן הים ואז חזר כשלצווארו קשורים בחבל גדול דגים מדהימים, יפים וגדולים - זאת היתה תחילת הרומן. הבנתי שחוץ מזה שהוא תרבותי, הוא גם אמין.

 

"הייתי אמורה אז להתמנות למזכירת השגריר בוושינגטון, בציפייה להתקדם בשגרירות, אבל בעלי אמר לי 'את הנסיעה שרצית לעשות לחו"ל נעשה יחד. יהיו לנו חיים מעניינים. עוד תראי'. וכך היה. מימשנו את הנסיעה כשבתנו אורנה כבר היתה בת תשע ואמיר בן שמונה".

 

איזה מין בית היה לכם?

"בבית תמיד היתה מוסיקה קלאסית. הילדים למדו לנגן. כשנסענו איתם לאירופה זה לא היה טיול גלידות ושתייה קרה, אלא טיול למוזיאונים, לכיכרות ערים עתיקות, לראות אמנות בכנסיות. הם היו ילדים כל כך טובים עד שאפילו הנוסעים ברכבות התפעלו. או שהם מציירים, או שהם קוראים, או שהם מקשיבים לנו.

 

"אחרי שיואל חזר מהלימודים באנגליה עם אנגלית בריטית ונימוסים בריטיים, הוא ידע להגיע ללב הממשל וכך השיג ממשרד הבריאות הבריטי רישיון לפעילות של אסיא. בהתחלה הוא ניהל אותה, עד שאחרי מלחמת השחרור קיבל לעבודה את אליהו הורביץ, קיבוצניק שהתחתן עם בת דודה שלו דליה סלומון (אחותה של רות חשין). בעלי אמר 'טוב שקיבלנו חתן כזה כישרוני ובעל יוזמה', והשאר היסטוריה".

 

הורביץ. "טוב שקיבלנו חתן כזה כישרוני" הורביץ. "טוב שקיבלנו חתן כזה כישרוני"

 

ומי היום החוג החברתי שלך?

"אני בחוג ידידים מאוד ותיק מהתיכון, בוגרי מחזור תש"ח בגימנסיה. הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר), השופט יצחק זמיר, מרדכי וישובסקי ועוד פרופסורים, רופאים, מהנדסים. אלה האנשים שהקימו את המדינה, אקדמאים, חתני פרס ישראל. פוצ'ו מארגן את המפגשים כל שנה. זו כבר שנה שנייה שאנחנו נפגשים בזכרון. לפני שנתיים נפגשנו בביתה של בתי אורנה והשנה כאן באלמא. אבל משנה לשנה אנחנו פחות ופחות, מתפזרים לעולם שכולו טוב. מה לעשות".

 

החוג החברתי שלך ביום־יום הוא בעיקר אמנים?

"סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, עילית אזולאי. בטוב וברע אני איתן. ובפרט בפרט סיגלית. זה קשר בין בני אדם. זה אמיתי. זה נקי".

 

את מממנת את היצירה שלה.

"אני משתדלת שזה לא יהיה על בסיס התמיכות שלי, אלא על בסיס ידידות וההבנה של האמנות שלהם. כמו שאני מרגישה ידידה אישית, אני ממש מבינה את האמנות שלהם. זה כולל גם זמרים, שחקנים, מנצחים. ידידים טובים שאספתי לי במשך עשרות שנים. אני קרובה מאוד למשה גרשוני, יש לי 60 יצירות שלו, וגם אוהבת מאוד את (יגאל) תומרקין. אני תמיד מתפעלת מיצירות שלו".

 

נותרו לך עוד חלומות להגשים?

"אני כרגע מסתובבת בתוך החלום שלי והוא עכשיו מוגשם, אפשר לבקש יותר מזה? שרק במרום, כולל בעלי, יעזרו לי להחזיק מעמד להישאר בתוך החלום הזה. זכיתי בדבר הכי יפה שהוא הפרויקט הזה. הנוף שלי הוא יער פרטי, מטעים ששייכים לי בזכרון: כרם גפנים, כרם זיתים בן 100 שנה, מטע יפהפה של שסק שירוק כל השנה ויש בו פירות כתומים בעונה. מכאן עד לים רואים חקלאות ישראלית בלי שום מבנה בדרך. זה נדיר. תסתובבי, אין סודות. רק נפלאות ויופי. אנחנו בועה, אנחנו אחרים. אז איך אפשר לשאול אם יש חלום שעוד לא הגשמתי? החלום שלי קורה לי".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x