פרטיות בעבודה? תשכחו מזה
זה מתחיל כבר בשלב חיפוש העבודה: מלקטים עליכם מידע ברשת, מרכיבים לפיו 'פרופיל' ומאלצים אתכם להסכים למכור את הפרטים האישיים שלכם. כשאתם כבר עובדים, המידע שישיג עליכם המעסיק מהרשתות החברתיות עלול להוביל לפיטוריכם. מי שינסה לפרוש מהמשחק ולהתנתק - ישלם מחיר. תמונת מצב מטרידה
זו כבר לא שאלה של אם זה קורה. זה קורה. המעסיקים עוקבים אחריכם ברשת, והרבה פעמים עוד לפני שאתם בכלל עובדים אצלם. זה מתחיל בשלב חיפוש העבודה אז 90% מהמעסיקים עושים על המועמד חיפוש בגוגל. חלקם עושים צעד נוסף ושוכרים חברות שתפקידן לבנות 'פרופיל' על המועמד על בסיס המידע שנאסף מהרשתות החברתיות. מועמדים שבוחרים לשלוח קורות חיים דרך אתרי השמה מתבקשם להסכים שהמידע האישי שלהם יועבר גם לגורמים אחרים שאינם קשורים לחיפוש העבודה. הפרסומות לא יאחרו להגיע.
- עוקבים אחריכם: חשבתם שיש לכם פרטיות בעבודה? תחשבו שוב
- קנדה: אין לאדם פרטיות ללא אנונימיות ברשת
- רפורמת הפרטיות של האיחוד האירופי: גוגל ופייסבוק תחילה
בראיון העבודה מעסיקים ממליצים למועמדים בחום לאשר את החברות שלהם בפייסבוק. זו כמובן לא חובה, אבל גם אין חובה למעביד להעסיק את אותו מועמד שסירב. בחוזה ההעסקה מכניסים סעיפים לפיהם המעסיק ישמור מידע על העובד וישתף אותו עם צדדים שלישיים לכל מטרה לגיטימית. כן, העובד חותם על עסקה בה הוא מוכר את המידע האישי שלו, ביחד עם הפרטיות - למעסיק. בזמן העבודה תוכנות מיוחדות מנטרות את פעילות העובדים ברשת - זה כולל גם יכולת להיכנס לחשבון הפייסבוק של העובד ולהסיר פוסטים שכתב בלי ידיעתו. המידע שמשיג המעסיק מהרשתות החברתיות גם עלול להוביל לפיטורים. הגבולות בין העבודה לבין החיים הפרטיים מטשטשים והפרטיות - היא לא ממש קיימת. מי שינסה לפרוש מהמשחק ולהתנתק מהרשתות החברתיות ישלם מחיר - יכול להיות שמלכתחילה לא ייקחו אותו לעבודה.
הם עוקבים גם אחרי מועמדים
הדבר הראשון שעושים רוב המעסיקים כאשר הם שוקלים אם להזמין מועמד לראיון הוא לחפש את השם שלו בגוגל או במנוע חיפוש אחר. קורות חיים הם מסמך ערוך על ידי המועמד, בראיון הוא שולט במידע שאותו הוא מעביר, לכן, מעסיקים מעדיפים לחפש מידע ברשת. יתרה מכך, יש חברות שאוספות מידע ומספקות למעסיקים פרופיל של המועמד. המידע ברשת חשוף ופתוח לכולם. זה רק טבעי שמעסיקים ירצו לעשות שימוש במה שמונח מולם, חשוף לכל. הבעיה היא השימוש שעושים במידע.
גולשים בפייסבוק במשרד? זה יכול לשמש נגדכם
הגישה באירופה, מסבירה ד"ר שלומית יניסקי רביד מהקריה האקדמית אונו, היא שאסור למעסיקים להסתמך על נתונים שהם מצאו ברשת, זאת לעומת ארה"ב בה הכל מותר. מה קורה אם מעסיק גילה שמועמדת לעבודה היא אם לשלושה ילדים קטנים ועל סמך זה מחליט לא להזמינה לראיון? על פי החוק בישראל, כאשר אדם מתראיין במקום עבודה אסור לשאול אותו על נטייה מינית, כמה ילדים יש לו או לגילו. זאת מכיוון שעל פי חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה אסור להפלות על סמך נתונים כאלו.
ד"ר שלומית יניסקי רביד "העובדה שנתונים אלו גלויים ברשת לא אומרת שמותר למעסיקים לעשות בהם שימוש. יש לנו חוקי שיוויון נפלאים. אי אפשר לנתץ את כל המבנה המופלא הזה בגלל שפייסבוק קיים", אומרת רביד. בעיה נוספת היא שבמקרה של איסוף מידע ברשת, לעובד או למועמד אין זכות להגיב או לערער. "אדם שהולך לבית מלון ומוצא שהחדר לא טוב וכותב על כך ביקורת בטריפ-אדוויזר, למנהל המלון יש זכות להגיב. אדם שלא הזמינו אותו לראיון עבודה בגלל מה שמצאו בפייסבוק - לא יודע שזו הסיבה ואין לו זכות להגיב", היא אומרת.
ישנם מעסיקים שלוקחים את איסוף המידע על מועמדים צעד אחד קדימה ומשתמשים בשירותי חברות שתפקידן לייצר 'פרופיל' על המועמד באמצעות המידע שקיים לגביו ברשת. "כאשר מדובר בחברות כאלה, לדעתי אותן תוכנות ואותם אנשים הם שווי ערך לחוקר פרטי וכל הדינים לגבי חוקרים פרטיים חלים עליהם", אומרת עו"ד ורד כינר, שותפה בארנה לין ושות', משרד עורכות דין. לדבריה, השימוש בחברות כאלו באופן תדיר הוא לא לגיטימי ללא חשד וללא עילה סבירה.
החדירה לפרטיות המועמדים לעבודה לא נעשית רק מצד מעסיקים פוטנציאלים. "כשמישהו מגיש היום קורות חיים, ונמצא במעמד הכי חלש, הרבה חברות כוח אדם מכריחות אותו להסכים לתנאים מחפירים", אומר עו"ד יהונתן קלינגר, מהתנועה לזכויות דיגיטליות. החברות מבקשות ממועמדים להסכים שישלחו להם ספאם או שיוכלו למכור את הפרטים האישיים שלהם לחברות אחרות, גם ללא קשר לחיפוש העבודה.
בפייסבוק אין חברים
סטייסי שניידר הייתה מורה מתלמדת שהעלתה תמונה שלה לפייסבוק בה היא שתתה בירה מכוס פלסטיק ופוטרה מכיוון שבית הספר טען שהיא לא מייצגת את ביה"ס בכבוד. המקרה הזה קרה בארה"ב, שם בית המשפט קיבל את השימוש בפרסום בפייסבוק כעילה לפיטורים. בישראל הגישה אינה כה נחרצת לכאן או לכאן. במקרה אחד ביה"ד לעבודה קבע ששימוש בראייה שהושגה דרך הפייסבוק לא נעשה תוך כדי פגיעה בפרטיות. כלומר, אין איסור גורף להיכנס לפייסבוק של עובד, הכל תלוי בנסיבות. באותו המקרה, עובדת פוטרה ובמהלך ההתנהלות המשפטית אמרה שהיא לא יכולה להגיע לדיון כי היא לא יכולה לטוס. המעסיקים הביאו כראייה תמונה שלה מהפייסבוק בחופשת סקי כדי להוכיח שהיא כן יכולה לטוס וביה"ד קיבל את הראייה.
עו"ד ורד כינר לעומת זאת, במקרה אחר, באפריל השנה ניתן פסק דין של ביה"ד האיזורי לעבודה על עובדת שפוטרה לאחר שהשמיצה מעביד בפייסבוק. היא קיבלה פיצויים בגובה כ-50 אלף שקל על פגיעה בפרטיות נוכח השגת המידע בפייסבוק. במקרה הזה אותה עובדת שכחה את היוזר שלה בפייסבוק פתוח ועובד אחר העתיק משם את הפוסט ושלח למעסיק. כלומר, אפשר להסיק שלמעסיק אסור להיכנס ליוזר של העובד בפייסבוק אבל כן להשתמש במידע שפורסם בפייסבוק של העובד באופן שפתוח לציבור. "היוזר הוא פרטי ואם עובד שכח אותו פתוח במחשב בעבודה אז המשתמש אחריו צריך לסגור אותו בלי לעיין ובלי להעתיק משם דברים. בדיוק כפי שמעביד לא רשאי לחטט בתיק של העובד על השולחן או במיילים פרטיים שלו", אומרת כינר.
אבל הסכמתם
יש כללים מאוד ברורים שקבע בית הדין הארצי לעבודה בנוגע למיילים פרטיים של עובדים. השורה התחתונה היא שאסור לקרוא מיילים פרטיים של עובד בלי הסכמתו ובלי נוהל מסודר במקום העבודה. הבעיה היא שבעקבות פסק הדין, שמכונה איסקוב, המעסיקים לא הפסיקו לעקוב אחר עובדים - הם פשוט שינו את הנהלים ואת הסכמי ההעסקה.
"אני מזהה מגמה מדאיגה בהסכמי ההעסקה שבה מעסיקים שומרים לעצמם את הזכות למכור את המידע האישי של העובדים לגופים שלישיים לצרכים עסקיים לגיטימיים של המעסיק. באיזו מדינה אנחנו חיים בה המעביד לא קונה יותר את הזמן של העובד אלא קונה גם את המידע הפרטי של העובד. משלמים לי כסף על שעות העבודה שלי, לא כדי לקנות אותי כבנאדם. התפיסה הזו מיטשטשת ברגע שהמעבידים מתחילים לעשות שימושים לא לגיטימיים בפרטים של העובדים שלהם", אומר קלינגר.
עו"ד יהונתן קלינגר צילום: גיא אסיאג העובד כמובן לא חייב לחתום על הסכם ההעסקה בו הוא מוותר על המידע האישי שלו. עם זאת, אם המעסיק אומר לעובד שהחתימה על ההסכם כולל ההסכמה להעביר את המידע לצדדים שלישיים היא תנאי לקבלתו לעבודה - מה הברירה שעומדת בפניו?
גם בעצם הפרסום ברשתות החברתיות על ידי העובד יש הסכמה מסוג מסויים, הרי אם פרסמתם תמונה ברשת ברור לכם שאנשים יכולים לראות אותה. "מדיניות הפרטיות של הרשתות החברתיות היא מטעה. היא גורמת לאנשים שמשתמשים ברשת אשליה של פרטיות. הן לא באמת חינמיות, הן סוחרות בנתונים האישיים לצרכים מסחריים. אנשים חושבים שיש פרטיות אבל המידע שלהם נגיש אפילו כשהם מגבילים את כמות האנשים שחשופים למידע", אומרת יניסקי רביד.
בנוסף, ההסכמה לגבי מדיניות הפרטיות של פייסבוק שונה מאשר הסכמה שניתנת בהסכם העסקה. "כשמסכימים לתנאי הפרטיות של פייסבוק לא מסכימים למשל שהמידע ישמש את המעביד שלך לצרכי בדיקת נאותות לעבודה", אומר קלינגר. כמו כן, ההסכמה היא מאוד מוגבלת כאשר לא המשתמש הוא זה ששיתף את המידע. אם חברים העלו תמונה שלכם ממסיבת רווקים ואתם בכלל לא שמתם לב, המעסיק שלכם עדיין עלול לראות את התמונות. "לא הייתי סומך על הגדרות הפרטיות של פייסבוק, כיוון שהרבה אנשים שסמכו על הגדרות הפרטיות, כולל מארק צוקרברג בעצמו, כבר נכוו בעבר", הוא אומר.
גם אם המעסיק שלכם הוא לא חבר שלכם ברשתות החברתיות הוא עדיין יכול להגיע למידע אם הוא חבר של חברים שלכם, אם הגדרות הפרטיות שלכם לא טובות או אם אתם גולשים במקום העבודה. במקומות עבודה רבים מותקנות תוכנות "בקרה ושליטה" שמאפשרות למעסיק לא רק לקרוא את מה שאתם מפרסמים ברשת אלא אף למחוק את מה שכתבתם בשמכם ובלי ידיעתכם.
הגבולות מטשטשים
יש עובדים שלא רוצים להיות חברים של הבוס בפייסבוק בדיוק מהסיבה שהם לא מעוניינים לחשוף את חייהם הפרטיים בפניו. הדילמה היא שאם הבוס מבקש מעובד חברות בפייסבוק, בהרבה מקרים אין לעובד ברירה אמיתית אלא להסכים. לכן, בארה"ב 36 מדינות כבר חוקקו חוקים לפיהם אסור למעסיק להיות חבר של עובד ברשת חברתית או לקבל את הסיסמא של העובד לפרופיל שלו. כמו כן, אסור לאיים על עובד שאם הוא לא יאשר את החברות ברשת החברתית הוא לא יתקבל לעבודה. בארץ אין חוקים או פסיקה בנושא.
"מידע שהגיע לאדם ברשת החברתית בכובעו כחבר נועד להגיע אליו כחבר ולא כמעביד, ולכן לא ניתן יהיה לעשות שימוש במידע זה לבדו. בהקשר הזה יותר טוב למעביד בכלל לא להיכנס לקלחת הזו. מעביד שהוא חבר וקיבל מידע כחבר צריך לחצות משוכה נוספת של הוכחה – להראות באיזה כובע הוא נחשף למידע", אומרת כינר.
רוב המעסיקים מחפשים את שם המועמד במנועי החיפוש לפני שהם מחליטים אם להזמין אותו לראיון צילום: רויטרס
הגבול שמפריד בין הזמן שבו אנחנו עובדים והזמן בו אנחנו כבר לא עובדים אלא אנשים פרטיים מטושטש. "בישראל עובד הוא עובד גם מחוץ לשעות העבודה, גם כשהוא הולך הבייתה. זה לגיטמי להתקשר לאנשים ב-21:00 או 22:00 בלילה ולכן הערבוב בין החיים הפרטיים של העובד, מה שהוא עושה בטיולים, בפייסבוק ובזמנו הפרטי לבין זמן העבודה נראה כל כך לגיטימי. מצד שני, זו גם הסיבה שבגללה עובדים מרשים לעצמם לקרוא באתרי חדשות או לגלוש בפייסבוק בשעות העבודה", אומר קלינגר. העסקה הזו, לפיה העובדים ויתרו על חלק מהזמן הפנוי שלהם בתמורה לכך שהמעסיק מקבל גישה למידע עליהם היא חלק ממה שמטשטש את גבולות הפרטיות.
"הפרטיות מייצגת ערך חברתי של מה מקובל ומה לא. בסופו של דבר אם יהיו יותר מדי מקרים החוק יצטרך להשתנות, אבל הגבול אמור להיות ברגע שמעסיק משתמש במידע לא למטרה שלשמה הוא נמסר. לדוגמא, אם המעסיק שלי מכריח אותי לתת את הסיסמא לפייסבוק שלי - זו חדירה מיותרת לפרטיות", אומר קלינגר.
יניסקי רביד מאמינה שיש לאמץ את הגישה האירופית. אמנם אי אפשר למנוע ממעסיקים לעשות חיפוש על מועמדים או לראות מידע שקיים עליהם ברשת, אבל אפשר למנוע מהם להשתמש בו. "כאשר מעסיק יידע שאם הוא עושה גוגל על עובד או מועמד הוא לא יוכל אחר כך להשתמש במידע, אז ההסתמכות על המידע הזה תהיה נמוכה יותר", היא מסבירה.
אין מוצא
אפשר להאשים את העובדים. הרי הם בוחרים למכור לאט לאט את הפרטיות שלהם לגוגל, פייסבוק או טוויטר. הם מעלים פוסטים, מפרסמים תמונות ומשתתפים בדיונים בפורומים. אותם עובדים יכולים גם לבחור לא לעשות זאת, לא להיות חלק מהמשחק, לא לפתוח פרופיל בפייסבוק או בלינקדאין ולא לצייץ בטוויטר. הבעיה היא שמי שבוחר לא להשתתף במשחק משלם מחיר ועלול אף למצוא את עצמו מחוץ למעגל העבודה.
"יש קבוצה מאוד גדולה של אנשים בלי נוכחות אינטרנטית והם משלמים מחיר. בהרבה מקרים אין להם דרך אחרת ליצור קשר, הם צריכים להסתמך על פייסבוק או וואטסאפ של אחרים כדי לדעת איפה ההרצאות, הטיולים או הארוחות של הקולגות שלהם. זו דרך להגן על הפרטיות אך משלמים מחיר שבא לידי ביטוי גם בראיונות עבודה במיוחד במקצועות של שיווק, מדיה או עיתונות. מי שאין לו נוכחות באינטרנט לא נחשב מועמד טוב", אומרת יניסקי רביד.
מעסיק שמחפש מועמד לעבודה ברשת ולא מוצא עליו כלום - לא יזמן אותו לראיון. ייתרה מכך, בעידן בו יש הסתמכות הולכת וגוברת על הפעילות של מועמדים מובילים ברשת - יכול להיות שמלכתחילה לא ישקלו את אותו אדם "מנותק" כמועמד פוטנציאלי.
