על השחיטה

שעת לילה מאוחרת, רחוב ללא מוצא באזור התעשייה של אור יהודה. אני אמור לפגוש כאן את אליהו בן־דוד, אבל בן־דוד מודיע שהוא מאחר. הוא אמור לקחת אותי למקום העבודה שלו, משחטת טל הל יסכה, אבל ההסעה שאוספת אותו מביתו בקריית גת מתעכבת. היא אף פעם לא התעכבה, הוא אומר. אולי העיכוב הפעם מכוון, קשור לעובדה שהוא רוצה להכניס למשחטה עיתונאי.

אחרי שעה וחצי של המתנה בן־דוד סוף סוף מגיע אליי, ומראה לי את המוצא מהרחוב ללא מוצא. אנחנו נוסעים בכביש כורכר חשוך לגמרי, שמדי פעם מואר בסנוורים של מטוסי נוסעים שמנמיכים טוס לקראת נחיתה. הם מכוונים למסלול של נתב"ג הסמוך, אבל בכל פעם מחדש נדמה שעומדים לנחות לנו ישר על הראש, כל כך נמוך ורועש. הדרך מובילה לשער ברזל גדול, חשמלי, שנפתח בפנינו ולוקח אותנו להמשך הדרך החולית החשוכה, בין פרדסים אפלים לשלולית ענק שנראית כמו ביצה.

ראובן בולטין, יוזם התאגדות השוחטים. "אין ביטחון בעבודה. יכולים לבטל לך אותה כמה דקות לפני שעלית להסעה, ואז אתה מקבל משכורת חלקית" צילום: עמית שעל

אחרי כמה וכמה דקות נסיעה אנחנו מגיעים אל המשחטה - חצר מוקפת גדר תיל ובתוכה מבנה מרובע עטוי מתכת גלית. השקט מוחלט. ציפיתי לצרחות החיות הנשחטות, אבל כל מה שאני שומע זה את שקשוק הסכינים בתיק של בן־דוד.

בכניסה השומר עוצר אותי ומודיע שאין לו אישור להכניס זרים. משאיות חולפות על פנינו ונכנסות למשחטה, בעוד בן־דוד מדבר עם אחראי המשמרת שחוזר על המסר: זרים לא נכנסים. הזמן עובר, ובן־דוד נלחץ. "אני חדש פה", הוא מסביר, "לא רוצה להסתבך ולהפסיד יום עבודה". הוא חרדי ממוצא מזרחי, בסוף העשור הרביעי לחייו, עובד בשחיטה כבר יותר מעשור. בעבר עבד במשחטת עוף עוז ביישוב הבדואי שגב שלום, ליד באר שבע, אך לטענתו פוטר לפני כחצי שנה לאחר שהחל לאגד את השוחטים במקום (מהמשחטה נמסר בתגובה: "בית דין לצדק בני ברק פסק כי הפיטורים לא קשורים לאיגוד או לניסיון להתאגדות"). חבריו באיגוד השוחטים הטרי הפגינו סולידריות וסידרו לו את העבודה בטל הל יסכה. עכשיו הוא נוסע בכל יום כ־50 דקות בכל כיוון, עובד כל הלילה וחוזר הביתה עם הזריחה. חלק מהמשחטות עובדות רק בלילה פשוט כדי לספק ללקוחות עופות טריים על הבוקר.

בטל הל יסכה, אומר בן־דוד, יש קבלן כוח אדם חדש, שנשכר כדי לחבל בהתאגדות העובדים (מהמשחטה סירבו להגיב). זה שנתיים שהאיגוד הזה מצליח לאסוף שוחטים, ויותר מ־300 בני אדם מכל רחבי הארץ כבר הצטרפו. הם כולם עובדים במשחטות עופות (זהו ענף נפרד משחיטת הבקר, שהיקפה בישראל ממילא מצומצם בהרבה), ונלחמים על השכר שלהם, אחרי שחיקה של עשרות אחוזים, על תנאי ההעסקה ועל הביטחון התעסוקתי. עצם ההתאגדות כרוכה במאבק מתמשך בבעלי המשחטות וקבלני המשנה, שמפעילים לחצים אדירים כדי למנוע אותה. גם הניסיון לסקר את ההתאגדות הזאת, ואת הענף בכלל, נתקל בלחצים האלה, בחוסר שיתוף פעולה, בהתבצרות. כל תיאום של ביקור הוא מסובך, כל ניסיון לצלם מתגלה ככמעט בלתי אפשרי.

סכינים ממתינות לבדיקה. כשאנחנו פוגשים את השוחטים הם עוסקים בשפשוף הסכין על פלטת אבן, שוב ושוב, ואז מניחים את הסכינים בשורה לבדיקה צילום: עמית שעל

בעלי המשחטות לא קושרים את ההתנגדות לסיקור להתאגדות. הנימוק הרשמי הוא חשש מהפגנות של טבעונים או ממתקפות של טבעונים על המשחטות ברשת ובאמצעי התקשורת, כפי שקרה לא אחת בשנים האחרונות. זה לפחות מה שאומר חיים קוזניץ, הדובר של משחטת עוף הנגב: "אני חושש שהצילומים ידלפו החוצה לטבעונים, שיעשו בזה שימוש לא נאות". השוחטים עצמם מסבירים ששחיטה כשרה היא שחיטה הומנית. "העוף מת מיד. הדבר הראשון שנחתך הוא צינור הנשימה, וכך חמצן לא מגיע למוח", הם חוזרים שוב ושוב על ההסבר. הם גאים בעבודתם. הם רק מתקשים להחזיק בה. תוך כדי העבודה על הכתבה בן־דוד טס לארצות הברית כדי למצוא לו שם משרה בשחיטה, ולהגר עם כל המשפחה.

על הסכין

משחטת טל הל יסכה, השייכת למשפחת מצסה, מספקת עופות לחלק גדול מהמסעדות בגוש דן. היא ממוגנת היטב, כאילו מדובר במתקן ביטחוני. אני מצליח להיכנס אליה רק בעזרתו של איתמר פרחי מארגון כוח לעובדים, מי שמרכז את הפעילות של השוחטים. אנחנו עוברים את הבוטקה של השומר, חוצים חניון, חולפים על פני עמדת שמירה נוספת, נכנסים למסדרון ומגיעים לחדרם של השוחטים. גם הוא נראה כמסדרון ארוך, ובקצהו תאי הלבשה.

הרב חננאל יפעי בודק סכין. "מקרה האלימות היחיד כאן היה כשאחד הפלסטינים עצבן את השוחטים, והשוחט היהודי שיסף לו את הבטן" צילום: עמית שעל

הגענו בזמן מנוחה. השוחטים עובדים במשך חצי שעה על קו השחיטה, ללא הפסקה, ואז מקדישים חצי שעה להכנה לשחיטות הבאות. לא את עצמם הם מכינים, אלא את הסכין: משחיזים אותה ובעיקר מחליקים אותה. סכין חלקה לגמרי, ללא פגמים, היא תנאי מרכזי לשחיטה כשרה. אם לא תהיה חלקה היא עלולה לקרוע את קנה הנשימה במקום לחתוך אותו, וכך לפסול את השחיטה.

לכן כשאנחנו פוגשים סוף סוף את השוחטים, הם עוסקים בשפשוף הסכין על פלטת אבן, שוב ושוב ושוב ושוב. הם עומדים שם שבעה, בסינרי ניילון וכובעי פלסטיק, כולם חרדים מזרמים שונים (אחד חסיד, אחד ליטאי וכן הלאה), לכולם ציפורניים חדות, שהושחזו גם הן בעת בדיקת הסכין. מאחורי שולחן יושב בודק הסכינים. השוחטים מניחים את הסכינים שלהם בשורה על המתקן שעליו כתוב "לפני בדיקה". המשגיח בוחן אותן אחת אחת. אלה שהן חלקות לגמרי, ללא כל פגם, עוברות למתקן שעליו כתוב "מאושר". אלה שלא מועברות למתקן "לא עבר".

שוחט ג'ינג'י עומד שם, מחכה לתשובת המשגיח, מתאכזב לקבל את הסכין שלו בחזרה להחלקה נוספת. בינתיים מגיע רב, כדי לאשר גם הוא שהסכינים מספיק חלקות. בדרך כלל בודק הסכינים מספיק לצורך העניין, ונוכחותו של הרב מעלה השערה שהוא בא בעיקר לתהות על קנקני. אבל פרחי מסביר שהוא הגיע כדי לבדוק היטב את השחיטה, לקראת ביקורם של אנשי בד"ץ ירושלים, שאמורים להגיע בשעות הקרובות לבדוק אם המשחטה כשרה מספיק כדי לקבל חותמת מחמירה של "שחיטת חלק" - מונח השאוב משחיטת בקר אבל מתייחס כבר באופן כללי לשחיטה שזוכה לחותמת בד"ץ, גלאט כושר.

שוחטים במשחטת הוד חפר. "בחרנו במקצוע הזה כי זו מצווה, כי אנחנו מאמינים שיש עולם הבא ושאנחנו זמניים", אומר משה נקש צילום: עמית שעל

מנהל התפעול מפציר בשוחטים למהר לחזור אל קו השחיטה. התרנגולים נמצאים בתוך כלובים ירוקים, לא זזים. הם נראים ישנים. גם כשהם נשלפים מהכלובים הם עדיין נראים לי שלווים. עובדים פלסטינים, תושבי השטחים, מגישים לשוחטים את העופות. השוחט אוחז את העוף ביד אחת, באוויר, ובשנייה מעביר סכין על הצוואר. העוף מת. זה קורה מהר מאוד, עניין של שניות, בלי קול או התנגדות. ומיד הפלסטיני לוקח את הפגר ותולה אותו, עם הראש למטה, על אנקול שמחובר למסוע מיוחד, שמעביר את התרנגולות הלאה.

על הכאב

המסוע ממשיך לנסוע ללא הפסקה, והפלסטינים - כולם בענף קוראים להם "הישמעאלים" - מורטים את הנוצות, חותכים את הגרונות והחלקים הפנימיים והכנפיים. לכאורה, חרדים ופלסטינים עובדים כאן זה לצד זה, כולם אוחזים סכינים חדות ומלאות דם. בפועל, מסביר לי הרב חננאל יפעי, תושב בני ברק בשנות ה־40 לחייו, אין ביניהם שום קשר, הם אפילו לא ממש מדברים זה עם זה, נדמה לי שהחרדים אפילו לא ממש מבחינים בפלסטינים, והרושם הוא של קאסטות נפרדות לגמרי. הפלסטינים, אגב, ישנים בתחומי המשחטות, בצריפים מאולתרים. בטל הל יסכה למשל יש ממש כפר קטן של צריפים ואוהלים על הגבעה שמאחורי המשחטה, מוסתר מעין הציבור.

במשחטת עוף ברקת בלוד, יפעי מסביר לי: "משום שאין לנו קשר איתם, אני לא חושש מהם. גם בתקופה של מתיחות כמו זאת שאירעה בקיץ מעולם לא חששתי. עד כמה שזה נשמע מפתיע, מקרה האלימות היחיד שהיה לנו כאן היה מצדו של יהודי. אחד הפלסטינים עצבן את השוחטים כי לא הגיש להם את העופות בזמן, והשוחט שיסף לו את הבטן".

יפעי יושב במשרד פצפון, ספר גמרא מונח על השולחן מולו, מדי פעם מגיעים שוחטים עם סכינים לבדיקה. הוא רב המשחטה הזאת, הסמכות העליונה במקום. משגיחי הכשרות בודקים את העופות לפני השחיטה ואחריה, משגיחי הסכינים אחראים לאשר את ההחלקה, ומעל כולם נמצא רב המשחטה (עוד פונקציה בדרך היא של רב היישוב, ששייך לרבנות המקומית ומאשר כל שוחט לפני שהוא מתקבל לעבודה). עכשיו, סביב מאבק העובדים ולאחר עזיבת החברה הקבלנית שהעסיקה אותם, יפעי, חבר בהתאגדות השוחטים, הוא לא רק רב המשחטה אלא גם מי שמשמש קבלן העבודה, שמעסיק את השוחטים עבור בעלי המשחטה תמורת עמלה.

יפעי מזמין אותי לראות שחיטה של תרנגולי הודו. שחיטת ההודים נחשבת למועדפת על השוחטים, כי הם לא נאלצים להניף את העוף בידיהם, הוא מחכה להם על השולחן. כששוחטים תרנגולים צריך להרים כל אחד, שמשקלה כ־2.5 ק"ג, ולעמוד בקצב של 12 עופות בדקה. "אחרי כמה זמן אתה לא מרגיש את היד שלך מרוב כאב", אומר יפעי, "ולרוב השוחטים יש דלקות פרקים".

חדר השוחטים צילום: באדיבות כוח לעובדים

זה לילה קר במיוחד, והבדל הטמפרטורות בין חדר השוחטים לקור בחוץ מכה את הגוף. אני שוב נדהם מהשקט שבו נעשה הכל, מחוסר ההתנגדות של העופות. מהצד השני של קו השחיטה אני רואה אותם תלויים, אחרי שדמם ניגר ונוצותיהם נמרטו. וטרינרית בודקת כל עוף, ואחריה משגיח כשרות בודק את הריאות, את הכבד, את הלב. והישמעאלים מתחילים לפרק.

על העסקנות

משרדי כוח לעובדים נמצאים ברחוב החשמונאים בתל אביב, אבל אני מרגיש כמו בבני ברק. זו ישיבה צפופה, בפרוזדור ובמטבחון, של מובילי התאגדות השוחטים, כולם חרדים, כל אחד בלבוש האופייני לזרם שאליו הוא משתייך. אני פוגש את מי שהניע את כל המהלך, ראובן בולטין, תושב מודיעין עילית בשנות ה־30 לחייו. הסיפור שלו מאפיין רבים מהשוחטים, זה של תלמידי ישיבה שנזקקו ליותר פרנסה והגיעו אל קו השחיטה. הוא עצמו לא שוחט, אלא משגיח כשרות. הוא עבד שנתיים וחצי במשחטת עוף הגליל, "עבודת פרך" כדבריו, ואז היגר לארצות הברית ועבד במשחטת אמפייר כושר בפנסילבניה.

הוא גילה שם עולם תעסוקתי אחר, כזה שבו השכר ליום הוא קבוע, להבדיל מהענף המקומי שבו משלמים לשוחטים לפי ראש, 20 אגורות לראש (12 בדקה בממוצע, 30 דקות בלבד על קו השחיטה בכל שעה, סך הכל בממוצע 72 שקל ברוטו על שעת עבודה פיזית קשה, ובלי שכר בטוח ותנאים סוציאליים מובטחים). בולטין, שכאמור אינו שוחט אלא משגיח ולכן מקבל כבר היום שכר שעתי, מספר איך עבד ארבעה ימים בשבוע והצליח להשתכר 410 דולר ביום. לפני ארבע שנים חזר לחיק המשפחה המורחבת בישראל והתחיל לעבוד במשחטת הוד חפר, ב"חלקים" - שחיטה איכותית יותר, שבה מורטים את הנוצות מצוואר העוף לפני השחיטה כדי לראות את קנה הנשימה וכלי הדם ולחתוך באופן מדויק יותר. בגלל ההקפדה הזאת, קצב השחיטה אטי יותר ולכן התשלום הוא לפי שעה. "אבל אין ביטחון", אומר בולטין. "יכלו לבטל לך את העבודה כמה דקות לפני שעלית להסעה, או שהתחלת את הנסיעה ואז רואים שהבשר לא טוב, או שהמשקל של העוף לא מתאים לחלק. אז אתה מקבל משכורת חלקית".

איתמר פרחי מארגון כוח לעובדים. חמישה ועדי שוחטים כבר פועלים, עוד שלושה על הקמה צילום: עמית שעל

אחרי שנתיים במשחטה הזאת התנאים של בולטין רק הלכו והידרדרו. ימי החופש ללא תשלום הצטברו, לצורך יצוא לחו"ל גויסו שוחטים מחברה אחרת, ובולטין מצא את עצמו עם יומיים עבודה בשבוע בלבד. "בסוף החודש במקום להגיע למשכורת נורמלית הגעתי למשכורת זעומה. נכנסתי לצד השני של המשחטה, איפה שהתנהלה שחיטה רגילה, ואמרתי לכל השוחטים: 'חבר'ה, זה מצב לא נורמלי, אנחנו נמצאים בשורת ההעדפות האחרונה של המפעל, אנחנו העלות הזניחה ביותר שלו. כשמוכרים עוף שלם ב־33 שקל רק 50 אגורות מגיעות לכשרות, והן מגלמות בתוכן את המשכורות של השוחט, של משגיח הכשרות, של הרב ושל הקבלן".

התובנות של בולטין לא צמחו בחלל ריק. באותה תקופה בדיוק קרסה אגודת השוחטים. חרף שמה, היא לא היתה איגוד מקצועי אמיתי אלא בעצם חברה קבלנית שהיתה המעסיק הגדול ביותר בענף. היא נוהלה בידי עסקנים ששיחקו בכספים בעוד השכר והתנאים הסוציאליים של העובדים נפגעים. בשבוע שעבר אפילו הוגשו 14 כתבי אישום בפרשה, כולל על קבלת דבר במרמה.

"המנהלים שם ישבו על השמנת וחלבו את האגודה, כולל את כספי הפנסיה של העובדים הלא מקורבים", אומר בולטין. "כשניסינו להתאגד נאלצנו להתמודד עם הצלקות שהשאירה 'אגודת המושחתים', כפי שקוראים לה בענף. היה לנו קשה מאוד עם הרושם שהיא השאירה. הבטחתי למאות שוחטים שאני לא מאגד אותם כדי לעשות קופה על גבם, ושאין בכוונתי להיות קבלן בשום צורה ובשום פנים. ארגון עובדים לא הולך להיות מעסיק. ברגע שאתה מעסיק, אתה בצד השני של המתרס".

בפועל, איגוד השוחטים החדש לא הצליח להימנע מלהיהפך למעסיק, ויש שוחטים הטוענים כי שוב נוצרו מעמדות בין חבריהם שנהפכו למנהלי העבודה לבין השאר. בולטין מדגיש כי העובדה שחלק מחברי האיגוד נאלצים לשמש מנהלי עבודה היא רק שלב זמני, שאליו נקלעו ממש בלית ברירה. שתי המשחטות הראשונות שבהן הוקם הוועד הן הוד חפר ועוף הנגב, שתיהן שייכות לתנובה. בהוד חפר קבלן העבודה המקורי פנה לבעלי המפעל וביקש להיטיב את תנאי העבודה של השוחטים, אך הבעלים סירבו והחליפו את הקבלן. איגוד השוחטים המשיך עם הדרישה לשיפור התנאים, עד שהושג הסכם שלפיו הם יקבלו זכויות סוציאליות מלאות, לא יהיו מקרים של הלנת שכר, ויושג סיכום על תשלום לפי שעה ולא לפי ראש. עוד במסגרת ההסכם, כמה מחברי איגוד השוחטים בעצם החליפו את הקבלן ונהפכו למנהלי העבודה.

בעוף הנגב העובדים הועסקו דרך אגודת השוחטים, שצברה חוב של 3 מיליון שקל לקרנות הפנסיה ופיצויי הפיטורים של העובדים בעוף הנגב לבדה, וגם חטאה בתשלום חלקי של הזכויות הסוציאליות ובביטול ימי עבודה ללא הודעה מוקדמת וללא פיצוי. לאחר שהאגודה כאמור קרסה, את ניהול העבודה במשחטה קיבלה חברה אחרת, אגודת זבח, שדרשה מהעובדים לחתום על ויתור זכויות עבר. העובדים סירבו, שבתו, ולאחר התערבות בית המשפט לטובתם - החלו במשא ומתן עם המשחטה שהוביל להסכם הקיבוצי הראשון בענף. הוא כלל תוספת של 20% למשכורות העובדים, שהעלתה את השכר לכ־10,000 שקל לחודש ברוטו, פנסיה משופרת, קרן השתלמות ואפילו משכורת 13.

ההתאגדות הבאה נרשמה במשחטת עוף ברקת בלוד, וגם שם היא היתה כרוכה בשביתה של העובדים, שבמשך חודשיים קיבלו שכר מופחת. המאבק הצליח, השכר החסר שולם, וכיום מתקיים משא ומתן בין ועד העובדים לחברת הקבלן המנהלת אותם. ועדים קמו בעוד שתי משחטות, חמישה בסך הכל כבר פועלים, ועוד שלושה נמצאים בשלבי הקמה אחרונים.

על ההלכה

לכלים הרגילים שבהם מעסיקים מנסים למנוע הקמת ועדי עובדים נוסף, במקרה של איגוד השוחטים, גם הכלי התורני: הניסיון לצייר את האיגוד עצמו כלא כשר מספיק. "שולחן ערוך" קובע כי שוחט אמור להיות אדם שומר מצוות וירא שמים - מילא לתת אמון בכך שאדם שומר מצוות, אבל השאלה אם הוא ירא שמים כבר פותחת פתח רחב לפרשנות, כמו גם להשמצות.

כך, בסביבת חלק מבעלי המשחטות וקבלני השחיטה ניסו לטעון כי השוחטים שביקשו להתאגד לא מסתמכים על דברי רבנים, מגיעים להחלטות על דעת עצמם ומתחברים לארגון חילוני. הם ניסו לגייס את הרבנות לעניין, אבל כיוון שפעילות לסיכול התאגדות היא אקט שלא ממש עומד בגבולות החוק, הרבנות נשארה בחוץ. מי שניסו לפעול נגד ההתאגדות המשיכו הלאה, וחיפשו גדולי תורה שיתגייסו לעניין. כך הגיעו לרב חיים קנייבסקי, פוסק הלכה בולט, ממנהיגי הציבור הליטאי ומי שנחשב ממשיך דרכם של הרב שך והרב אלישיב. כשלשוחטים נודע על הפנייה לרב הם פנו בעצמם לבנו ולנכדו, שומרי הסף שלו, והסבירו כי מדובר בניסיון לסכל את ההתנגדות שלהם בעזרת רבנים. זו ממש היתה מלחמה מיידית בסכנה ממשית: אם קנייבסקי היה, במעמד צד אחד, פוסק כי ההתאגדות אינה ראויה, שוחטים רבים היו נמנעים מלהצטרף אליה מחשש לכתם שידבק בהם ובילדיהם, כתם שיקשה עליהם להתקבל למוסדות לימוד מסוימים, שיפגע בשידוך שלהם וכן הלאה. המהלך המקדים של השוחטים הצליח, והפגישה של המתנגדים עם קנייבסקי נמנעה.

המתנגדים עלו על בעיה ממשית: המתאגדים התקשו למצוא רב שילווה אותם, בתור הסמכות ההלכתית של איגוד השוחטים. כל הרבנים שאליהם פנו השוחטים סירבו לעשות זאת בגלל הלחץ של המתנגדים. עד שהגיעו לרב בנציון נשר, חבר בוועדה הארצית של הרבנות לפיקוח על המשחטות. הוא שמע, הבין, פרס חסות והסכים להיות הסמכות התורנית של הארגון, זאת שתיתן את חותמת הכשרות לעצם ההתאגדות. הוא עשה מעל ומעבר כדי לעזור, אומרים לי שוחטים אחדים, המדברים עליו בחיבה ובהערכה. אבל אז המתנגדים הצביעו על חשש לניגוד עניינים, הנובע מכך שנשר חבר בוועדה המפקחת על המשחטות, זאת שעובדת מול המעסיקים של אותם עובדים. מכתב נשלח ליועץ המשפטי של הרבנות, ונשר נסוג ממעורבותו בהתאגדות, שנותרה ללא סמכות תורנית.

העיסוק במידת ההלכתיות של השוחטים היא פגיעה בבטן הרכה שלהם, בעודם נאבקים לא רק על תנאי העסקתם אלא גם על מעמדם. "אנחנו בחרנו במקצוע הזה כי זאת מצווה, וכי אנחנו מאמינים שיש עולם הבא ושאנחנו זמניים", אומר סבי עמר, יו"ר הוועד במילועוף ומראשי ההתאגדות. "ב'שולחן ערוך' יש יותר מ־60 הלכות שחיטה, ו־17 הסימנים הראשונים מדברים רק על מי ראוי לשחוט, יש דגש חזק מאוד על מיהו השוחט. במהלך כל הדורות בחוץ לארץ, גם אצל האשכנזים וגם אצל הספרדים, השוחט היה מספר 2 לרב. כשהרב היה הולך, הוא היה הסמכות אחריו. פעם זה היה מכובד מאוד להיות שוחט, היית יכול להרוויח יפה. אבל כשהשחיטה בישראל נהפכה לתעשייתית המקצוע הוזל, מעמד השוחט נפגע".

הוא מספר, למשל, איך "הרבה אנשים מסתכלים עלינו ואומרים 'למה אתם צריכים לעבוד חצי שעה ולנוח חצי שעה?'. הם לא יודעים שחלק מהשחיטה קשור לתחושה ביד: אסור לקחת את הסכין ולחתוך כמו גיליוטינה, צריך לגלות את העור ולראות את הקנה ואת הוושט. זה משמעותי גם לחיה. מחקרים הראו שהשחיטה הזאת היא הכי פחות אכזרית, כי העוף מת מיד. היהדות מייחסת חשיבות גדולה לצד הזה, של הסבל ושל צער בעלי חיים. שוחט אמור לבדוק את עצמו כמה פעמים כדי לראות שהסכין לא נפגעה, כי כל פגיעה בה גורמת סבל. זה מקצוע לא פשוט, אבל כאן מזלזלים בו ולא נותנים לו את הכבוד הראוי, וחבל שכך".