שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

האם צריך לשים גבול לאוכלוסין?

ואת מי משרתות נבואות החורבן של מלתוס

שיזף רפאלי 07:2205.11.15
לפני 200 שנה חזה הכומר והכלכלן רואה השחורות רוברט מלתוס את חורבן האנושות. כצאצא שביעי להוריו הוטרד מלתוס מהצמיחה המעריכית באוכלוסיית העולם. הוא חשש שהתפוצצות אוכלוסין וצפיפות ימיטו אסונות על האנושות, והתקוטט עם האופטימיים בבני דורו, שסברו שהנאורות והקידמה יפתרו כל דבר.

 

מלתוס הזהיר בעיקר מפני מחסור במזון, איום שנפתר ברובו עם פיתוח הדשן המלאכותי והמצאות נוספות במאה ה־20. אך בפסימיות שלו היה משהו נרחב יותר: יהיו אלה מחלות, מלחמות או אסונות טבע, לדעתו צפיפות תביא צרות, ובהמשך אסון עולמי. אין די משאבים לרצות בהם את כולם, ולכן מדיניות כלכלית ותורות מוסר צריכות להניח עתיד פסימי.

 

בימיו של מלתוס חיו פחות מ־2 מיליארד בני אדם, כרבע מהאוכלוסייה כיום. פחות מפי שניים מאוכלוסיית סין, שאפילו היא מקלה כעת את מגבלת הילד האחד המלתוסיאנית שלה. אז האם צדק בנבואתו השחורה? ואם לא, איזו זכות יש לנו לחשוש מהעתיד?

 

צפיפות ברכבת (ארכיון). המנדט הבריטי אסר לקלוט פליטים מאירופה צפיפות ברכבת (ארכיון). המנדט הבריטי אסר לקלוט פליטים מאירופה צילוםף רוי דינר, אומן בידור והפקות

 

הספר הלבן של שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל אסר לקלוט עוד פליטים מאירופה הבוערת — מחמת הצפיפות, 2 מיליון בני אדם כבר חיו בין הים לנהר. הסוף ידוע לכ־10 מיליון האנשים שמאכלסים כיום את אותה רצועת אדמה.

 

כעת ממשלות באירופה מתבוננות בחשש בנחילי הפליטים ממזרח אירופה, מערב אסיה והמזרח התיכון, ותוהות איך יכילו אותם. מבקשי מקלט מאפריקה ואולי גם סוריה מתדפקים על גדרות ישראל, ונדחים מהטעם ש"אין לנו עומק דמוגרפי", כלומר מקום ומשאבים. כך שלטונותינו אומרים, גם לעצמם.

 

אלא שהחשש הוא גם נחלתם של פקידים — מתכנני ערים, מהנדסי תעבורה וכלכלנים — ושל מדענים שחוששים מטביעת הרגל המזהמת של כל אדם, ושל האנושות כולה, שגדלה משנה לשנה. היכן הם הימים שבהם הכל היה מרווח, נאנחים הרומנטיקנים, היכן הימים שבהם יכולת לדוג בכל נהר? והאם מתקרבים אלינו ימי התיקון העצמי, הקטסטרופה המלתוסיאנית, שבאמצעותה ידלל הטבע את הצפיפות?

 

נודה על האמת, יש מי שמרוויח מהצפיפות: היא השמן על גלגלי התייקרות הנדל"ן (או משבר הדיור, תלוי מי אתם). אבל האם לצפיפות יש גבול עליון, קו אדום שאחריו האסון? מתברר שגם צפיפות עירונית היא עניין יחסי. ניו יורק, פריז ותל אביב צפופות בערך באותה המידה — סדר גודל של 8,000-6,000 בני אדם לקמ"ר. דיירי סיאול שבדרום קוריאה ומקסיקו סיטי, שבהן הצפיפות כמעט כפולה, יכולים להתקנא בנו, ומנגד לחוש רווחה גדולה לעומת דיירי בוגוטה שבקולומביה — כ־20 אלף איש לקמ"ר — או עזה ודאקה בבנגלדש, שם חיים 60-40 אלף איש לקמ"ר.

 

הצפיפות אינה רק יחסית אלא, לעתים, אף מועילה. בערים צפופות יותר הפעילות המסחרית ערה יותר. באופן שאולי היה מפתיע את מלתוס, גם מדדי איכות החיים עולים עם הצפיפות. אין זה רק ריבוי המוזיאונים, מגרשי הספורט, מוסדות ההשכלה ומקומות הבילוי, אלא גם צריכת האנרגיה לנפש מתייעלת, והזיהום המצרפי וצריכת המים מתמתנים.

אנשים מבינים זאת, אינטואיטיבית. העולם ממשיך להגר לערים. גם הנטייה להתלונן על צפיפות היא אוניברסלית וגוברת. אבל האירוניה היא שבכל מקום, מי שהגיע לעיר מבקש לנעול את השערים אחריו, לעצור את זרם המצטרפים, להאט את הצמיחה ולפרסם התנגדויות לתוכניות בנייה, כי נעשה לו צפוף, ודרישת שלום ממלתוס.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x