שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמיר זיו

בּוּק ריפורט

מישהו ידפיס את הספר שכתבתי. מה המשמעות של כל זה

אמיר זיו 09:3430.07.15

מיליון בני אדם צפו בקליפ "Bitch Better Have My Money" של ריהאנה בחודש שחלף מאז שהופץ. הם עשו זאת משום שמעבר לכמויות עצומות של אלימות, עירום וקללות מהממות שיש בו, הוא מדבר בדיוק בשפתם. "Bitch" הוא תצוגת תכלית של היכולת לספק רצף של ייצוגים ויזואליים, לא יותר משניות ספורות לכל פריים קולנועי, וכך לדחוס לתוך שבע דקות בלבד עלילה של סרט מתח שלם, מסופר למשעי מראשיתו ועד סופו (כולל מוזיקה ברקע).

 

הצופים כה מיומנים בסימבולים ויזואליים שדי להראות להם זוג עשירים לבן, בית עצום, אשה שחורה במעלית, תיבה בגודל אדם, אשה לבנה כפותה, שוטר שלא מבין מהחיים שלו, שיחת טלפון זועמת, גבר לבן צוחק, אשה שחורה בוחנת סכין, גבר לבן כפות, אשה שחורה מכוסה דם שאינו שלה, The End. שבע דקות שמורכבות בעיקר מפערי מידע ובכל זאת יוצרות סרט עלילתי שלם, מותאם להפליא ליכולת הקליטה האנושית המעודכנת.

 

אני מהרהר בזה משום ש"Bitch" הוא תזכורת כאובה לקושי שלי להישאר רלבנטי, שמתחוור לי דווקא ברגע של סיפוק אישי גדול. כ־20 שנה מאז ששרבטתי למגירה את הסיפורון הראשון שלי, עשר שנים אחרי שהתחלתי לכתוב באופן מסודר פחות או יותר, וחמש שנים לערך מאז שהתחלתי לגבש מכל אלה עלילה בעלת נפח ומשמעות הודיעה לי הוצאת ספרים מכובדת שתשמח להוציא לאור את הרומן שכתבתי. Bitch.

 

בכיתה ד' גנבתי לא"ד את "צוללים קדימה". לא סבלתי את א"ד אבל לא התכוונתי לגנוב. בסך הכל שאלתי את הספר של דבורה עומר לקריאה, ומתישהו הוא נעלם. במקום להודות ולהתנצל הכחשתי שבכלל לקחתי, ושאם כבר אז החזרתי והוא זה ששכח. כך או אחרת היה ברור שא"ד אינו מאמין לי - אבל שקר שנזרק למים, גם מאה אנשי צפרדע אמיצים לא יצליחו למשות. חודשים מאוחר יותר, כשמאחורי ארון במרפסת התגלה הספר עם הכריכה המרהיבה שעליה צוללנים עשויים ללא חת ואבוקות בידיהם, לא נתן לי כבודי העצמי להודות ולחזיר. מאז נאלצתי להסתיר את הספר בכל פעם שא"ד ביקר אצלי כדי שלא אתפס.

 

"Bitch Better Have My Money". עכשיו מכאיב "Bitch Better Have My Money". עכשיו מכאיב צילום: (RihannaVEVO (youTube)

 

אני זוכר את זה לא משום שלתוכן הספר היתה משמעות מיוחדת, אלא מפני שהזיכרון ההיסטורי הפרטי שלי מחובר חיבור הדוק לספרים שקראתי. לא תמיד אני זוכר מה היה תוכנם של הספרים, אבל כמעט לעולם אני זוכר במדויק היכן קראתי אותם, פיזית ורגשית.

 

את "הלילה הנצחי", הספר לגדולים הראשון שלי, קראתי רועד מפחד על מיטת הנוער בחצי־חדר; את "פרפר" קיבלתי מאבי מיד אחריו כדי להתחשל עוד; "מלך עכברוש", השלישי בטרילוגיית הזוועות למתבגר, נקרא על גרם מדרגות הספרייה ברחוב אדמית שמתחתיו אכן התרוצצו עכברושים; עם "העולם על פי גארפ" בסוף כיתה ט' התחלתי סוף סוף לגבוה וגם להצחיק; "מגילת סן מיקלה" נקנה בעבורי בידי הדוד שרצה שאכוון קצת גבוה יותר; "פטריק קים" הובא בידי אותו דוד מהצבא, הוריד אותי חזרה לקרקע ונקרא בשקיקה בסלון של סבא וסבתא המנמנמים; "כרוניקה של מוות ידוע מראש" היה חטיף בקורס חבלה מטמטם באדוריים; "מינוטאור" בבסיס מעופש בבית ליד.

 

את "ריחו המר של הגרניום" קראתי שיכור מעונג על מרפסת ההורים אחרי השחרור, ומיד אחריו את "בסוף מערב"; "מסע דניאל" נקרא בלילות שמירה סטודנטיאליים מהורהרים במוזיאון האסלאם; "החולה הנצחי והאהובה" במקום להתכונן למבחן בדיני נזיקין, ובצדק; את "ספר הדקדוק הפנימי" קראתי על מיטה לא שלי, רועד מהתרגשות גם מהגילוי שאפשר לכתוב כך בעברית; כל ש"י עגנון, מתנת פרידה ממשרד עורכי הדין, נקראו ברצף מיד אחרי שנמלטתי על נפשי; "קורות הציפור המכנית" נקרא בקומה השנייה בקראוון לאורך נהר הריין, קלסטרופובית כמו הבאר של מורקמי; "הקפות ביער" בדרך לפריז, "חירות" בדרך לאמריקה השנואה, "הקוזאקים" באמסטרדם בדרך לאותה אמריקה אחרי שהתפייסנו, "כמעיין המתגבר" בתעלות המים של דרום צרפת, "במערב אין כל חדש", מכל המקומות שבעולם, על החוף של זורבה בכרתים. וכך הלאה, כמעט בכל ספר טמונים מקום וזמן ותחושה שהוליד.

 

 

בין לבין, התמסרתי כמעט לכל אופנה ספרותית חולפת. כך קראתי במעין בינג'ים ספרותיים את כל ספרי רומאן גארי, מילן קונדרה, יז'י קושינסקי, נטליה גינצבורג, פרימו לוי, ריימונד קארבר, קורט וונגוט או ז'ורז' סימנון שתורגמו לעברית. בהחלט לא כולם היו שווים את זה. זו אינה רשימת התרברבות. פשוט זיכרונות שאצל אחרים מתחברים באופן טבעי למוזיקה או לאוכל למשל, אצלי מחוברים לספרים.

 

בכל הקריאות הללו, 30 הסנטימטרים שהפרידו בין פניי לדפי הספר היו מרחב פיזי שבו המחשבות נוצרו בזמן שהעיניים שוטטו גם אל מה שמתרחש סביב ואל אלה שנמצאו לצדי. עולם התוכן והדמיון שהספר הוליד הוטמע בסביבה הפיזית ונחקק לנצח. החיבור המובהק בין הספר לבין המקום והזמן והרגש שליוו את קריאתו הוא הסיבה לכך שמעולם לא קראתי ספר פעמיים, גם לא את אלה שמצאתי כספרי מופת. יוצאים מן הכלל הם קטעים מאוד מסוימים ב"המאהב" של א"ב יהושע, "סוף דבר" של יעקב שבתאי ו"מכונת משחק" של קושינסקי, שנקראו שוב ושוב כל אימת שהנער, טרום עידן הרשת, חיפש מפלט לתשוקותיו.

 

בפעם הראשונה שחיברתי ביוזמתי טקסט, כעשרים שורות אורכו, תליתי אותו על לוח השעם הקטן בכניסה לכיתה י"א פיזיקלית וגיליתי בתוך דקות את העוצמה שיש למילים, בעיקר כאלה שמכוונות לפגוע. אבל זה היה בתקופה שהייתי חרא של בן אדם, ובני האדם היו חראים גם הם.

 

לאורך השנים מאז פיתחתי יראת כבוד למילה הכתובה. אני עומד נפעם מול מילים שנארגו היטב אחת לשנייה ויחד הן יוצרות התרחשות שאתה מאמין לה. היכולת לדייק בכתב תחושות אנושיות שנייה רק ליכולת להלחין מוזיקה טובה. לא מזמן קראתי איך מתארת דונה טארט מה מרגיש הגיבור הצעיר של ספרה "החוחית" מיד אחרי שהוא שורד פיצוץ מחריד במוזיאון המטרופוליטן. שני עמודים כה מדויקים של כאב ובהלה, הלם ופיקחון שבא והולך, עד שאחרי קריאתם אתה בטוח שאתה יודע איך זה מרגיש לקום פצוע ובפה מלא אבק אחרי פיגוע, אף שלא אתה קמת ממנו, וגם לא טארט.

 

אלא שעכשיו אני חושש שיראת הכבוד הזאת בעוכריי. לא אכחיש, אני גאה על כך שאני עומד לפרסם ספר שכולו שלי, מהמחשבה הראשונה עד המילה האחרונה. זו הגשמת חלום שהחזקתי כבוש כמעט מיום שעמדתי על דעתי. אני משתדל לכבוש את הגאווה הזאת (אם אתם קוראים את זה כנראה שלא תמיד אני מצליח), ובו בזמן אני מבין שייתכן שמדובר בהגשמה של חלום ארכאי. שיש משמעות לכך שהטקסטים הראשונים שלי עוד נשמרו על דיסק פלופי גמיש, בעידן שבו התבוננתי - לא רק אני - בסופרים בעלי שם בעיניים כלות. בעידן שבו א"ב יהושע היה יכול להוביל לפורקן, ירחם השם.

 

יצירה היא בראש ובראשונה בין הכותב לבין עצמו. פעולה תרפויטית שכמעט כופה את עצמה. ובכל זאת מה שעומד מאחוריה, לא רק במקרה שלי, הוא רצון לזכות בהכרה. אבל הכרה של מי בדיוק? איש אינו מתבונן היום בסופרים בעיניים כלות. הבן שלי מתכתב בסנאפצ'ט עם חבריו באמריקה. הם כותבים זה לזה תוכן שמתפוגג לנצח, בהגדרה, בין שנייה לעשר שניות אחרי שנקרא. הוא ויתר מזמן על מילים עם משמעות שמחזיקה לאורך זמן.

 

בקורס עיצוב מגזין שהדרכתי בו השנה הגישו לי הסטודנטים, פרחי עיצוב מעודכנים, מגזינים מרהיבים שהכינו כחלק מעבודת הגמר שלהם. רק אחרי כמה דפדופים הבחנתי במשהו שחמק מעיניי בהתחלה, אף שהיה משותף לכולם: כמעט לא היו בהם מילים. כל העיתונים שעוצבו בקפידה רבה הכילו טקסטים באורך של פוסט בפייסבוק לכל היותר, וגם זה אחרי שהכרחנו אותם להאריך. מעצבי העיתונים של העתיד אינם מכירים עוד ברכיב הקריאה של צרכני התוכן. בעבורם טקסט הוא כתם כהה שצריך לשלב בין התמונות.

 

כתם, האמת, זה במקרה הטוב. הספרים הלוהטים ביותר כרגע, שנמכרים בעשרות אלפים כאן ובמיליונים בחו"ל, הם ספרי צביעה למבוגרים. בכריכה קשה, מושקעים, מרהיבי עין, ובלי אף מילה.

 

בחודשים הבאים, שבהם אחזור ואשקוד לאורך לילות ארוכים על הטקסט שכתבתי כדי להתמודד עם הערות העורך ולדייק את המסר או התחושות, שיעורם של מי שמתעניינים בטקסטים מעין אלה רק ימשיך ויפחת. בו בזמן, מיליונים נוספים יתווספו לצופי "Bitch" ולא יעלו על דעתם, בצדק גמור מבחינתם, לפתוח ביום מן הימים דבר מה כרוך בנייר שאין בו שום רכיב ויזואלי ולוקח ימים ארוכים לצרוך אותו.

בבוקר הדרמטי שבו עזבתי את הבית כדי לא לחזור עוד לחיי הקודמים, היה מונח ספר קריאה לצד המיטה שלי. הסיטואציה באותו בוקר, איך אנסח זאת, היתה כזאת שלא אפשרה עזיבה עם רכוש כלשהו למעט בגדיי שלגופי. זה הגיע לי - כבר כתבתי על זה - אבל את הספר לא סיימתי לקרוא, והמחשבה לצאת בלעדיו נראתה לי בלתי אפשרית. נאחזתי בו כבאיזה שריד של שפיות אישית, קישור ליכולת לחשוב בצלילות, וסירבתי לשחרר.

 

הפתרון שמצאתי לבסוף היה למצוא רגע של הסתר במהומה שהתרחשה, לחטוף אותו בהיחבא מעל השידה ולהשליך אותו מחלון הקומה השלישית אל הגינה שמתחת. אני זוכר שהקפדתי להעיף אותו בתנועת סיבוב אופקית מהירה סביב עצמו, כך שייפול על גחונו ולא על שדרתו, מה שעלול היה לגרום לו להתפרק. החבטה הקלה שנשמעה כשנחת היתה אות הסיום.

 

באופן מאוד מאוד מוזר, אינני יכול לזכור היום באיזה ספר מדובר. הספר שהתעופף כדי לקחת אותי אחריו השלים בכך את תפקידו ולא הותיר שום זיכרון אחר. לא תוכן, לא שם. הוא הצטרף אל ערימות של אנשים ואינספור חוויות מאותה תקופה שאינני יכול לשחזר היום כיצד היו קשורים אליי. ייתכן שהוא מביט עליי כעת מאחד המדפים של חיי החדשים. וייתכן שאיננו, אבד לנצח לא רק מזיכרוני, משאיר אחריו מספיק מקום למשהו שאכתוב במקומו.

amir.ziv@calcalist.co.il

 

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x