שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמיר זיו

נצרת אליטה

סטארט־אפ נגד סטריאוטיפ: סוף שבוע בנצרת עם צעירים ערבים שופעי רעיונות טכנולוגיים מבריקים חושף את הסצנה הכי מבעבעת של ההייטק הישראלי

אמיר זיו 18:2431.10.14

בוקר. אדם מקיץ בקושי לצלילי השעון המעורר, פוקח עיניים טרוטות ומיד מחפש איך להשתיק את הרעש הטורדני. הטריק הוא שלשעון אין כפתור השתקה. רחש מתחת למיטה גורם לאיש להתכופף, והוא רואה את הכפכף הימני שהניח שם ערב קודם מתרחק ממנו בכוחות עצמו. רגע של סוריאליזם, ואז הוא נזכר שבכפכף הזה טמון הפתרון להשתקת השעון המעצבן. הוא מזנק מהמיטה ורודף אחריו, עד שהוא מצליח לדרוך עליו. סוף סוף משתרר שקט. אבל עכשיו האיש שישן עד לפני רגע כבר עומד, ער, מחוץ למיטה, נעול בכפכף. הפיתוח הצליח. המשימה הושלמה.

 

בשישי בבוקר, 36 שעות לפני שהממציאים המשועשעים של כפכף הפלא, iSormai שמו, הציגו את הפיתוח פורץ הדרך שלהם, אני מוצא את עצמי מטפס במעלה המדרגות הבלתי נגמרות לאורך מיליון הסמטאות הצרות המובילות מכנסיית הבשורה בנצרת עד למלון סנט גבריאל שמשקיף על העיר מלמעלה. מאוד מאוד למעלה. זמן קצר קודם לכן האוטובוס מתל אביב הוריד אותי בפאתי נצרת והנהג הבטיח שבחור צעיר כמוני לא יתקשה להגיע בעצמו ליעד. אבל עכשיו, כששריר התאומים רוטט ממאמץ ומאימה כשאני מביט בהמשך העלייה, האמירה של הנהג נשמעת פחות כמחמאה ויותר כהתבדחות על חשבוני.

 

פעמוני כנסיית ישו הנער הסמוכה מקבלים אותי בדנדוני התפעלות כשאני מגיע לבסוף נטול נשימה למלון סנט גבריאל. "כבר־לא־נ־ער, גם־לא־ב־חור, אך־לא־מ־גיע־ב־אִי־חור, ה־ל־לו־יה", הם שרים לי, או לפחות כך אני מדמיין. אמאני איבריק מגישה לי כוס מים ואני חוזר אט אט לעשתונותיי. ב־36 השעות הבאות שבהן ייערך "האקתון נצרת", שאותו הגעתי לסקר, אמאני תהיה זו שפותרת כל תקלה שמאיימת להתרחש.

 

איאד אל־ג'ואריש (מלפנים) ומוחמד קבאג'ה, מרכיבים מכונית שמדווחת לנהג מרחוק. "אני מת לעבוד בחברה ישראלית, אבל אין אופציות" איאד אל־ג'ואריש (מלפנים) ומוחמד קבאג'ה, מרכיבים מכונית שמדווחת לנהג מרחוק. "אני מת לעבוד בחברה ישראלית, אבל אין אופציות" צילום: אמיר זיו, מאואן חואש, צופן

 

האקתון הוא שילוב של האקר ומרתון - מעין מירוץ של תכנות יצירתי. מתכנתים בעלי מיומנויות מגוונות וחדוות יצירה מתקבצים יחד, ואז מתפצלים לקבוצות עבודה קטנות שמתחרות זו בזו בפיתוח מוצר יש מאין. 24 או 48 שעות אחר כך הקבוצה שתציג את המוצר המעניין והבשל ביותר תזכה בפרס.

 

ההאקתון הנוכחי בנצרת הוא בכלל מייקתון - מייקרס ומרתון - משום שהוא שם דגש על בניית מוצרים טכנולוגיים בעלי קיום פיזי ממש, להבדיל מקיומם הווירטואלי של תוכנה, אתר ואפליקציית סלולר. אתגר כזה מזמין מיד שפע של רעיונות מוזרים, מה־iSormai שכבר הכרתם, דרך ארון נעליים שמדווח על מגוון הזוגות בו ועד למקרר שמתריע על מוצרים שעומדים להתקלקל. אבל העיקרון המנחה הוא שהיישום של כל הרעיונות, גם המשוגעים שבהם, דורש הפגנת ידע, מיומנות ובעיקר אהבה אמיתית לטכנולוגיה.

 

"לעציץ שלנו יש רגשות", אומר לי פיראס ומצביע על עציץ עם שלושה פרחים צהובים רתום לעגלה קטנה. הוא בן 26, סטודנט להנדסת מחשבים מירושלים, שעם עוד ארבעה חברים מתכנתים בונה את Crazy plant, עגלה חשמלית שעליה מערכת סנסורים ותאים פוטו־אלקטריים. אלה מזהים את אור השמש ואת עוצמתו בכל שעה משעות היום ומשדרים לעגלה, וזו גוררת את העציץ באופן עצמאי לנקודה המתאימה לו ביותר. "היא גם תבריח את העציץ אם האור חזק מדי, ותשדר לאפליקציה קול בכי אם חסרים לו מים", הוא אומר.

 

בשולחן הסמוך יושבים ארבעה צעירים נוספים ומפתחים אפליקציה שתאפשר שליחת SMS סודי, ללא זיהוי השולח. אמנם לנמען תהיה אפשרות להשיב על ההודעה, אבל הוא יוכל רק לנחש מי שלח אותה. "זה עונה על הצורך להתבטא באנונימיות", מסביר מאימאנה מועטי (27), שסיים לא מזמן לימודי ביולוגיה בטכניון ומתחיל תואר במדעי המחשב. "וזה בעיקר מאפשר להעביר מסרים פחות נעימים, כאלה שלא היית רוצה לומר באופן גלוי למישהו שאתה מכיר".

 

כמו ה־SMS האנונימי, חלק גדול מהרעיונות נולד מצורך אמיתי שזיהו חברי הקבוצות. וכך מול אנשי ה־SMS יושבת קבוצת בנות, עטויות חג'אב מסורתי וחמושות במקבוק אייר, ומפתחת אתר לחיפוש שותפים לדירות שכורות שיהיה מותאם לצעירים וצעירות ערבים. BaytLess יקראו לו, הגרסה הערבית להומלס העברי.

  

אמיר חאיק חותך את הסוליה של הכפכף לקראת השתלת הבטריות. "אני זה שעושה פה את העבודה הערבית" אמיר חאיק חותך את הסוליה של הכפכף לקראת השתלת הבטריות. "אני זה שעושה פה את העבודה הערבית" צילום: אמיר זיו, מאואן חואש, צופן

 

המשתתפים בהאקתון, כפי שכבר ניתן לנחש, הם ברובם המכריע ערבים ישראלים. זה אינו דבר מובן מאליו, ולא רק מבחינתי. גם מבחינת יוזמי האירוע מארגון צופן מדובר כמעט בנס, פלא קטן שמתרחש לנגד עיניהם אחרי שנים של מאמץ ועבודת נמלים סיזיפית. "מבחינתנו זה מדהים, כמעט מאה איש מהמגזר, מתכנתים, מעצבי Web ומהנדסי מחשבים, שמגיעים לנצרת ליומיים כדי לבנות דברים", אומר לי סאמי סעדי. לפני שש שנים הוא ייסד עם סמדר נהב את צופן, ארגון המקדם שילוב של ערבים אזרחי ישראל בהייטק באמצעות הכשרה ויצירת מרכזי הייטק ביישובים ערביים. "התחלנו כשהיו 40–30 מהנדסים בנצרת; היום כמעט 600 מתכנתים ומהנדסים עובדים בהייטק בעיר", הוא אומר. "העסק מתחיל לעבוד. קיבלתי היום הרבה טלפונים של אנשים שמכירים אותי מעראבה, שם אני גר, וכולם רצו לדעת מה זה ההאקתון הזה שאנחנו מארגנים. אירוע כזה עושה הד אדיר.

 

"לאט לאט הרעיון של ההייטק מחלחל במגזר. לפני שלוש שנים עוד הייתי עובר מבית לבית, משכנע את האבא לשלוח את הילד לקורסים אצלנו. היום כבר פונים אליי הורים ושואלים אם כדאי להם לשלוח את הילדים להייטק כי 'שמענו שיש שם עבודה'. אוניברסיטאות מדברות איתנו על שיתופי פעולה, אנשים מבררים ביוזמתם מתי קורס ההכשרה הבא. רק לפני חודש ברודקום פתחה בנצרת מרכז פיתוח. זאת מהפכה אדירה. ערבים מעולם לא היו במקומות האלה. עד לא מזמן כניסה למשרדים של חברת הייטק היתה מבחינתם כמו כניסה למקדש. בשביל צעירים יהודים זה טבעי, הם או החברים שלהם עובדים במקומות כאלה. במגזר אף פעם לא היו חברות כאלה. אני רואה את המהפכה מתרחשת, את ההשפעה של מכוניות ליסינג עם הלוגו של אמדוקס שמסתובבות ביישובים. במרכז אתה אפילו לא מעיף מבט על מכונית כזאת, אבל פה זה סמל סטטוס שמעולם לא היה. באוניברסיטת חיפה אמרו לי שמ־2010 עד 2014 עלה שיעור הסטודנטים הערבים במקצועות טכנולוגיים מ־11% ל־30%. לכן אני יותר מאופטימי".

 

אני נמנע מאירועי הייטק ככל האפשר. ברוב המקרים הם מאכלסים מקבץ של אנשים מוכשרים ובאותה מידה שבעי רצון מעצמם, אם להתנסח בעדינות, מרוכזים בפיתוח המבריק שלהם, בהפגנת יכולות או בטוויית קשרי עבודה, חדורי מטרה בדרך אל האקזיט שיצרף אותם לקבוצה השלטת. אבל משהו בחדווה, שמהולה בתקווה מהוססת, שונה באירוע הנוכחי. זו אינה התבטלות או אסירות תודה, אך גם לא תחושת "מגיע לי" משכרת. עשרות הצעירים שהתקבצו בנצרת בסוף השבוע הזה פשוט כמהים להכרה ביכולות שלהם ומחפשים הזדמנות לעשות בהן שימוש.

  

ספאא עיק. "ללמוד לתואר ולחפש עבודה זה פסיבי. אני לא יכולה להיות פסיבית" ספאא עיק. "ללמוד לתואר ולחפש עבודה זה פסיבי. אני לא יכולה להיות פסיבית" צילום: אמיר זיו, מאואן חואש, צופן

 

האולם שבו מתרחשת הפעילות דחוס כל העת. בצד אחד אספקה שוטפת של קפה מבטיחה ערנות מתמדת. מן העבר השני מדפסות תלת־ממד מאפשרות אספקה של פריטים חסרים. עברית היא השפה שמדברים בה עם המנטורים הטכנולוגיים ששלחה נותנת החסות אינטל. מדי פעם עוברים לאנגלית, בעיקר כשעוסקים בתכנות או בהסבר טכנולוגי מורכב. התקשורת בתוך הקבוצות וביניהן כבר נעשית בערבית. זו גם השפה שצוחקים בה.

 

"זה סוהייל חביב, סגן הנשיא שלנו לעיצוב", מציג לי כשכבר יורד הלילה אמיר חאיק את חברי קבוצת הכפכף (Sormai בערבית), "וזה פאדי, המתכנת הראשי. ואני, כמו שאתה רואה", הוא אומר תוך כדי חיתוך סוליית כפכף בסכין יפני כדי לפנות מקום לסוללה, "אני הערבי שלהם. חותך". חאיק (29), בוגר מדעי המחשב באוניברסיטת חיפה שכבר הספיק לעבוד בכמה חברות וסטארט־אפים בחיפה, בתל אביב ובהרצליה, תמיד חוזר בסוף לאהבתו האמיתית, שהיא פיתוח והמצאה עם נגיעה אמנותית. ההומור והחינניות שלו ושל חבריו יובילו בסופו של דבר את הקבוצה למקום השלישי בתחרות, בתום מצגת א־לה סטיב ג'ובס שבה השיקו את iSormai6 וכן את דגמי ה־6 פלוס וה־iSormai Air לקול שאגות הצחוק של הקהל.

 

שילוב של כישרון, יצירתיות ורוח נעורים הוא מתכון נהדר לפירוק סטריאוטיפים. אני לומד את זה על בשרי כשאני פוגש את ספאא עיק, ראש קבוצת המתכנתות של BaytLess. היא בת 24 מאום אל־פחם, גם היא בחג'אב אבל כזה שמצליח להיראות מעודכן יותר בעיצובו. היא סטודנטית בשנה השלישית לתואר במדעי המחשב עם התמחות בתכנות Web באוניברסיטת תל־אביב, שגרה במעונות ויודעת דבר או שניים על הקושי של צעירות ערביות למצוא דירה בעיר. "לימודים לתואר זה הדבר המשעמם בעולם", היא אומרת, "וללמוד לתואר ואז לרוץ לחפש עבודה זה פסיבי. אני לא יכולה להיות פסיבית". וספאא היא ההפך המוחלט מפסיביות. פרט ללימודים היא צלמת חובבת ("לימדתי את עצמי, כמו שלמדתי תכנות") וגם פעילה ב־She Codes, ארגון שפועל לגיבוש קהילה מקומית של נשים מתכנתות כדי להגדיל את השתתפותן בתעשיית ההייטק. חוץ מזה הקימה לא מזמן עם חברים את חאסוב (מחשב בערבית), מיזם חברתי לעידוד מודעות ויזמות טכנולוגית בקרב צעירים במגזר. "אנחנו מנסים לקדם מהפכה טכנולוגית", היא אומרת, "שיעור היזמים הערבים הוא אפסי, ואנחנו נשנה את זה.

  

סמדר נהב וסאמי סעדי. "הביחד כאן בארץ יכול להיוולד רק באמצעות עבודה משותפת" סמדר נהב וסאמי סעדי. "הביחד כאן בארץ יכול להיוולד רק באמצעות עבודה משותפת" צילום: אמיר זיו, מאואן חואש, צופן

 

"הרבה יותר מללכת ולהקים סטארט־אפ משלי אני רוצה ליזום דברים בעצמי ולתרום לאחרים, לעשות שינוי. אני רואה את ההתלהבות של הבנות שבאו איתנו לאירוע, איך הן שמחות ללמוד ונהנות מהחוויה. ההתלהבות שלהן גדולה פי כמה מזו של הבנות שלומדות איתי לתואר, וזה מרגש אותי".

 

כשספאא מדברת על התרגשות היא מכוונת לבאיאן אבו אל־עיל, עדיין תלמידת תיכון מהיישוב עין מאהל שממוקם ממזרח לנצרת. ספאא גררה אותה לנסות ללמוד תכנות, והיא נשבתה. "בכפר שלי לא רוצים לצאת החוצה", באיאן אומרת לי בעברית שמתחלפת באנגלית. "לאנשים בו אין ראש פתוח לרעיונות כאלה, אבל אני לא מוכנה להישאר סגורה".

המודעות לכמות כישרונות ההייטק שמתחילים לבצבץ בין צעירי המגזר מתפשטת אט אט. את האירוע בנצרת מסקר עיתונאי של בלומברג, ובאים לבקר עיתונאים מאנגליה, צרפת והונגריה. דונה חאג' מאנע מהשגרירות הבריטית מסתובבת בין המתחרים ומחפשת את אלה שהיא מגדירה "הבשלים שביניהם, שמעבר ללונדון יכול להתאים להם". הבריטים ישמחו ללקט מוחות הייטק מבריקים, והם מוכנים להשקיע לא מעט בהכשרה ובאקלום שלהם.

 

למשל, מישהו כמו חסן אבו שעלי, ילד פלא בן 23 שכבר משמש כאחד משני המנטורים של צופן באירוע ובעיקר מתפקד על תקן המודל לחיקוי. הוא אינו מפסיק להתרוצץ בין המתחרים, מתקן, מסביר, מחייך. "בגיל 15 עבדתי במאפייה", הוא מספר, "וביקשו ממני לספור כמה אנחנו מוכרים מכל סוג של מאפה. ככה נולדה התוכנה הראשונה שפיתחתי, לניהול מאפיות. כשלמדתי בתיכון באום אל־פחם פיתחתי תוכנה לניהול תלונות ומשובים בין תלמידים ומורים, ובית הספר קנה אותה ממני ומשתמש בה עד היום. למדתי שנה וחצי בטכניון, אבל בגלל בעיות קשב וריכוז עזבתי לסטארט־אפ Kola Technologies בתל אביב. לא מזמן התחלתי סטארט־אפ חדש בשדרות רוטשילד, ובמקביל חזרתי ללמוד תקשורת אינטראקטיבית במרכז הבינתחומי הרצליה".

  

רים מזאריב, המעצבת של קבוצת BaytLess. מנהלת עם בעלה עסק לבנייה ועיצוב של אתרים בנצרת רים מזאריב, המעצבת של קבוצת BaytLess. מנהלת עם בעלה עסק לבנייה ועיצוב של אתרים בנצרת צילום: אמיר זיו, מאואן חואש, צופן

 

בין לבין לימד חסן במרכז למחוננים של משרד החינוך, עבד בפרויקט התכנות לילדים Scratch של MIT, והיום, עם ספאא עיק, הוא שותף בהקמה של המיזם חאסוב. "אני מפעיל את חאסוב בערערה, ולאט לאט מגיעים אלינו מכל הסביבה. חשוב לנו לחנך את החבר'ה לנושא", הוא אומר ומרחף הלאה.

 

קל להיסחף באווירה האופטימית ששורה על האירוע, אבל אם מרחיבים את המבט מעבר לחצר של סנט גבריאל, עולה תמונה עגומה של מגזר שעדיין מתקשה מאוד לחדור לעולם ההייטק. ההערכות הן שרק 2% - 2,000 מתוך 100 אלף עובדי הייטק בישראל - הם ערבים. זו מגמה של שיפור, אך אלה טיפות בים. צעירים ערבים משכילים עדיין מעדיפים מקצועות צווארון לבן כמו רפואה, משפטים וראיית חשבון.

 

כ־13% מכלל הסטודנטים שהחלו ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטאות ב־2013 הם ערבים. במכללות שיעורם מדגדג את ה־3%, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את שיעורי הנשירה הגדולים. אבל גם אלה שלמדו טכנולוגיה יתקשו להשתלב. לפי נתוני חברת ההשמה פילת, ב־2013 כמעט 50% מהמצטרפים לחברות הייטק הגיעו בשיטת חבר מביא חבר, מה שמעצים את הקושי של ערבים לחדור לתחום.

 

"חיפשתי במרכז, שלחתי מאות קורות חיים, גם לעבודות שאני אובר־קואליפייד להן, ומעולם לא קיבלתי תשובה", אומר לי מוחמד קבאג'ה, שמנסה לבנות מכונית שמשדרת מרחוק דיווחים על מצבה. הוא מהנדס חומרה, יפואי במקור שהיום חי בירושלים, ולדבריו נאלץ לעבוד בחברת הייטק ברמאללה תמורת 4,000 שקל בחודש. "אני מת לעבוד בחברה ישראלית, השטחים זה לא החיים שלי והתשלום עלוב", הוא אומר, "אבל אין אופציות".

 

אחד הפתרונות שמקדמים צופן וגורמים אחרים הוא פתיחת מרכזי פיתוח באזורים שיש בהם אוכלוסייה ערבית גדולה. בשנים האחרונות פתחו שלוש חברות גלובליות מרכזי פיתוח בנצרת: אמדוקס, ברודקום וגליל סופטוור. אלא שגם אחרי שאלה נפתחו, לב הבעיה הוא מחסור אדיר בהשקעות הון, שמוביל לכך שאת יזמויות הטכנולוגיה הערביות שעומדות בזכות עצמן ניתן לספור באצבעות שתי ידיים. מי שמנסה למלא קצת את הבור הזה הוא פאדי סווידאן, מנהל החממה העסקית נצרת שהושקה ב־2012. לדבריו, עד היום עברו בחממה, שמעודדת יזמות טכנולוגית של ערבים, 60 סטארט־אפים. "שתי הבעיות העיקריות הן חוסר ידע טכנולוגי לפתרון בעיות שצצות במהלך הפיתוח ומחסור במימון", הוא אומר. "אנחנו מנסים לתפור ליזמים תוכנית האצה אינטנסיבית של חצי שנה, ליצור אקו־סיסטם שתעזור להתגבר על הבעיות הטכנולוגיות, ולשם כך אנחנו עובדים עם חברות כמו אינטל וסיסקו ועם קרנות כמו בירד ופיטנגו. אנחנו מנסים להביא כסף, וזה קשה מאוד. אנשי עסקים ערבים חושבים על השקעה בנדל"ן, לא בהייטק, ואנחנו מנסים לשנות את דפוס החשיבה הזה. המחסור בקרנות השקעה, בעיקר בחברות בשלבים התחלתיים, הוא חסם כניסה גדול".

 

שבת, ארבע אחר הצהריים, המייקתון מתקרב לשלב הסיום. בשש יתחילו המצגות ואחריהן הכרעת השופטים, בראשות פרופ' עירד יבנה, דקאן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון, שלצדו אנשי הייטק יהודים וערבים. המתמודדים, עיניהם אדומות אחרי לילה ללא שינה, עדיין מתרוצצים עם המחשבים הניידים, מהדקים חוטים רופפים או בודקים שוב את הסנכרון בין האפליקציה למוצר שעמלו על פיתוחו מאז אתמול בבוקר.

 

אני יושב בקצה המרפסת, כוס תה עם נענע לצדי ונצרת פרוסה מתחתיי באור השקיעה האחרונה של שעון הקיץ. האוויר נעים עכשיו, ההתנהלות נינוחה יותר. אורחים מבחוץ מגיעים כדי לראות את המצגות, ועל הפנים של אנשי צופן אפשר לזהות שמזדחלת לה תחושה של ניצחון קטן, אופוריה קלה של מי שרואה ברכה בעמלו. צלילי הפעמונים האימתניים של ישו הנער מנערים אותי, וכמו בתגובה פבלובית שרירי הרגליים שלי זועקים מחדש את הטיפוס של אתמול. אני מפנים שאחמיץ גם את הקלאסיקו הערב, אבל כבר לא כל כך אכפת לי.

 

מאחוריי, על שולחן עבודה שהוצא למרפסת, קבוצת ה־Smart glove בודקת פעם אחת אחרונה את הפיתוח שלה: כפפה כתומה שחוברו אליה שלל חיישנים ולוחות פיקוד כדי לשדר כל תנועת אצבע לאפליקציית סמארטפון ייעודית. ראש הקבוצה הוא בהה חליליה (25) מהיישוב יפיע הסמוך. הוא מסיים בקרוב תואר במדעי המחשב בטכניון ועובד בינתיים כמהנדס תוכנה במשרה חלקית באינטל חיפה. "הרעיון הגיע מריזיק חביב, אחד החברים בקבוצה שלנו", אומר בהה. "ריזיק גר בעין מאהל, ששיעור החירשים־אילמים בו גבוה במיוחד. יום אחד הוא ראה שני בני דודים שלו, אחד חירש והאחר שומע, לא מצליחים לתקשר ביניהם. זה הוליד אצלו את הרעיון לפתח כפפה שתדע לתרגם את שפת הסימנים ולהפוך אותה לטקסט שניתן לקרוא או להשמיע באמצעות סמארטפון".

 

המצגות מתחילות לבסוף, 17 במספר, וכמקובל הן מלוות באינספור תקלות טכניות. אפשר אולי להמציא בתוך לילה אחד כפכפים נוסעים או ארונות שפותחים מגירות בעצמם, אבל עוד לא נולד מתכנת־העל שיצליח לגרום לסרטון להיות מוקרן עד תומו, בוודאי לא אם נדרש לכך גם סנכרון קולי. סאמי מצופן לא מתרגש מהתקלות. "המפגש הזה של לעשות ביחד הוא המפתח לחברה משותפת", הוא אומר לי בעיניים בורקות. "לזה אנחנו שואפים, זה החזון שלי ושל סמדר. הביחד כאן בארץ יכול להיוולד רק באמצעות עבודה משותפת".

 

בסופו של יום זוכה ה־iSormai המשועשע במקום השלישי. העציץ הנייד מתנייע למקום השני המכובד, והכפפה של החירשים, שריזיק הצליח להגיד בעזרתה Hello, קוטפת את הפרס הראשון: כרטיסי טיסה לברצלונה וכניסה ל־GSM, כנס המובייל הבינלאומי. יומיים אחר כך אני מדבר עם בהה, שעדיין מצוי באופוריית הזכייה. "אלה היו יומיים קשים של עבודה רצופה, אבל האמנו ברעיון. האמת היא שפחדנו להציג את הפיתוח, כי חששנו שתהיה פאשלה וזה יגרום לנו להתייאש. לכן כשהצלחנו ההרגשה היתה נהדרת. עכשיו יש לנו תוכניות לרוץ הלאה, להמשיך לעבוד וליצור אב־טיפוס יציב של הכפפה. כל מיני משקיעים דיברו איתנו אחרי הזכייה ואמרו שייצרו קשר. קשה להאמין כמה חיכינו לרגע הזה".

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x