שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמיר זיו

גדולים עלינו

בזן מזהמת כאן אבל מוכרת חלק ניכר ממוצריה בכלל לאירופה. הרפיסות השלטונית מולה היא תזכורת חשובה לחוסר האונים שיופגן מול מונופול הגז המתהווה

אמיר זיו 08:0625.06.15
רק לפני חודשיים געשה הארץ. משרד הבריאות חשף דו"ח על תחלואת סרטן גבוהה במפרץ חיפה, ומהומת אלוהים פרצה. בצעד מתוקשר מיהר ראש עיריית חיפה יונה יהב, שתחתיו פורחת התעשייה הפטרוכימית כבר שנים, לשלוח משאיות לחסום את הכניסה למתחם בתי הזיקוק, והוציא צווים חסרי תוחלת לסגירת בזן ומפעלים נוספים. ימים ספורים אחר כך משרד הבריאות הסתייג מהנתון שפרסם לגבי שיעורי הסרטן בקרב ילדים בחיפה. המשרד אמנם עמד מאחורי יתר הנתונים על התחלואה הגבוהה במפרץ, אבל זה כבר לא שינה דבר. די היה בנסיגה המסוימת כדי שיהב ייאחז בה כמוצא שלל רב, יסיר את צווי הסגירה מעל המפעלים, יחזור לחגוג את האוויר הזך שהם מפזרים במטרופולין שלו ויבטיח ש"חיפה עוד תהיה שוויץ".

 

נראה היה שיותר משיהב שמח על עדכון ממצאי התחלואה, הוא היה מאושר מכך שתיחסך ממנו ההתמודדות מול המפעלים המזהמים. התגובה של יהב אינה ייחודית, היא רק דוגמה טרייה לחוסר ההתלהבות של רשויות השלטון - עירייה, רגולטור או משרד ממשלתי - להתמודד מול חברה או מפעל פרטיים, מרגע שאלה הפכו לגדולים וחשובים מדי.

 

חשוב להתבונן במקרה של המפעלים במפרץ, שבסופו של דבר שגרת עבודתם לא הופרה גם אחרי הדו"ח הקשה, משום שקו ישיר מחבר בין היחס לבזן כעת לבין היחס שלו זכתה כיל במאבק מול עובדיה, והיחס שלו יזכה מונופול הגז האימתני הנרקם לנגד עינינו.

 

מפעל בזן במפרץ חיפה מפעל בזן במפרץ חיפה צילום: אלעד גרשגורן

 

הבה נצלול לרגע לנתונים של בזן. ב־2014 מכרה החברה שבשליטת עידן עופר כמעט 10 מיליון טונות של תוצרי נפט ממפעליה בחיפה. כדי לייצר את הכמות הנכבדה הזאת בזן וחברות הפטרוכימיה שלה ייבאו כ־65 מיליון חביות נפט גולמי, ואז זיקקו ממנו שפע של מוצרים: מדלק למכוניות, דרך שמנים לתעשייה ועד חומרי גלם למוצרי פלסטיק או לכבישים.

 

אין מחלוקת על כך שהתהליך כרוך בפליטה של מזהמים מסרטנים ושל חומרים רעילים שעלולים לפגוע במערכות חיוניות בגוף (מי שרוצה לא לישון טוב בלילה מוזמן להיכנס לאתר המשרד להגנת הסביבה ולעיין בפירוט הנזקים של חומרים כמו בנזן, פורמאלדהיד, קסילן, טולואן וחבריהם בעלי השמות האקזוטיים). אין גם מחלוקת על כך שהמשק זקוק לתוצרים הללו, ולכן לא ניתן להימנע מייצורם וצריך להשקיע את המאמצים בצמצום הזיהום שנגרם בתהליך.

 

אלא שפה מסתתר נתון חשוב: המשק הישראלי כלל אינו זקוק לכמויות תוצרי הנפט שבזן מייצרת. למען הדיוק, הוא זקוק רק לקצת יותר מחצי מהם: רק 5.7 מיליון טונות מתוך 10 מיליון הטונות שייצרה בזן במפעליה במפרץ נמכרו לשוק המקומי. כל השאר, 4.3 מיליון טונות של תזקיקי נפט, שמנים ארומטיים וחומרי גלם למיניהם, הועמסו אחר כבוד על מכליות ויוצאו מכאן לאירופה, בעיקר לטורקיה ולקפריסין. המשמעות היא שרק כמחצית מהזיהום שמייצרת בזן באזור חיפה הוא בגדר רעה שאין להימנע ממנה כדי לספק את צורכי המשק. שאר הזיהום נשאר כאן כדי לספק את הצרכים של מדינות אירופה ואת הצורך של בזן להגדיל את רווחיה.

 

אסדת תמר. מי יתעסק איתם? אסדת תמר. מי יתעסק איתם? צילום: אלבטרוס

 

התמונה עגומה אף יותר. אם נלך חמש שנים לאחור, ל־2009, נגלה שבאותה שנה בזן מכרה בישראל בערך אותה כמות של תוצרי נפט: 6 מיליון טונות. מאז הצריכה המקומית נשארה פחות או יותר קבועה. מה שגדל הוא הייצור למכירה לחו"ל. ב־2009 ייצאה בזן 2.3 מיליון טונות של תוצרי נפט לחו"ל, שהיוו 28% ממכירותיה. ב־2014, כאמור, כבר ייצאה כפול, 4.7 מיליון טונות, שהיוו 43% ממכירותיה. אם תרצו את זה בפופוליזם, 43% מהזיהום שננשם על ידי אזרחי חיפה בשנה החולפת היו למען השמירה על בריאות תושבי טורקיה.

 

אלה אינם נתונים סודיים. המספרים גלויים בדו"חות החברה. הם ידועים למנהלי החברה, כמובן, אבל גם לראש העירייה ולמשרד להגנת הסביבה. כולם יודעים שמשמעות הנתונים היא שמפרץ חיפה הופך למעין חצר אחורית קטנה של אירופה, שמובילה אליו נפט גולמי, מזקקת אותו הרחק מאזרחיה, משאירה כאן את הזיהום ומקבלת חזרה תוצרים נקיים. השאלה היא איך זה שכולם יודעים, אבל איש אינו עוצר את הגידול המתמיד בהיקף הייצור של בזן.

 

התשובה היא שבזן גדולה מדי, וחשובה מדי. היא מעסיקה 1,500 עובדים, משלמת ארנונה גדולה, מעבירה הון לחברות ממשלתיות כמו קצא"א או תש"ן, מכניסה כסף זר, הפנסיות שלנו מושקעות בה, ויותר מהכל, היא שולטת במשאב שהמדינה אינה יכולה להתקיים בלעדיו: 61% מצריכת הדלקים של ישראל. בנסיבות האלה יש אמנם שפע של חוקים שחלים על פעילות בזן, אבל אין שום גורם ציבורי שמסוגל באמת לאכוף אותם כדי להצר את צעדיה. למען האמת גם אין גורם שממש רוצה. לא ראש העירייה, ולא הממשלה. וכך בזן, כמו כל גוף עסקי – בוודאי כזה ששייך לאימפריית עופר שלא רואה ממטר - עושה כל שביכולתה ובאין מפריע להגדיל את מכירותיה ואת כושר הייצור שלה, גם כשזה עבר מזמן את הדרוש לשוק המקומי. גם אם המשמעות היא שהיא למעשה מוכרת בעקיפין שירותי זיהום.

 

רק בחודש שעבר הסתיים עימות ארוך בין כיל, השייכת גם היא לאימפריית עופר, לעובדיה. העילה היתה דרישתה לפטר עשרות עובדים, והסאב־טקסט היה "תיזהרו לא לצמצם את פעילותנו". מה שבלט במאבק הזה, כמו גם במאבק שמנהלת כיל לקבל היתר כרייה בשדה בריר ליד ערד, או בעימות סביב התמלוגים למדינה, הוא השימוש הקר והמחושב שהחברה עושה בכך שהיא המעסיק הדומיננטי בערי הדרום.

 

ההקבלה לבזן זוהרת למרחוק: כיל עושה כל שביכולתה כדי להגדיל את מכירותיה ואת כושר הייצור שלה, גם אם תושבי ערד חוששים לבריאותם ומשרד הבריאות מסכים עם חששם. והיא גדולה מדי וחשובה מדי, ומכניסה כסף זר ומשלמת תמלוגים ומעסיקה 9,000 עובדים והפנסיות שלנו – איך לא – מושקעות בה. לך תמצא מי שיתעסק איתה.

 

חשוב לזכור את הדוגמאות האקטואליות האלה לנוכח מונופול הגז של יצחק תשובה ונובל אנרג'י המתהווה ממש בימים אלה לנגד עינינו, וצפוי להיות מושק בקרוב תחת מגבלות מכורסמות ופיקוח אנמי. הרי גם מונופול הגז, כמו כל גוף עסקי, יבקש להגדיל ייצור ולהשיא רווחים. ואם לצורך כך הוא ירצה, למשל, לייצא יותר לחו"ל, אז הוא ייצא יותר. המונופול יוצא לדרך כשהוא כבר גדול מדי וחשוב מדי: הוא מכניס כסף זר, הוא משלם תמלוגים, הפנסיות שלנו – איך לא - מושקעות בו, ויותר מכל גורם אחר לפניו הוא ישלוט במשאב שהמדינה אינה יכולה בלעדיו: כל צריכת הגז של ישראל.

 

בנסיבות האלה אי אפשר יהיה לעצור הזרמה צפונה או מזרחה או דרומה, וממילא המידע בזמן אמת יימצא בידי מנהלי המונופול שיהיו בקיאים בחוזים ובכמויות. ואי אפשר יהיה להוריד מחירים, משום שהשאלטר יהיה בידיים של מי שיישב על האסדה, ולך תמצא גוף ממשלתי שיילחם בו באמת.

 

כך שמה שצפוי לנו בשנים הקרובות, כשתתחוור העוצמה של מונופול הגז, יהיה בעיקר תצוגות ראווה של מאבק נמרץ סטייל יונה יהב, איומי סרק שיסתיימו בנסיגה, והבטחה לא מבוססת שלמרות הכל נהפוך לשוויץ של המזרח התיכון. למען האמת, זה קורה כבר עכשיו. 

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x