שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 08.05.2014
מוסף 08.05.14

אשפה טוּרס

אדם מינטר גדל במגרש הגרוטאות שהיה העסק המשפחתי של סבתו. כעבור שנים הוא יצא למסע בין המזבלות הגדולות בעולם וחזר עם ספר שמתעד את המסלול המוזר שעוברת הפסולת שלנו, ואת כלכלת המיליארדים שהיא מגלגלת מתחת לאף של העולם

כשאייבּ לדר היגר מרוסיה לארצות הברית בראשית המאה ה־20 הוא התקשה למצוא עבודה. כדי להתפרנס הוא החל לחטט בפחי זבל של משפחות מבוססות ולחפש שם אוצרות קטנים, דברים שיוכל להפוך לכסף. החיטוט הפך להתמחות, ובהמשך למגרש גרוטאות מצליח במיניאפוליס שבמדינת מינסוטה.

 

לדר התמחה במיון ודחיסה של מתכות מכל מקור וסוג: פחיות, מחבטי בייסבול, תערובות נחושת ממעבדת כימיה, מכוניות שלמות שירדו מהכביש, חצאי מקררים, חוטי חשמל ומאזני שקילה. שלושה דורות לאחר מכן, מגרש הגרוטאות שלו עדיין פעיל. המגרש הזה גם הכתיב את מסלול חייו של אדם מינטר, נינו של לדר, שבילה זמן רב עם סבתו, גם מאחורי הדלפק של המגרש וגם בסיבובי הרכש שלה, שבהם קנתה טונות של פסולת.

 

גם מינטר עשה מזה קריירה, אך מעט שונה מזו של יתר המשפחה: הוא הפך לעיתונאי לענייני פסולת. ב־11 השנים האחרונות הוא מתגורר בשנגחאי, סין, ומשם כותב לרשת החדשות בלומברג על האופן שבו מדינות מתפתחות כמו סין והודו עושות כסף מהזבל של המערב. את מסעותיו במגרשי גרוטאות ומפעלי מיחזור בעולם הוא כינס לספר בשם "Junkyard Planet", שהתפרסם לפני כמה חודשים. הספר חושף מבפנים את תעשיית הענק הזאת, שמגלגלת חצי טריליון דולר בשנה אף על פי שהיא סמויה מהעין: היא מתחילה במקום שבו חייהם של המוצרים התעשייתיים מסתיימים - הפח.

 

אדם מינטר. "כשסבתי לקחה אותי למסע רכישת פסולת למדתי שלכל דבר יש ערך. צריך רק לזהות אותו. היא הסבירה שבאגרטל שזרקו, שעולה עכשיו  25 סנט, אפשר למצוא פליז ששווה 2 דולר" אדם מינטר. "כשסבתי לקחה אותי למסע רכישת פסולת למדתי שלכל דבר יש ערך. צריך רק לזהות אותו. היא הסבירה שבאגרטל שזרקו, שעולה עכשיו 25 סנט, אפשר למצוא פליז ששווה 2 דולר"

 

היד הנעלמה של הזבל

 

"כשאנשים ממדינות מפותחות קונים נעליים הם שמים את קופסת הקרטון בפח מיחזור לקרטונים, ושמחים שהם עשו את המעשה הטוב שלהם להיום. מבחינתם הקופסה הולכת עכשיו לגן עדן ירוק", מינטר אומר ל"מוסף כלכליסט" בראיון שנערך בסקייפ ממשרדו בשנגחאי. "במציאות, הקופסה הזאת משונעת לסין, ושם מתרחש תהליך מדהים".

 

באזורי התעשייה שבהם הפסולת של המערב נצברת וממוחזרת פועלים מפרקים רכיבים מתוך מוצרים שנזרקו, ואלה הופכים לחומרי גלם שלפעמים ישמשו במוצרים אחרים לגמרי, חדשים ונוצצים, שנשלחים בחזרה למערב. העיר שיג'יאו בדרום סין, לדוגמה, ממחזרת מדי שנה כאלף טונות של שרשראות נורות צבעוניות לחג המולד. הנחושת מחוטי הלהט מגיעה לשרשראות חדשות, ונשמתו של חומר הבידוד מתגלגלת לפלסטיק שממנו עושים סוליות לנעלי בית. "זה מעגל מעניין, ואלה הרעיונות שגדלתי איתם, לכל דבר יש ערך", אומר מינטר. "פעם סבתי לקחה אותי לקנות המון אגרטלים מכוערים שנזרקו. היא הסבירה שהאגרטל עלה 25 סנט, אבל יש בתוכו פליז בשווי 2 דולר. זה הרעיון: לזהות את הערך שאחרים מפספסים".

  

אונייה עמוסה בגרוטאות מכוניות יוצאת מהחוף המערבי של ארה"ב לאסיה. "כשסין תפסיק לקנות את הפסולת שלנו היא תזרום למטמנות. זה קרה במשבר של 2008" אונייה עמוסה בגרוטאות מכוניות יוצאת מהחוף המערבי של ארה"ב לאסיה. "כשסין תפסיק לקנות את הפסולת שלנו היא תזרום למטמנות. זה קרה במשבר של 2008" צילום: איי פי

 

ומה בנוגע למוצרי אלקטרוניקה? אנחנו זורקים היום כל כך הרבה טלפונים וטלוויזיות ומחשבים. אפשר למחזר את כל החלקים שלהם?

"מוצרי אלקטרוניקה מהווים אחוז קטן מאוד מהזבל שמושלך במערב, וחלק זעיר מתעשיית המיחזור העולמית. זה עובד כך: כשממחזרים טלפון, פותחים אותו ומוציאים ממנו את כל מה ששווה כסף. במכשירים האלה יש מתכות כמו זהב, פלדיום ופלטיניום, ויש בהם שבבים שאפשר להעביר למוצרים חדשים, כמו צעצועים או שלטים אלקטרוניים במסעדות. יש לזה גם צד אפל. הממשל האמריקאי קנה שבבים למערכות נשק. הם חשבו שהם קונים שבבים חדשים, אבל למעשה הללו נלקחו ממוצרי אלקטרוניקה ישנים. זו הונאה, אין ספק, אבל זו הונאה ירוקה".

 

בקבוקים ב־INCOM, מפעל המיחזור הגדול באסיה. "עבור הממחזרים, בקבוקי אבקת כביסה הם יקרים לא פחות מהנפט שממנו יוצרו מלכתחילה" בקבוקים ב־INCOM, מפעל המיחזור הגדול באסיה. "עבור הממחזרים, בקבוקי אבקת כביסה הם יקרים לא פחות מהנפט שממנו יוצרו מלכתחילה" צילום: רויטרס

 

אף על פי שמיחזור זבל הוא עסק רווחי, ארצות הברית מייצאת 40% מהפסולת שלה לעולם השלישי, ובעיקר לסין. יש לזה כמה סיבות: בארצות הברית אין מספיק מפעלים שיכולים לטפל בפסולת כל כך רבה ומגוונת, וההובלה לסין זולה יותר מאשר בתוך אמריקה. "ארצות הברית מייבאת מסין יותר משהיא מייצאת אליה, ולכן חברות השילוח נותנות הנחות על מכולות שחוזרות מארצות הברית לסין. פשוט כדי שהאוניות לא ייסעו ריקות בכיוון אחד. שילוח של מכולת 18 טונות מדרום סין ללוס אנג'לס עולה בערך 2,500 דולר, והדרך חזרה עולה רק 300 דולר. הובלה ברכבת או משאית בתוך ארצות הברית עולה יותר מ־300 דולר. זה תמריץ שדוחף פסולת לסין".

 

בעל ואשה בוונאן, סין, רוחצים סלסילות פלסטיק גרוסות לפני התכתן. "במערב חושבים שהאנשים האלה עניים ומנוצלים. אל תרחמו עליהם. הם משנים את עתיד ילדיהם" בעל ואשה בוונאן, סין, רוחצים סלסילות פלסטיק גרוסות לפני התכתן. "במערב חושבים שהאנשים האלה עניים ומנוצלים. אל תרחמו עליהם. הם משנים את עתיד ילדיהם" צילום: אדם מינטר

 

המחטטים של היום

 

וסין מעוניינת בפסולת הזאת. בספרו מינטר כותב שהמיחזור הוא לא רק עוד ענף תעשייתי שהועבר במיקור חוץ למעצמה האסייתית הצומחת, אלא גם דלק לתעשייה הפנימית שלה עצמה. סין זקוקה להרבה חומרי גלם, והפקת נחושת מכבלי חשמל, לדוגמה, יכולה לחסוך זמן והוצאות כרייה.

 

מפעל בבייג'ינג שמשכיר חללים לאנשים פרטיים המפעילים בהם עסקי מיחזור. "זו לא רק אתיקה. בלי תמריץ כלכלי זה לא יקרה" מפעל בבייג'ינג שמשכיר חללים לאנשים פרטיים המפעילים בהם עסקי מיחזור. "זו לא רק אתיקה. בלי תמריץ כלכלי זה לא יקרה" צילום: אדם מינטר

 

אבל בתהליך הזה יש בעיה מרכזית שמוכרת מאוד בעולם השלישי: היעדר בטיחות, וסכנה גם לעובדים וגם לסביבה. "בכל מקום מיחזור הוא אחד מעשרת המקצועות הכי מסוכנים", אומר מינטר. "במדינות מתפתחות גם אין רגולציה סביבתית נוקשה, ולכן שורפים דברים שלא אמורים להישרף, ואנשים נושמים אדים נוראיים. הייתי במקום שבו שרפו שנאי חשמל כדי להסיר מהם את חומר הבידוד. אבל בתוך השנאים יש PCB רעיל שהפועלים נשמו". ייצורו של ה־PCB נאסר ברחבי העולם מאז 2004, עם כניסתה לתוקף של אמנת שטוקהולם למניעת זיהום אורגני, אולם מכשירי חשמל ישנים רבים עדיין מכילים אותו.

  

"שדה" של מכוניות גרוסות בפושאן, סין. הפועלים עובדים במיון החתיכות שרובן מגיעות מארה"ב "שנפטרת מ־14-10 מיליון מכוניות בשנה" "שדה" של מכוניות גרוסות בפושאן, סין. הפועלים עובדים במיון החתיכות שרובן מגיעות מארה"ב "שנפטרת מ־14-10 מיליון מכוניות בשנה" צילום: אדם מינטר

 

זה המחיר שעובדי פסולת רבים במזרח משלמים על ההזדמנות להתפרנס בתעשייה אדירת הממדים של המיחזור. "מה שקרה למשפחה שלי באמריקה קורה להרבה משפחות של סוחרי גרוטאות בסין והודו", אומר מינטר. "הם מהגרים לערים, שם הם מופלים כי הם זרים ולא מדברים את השפה, כמו סבא־רבא שלי. והם מקימים מהחיטוט באשפה עסק מהסוג שכעבור כמה דורות אפשר לי ללמוד בקולג' ולעשות מה שאני עושה היום. גם בסין אני רואה סוחרי גרוטאות סינים שהיום מצליחים לשלוח את הילדים שלהם לאוניברסיטאות בחו"ל. כשמדברים על סין ומיחזור אנשים מדמיינים עובדים מנוצלים, לרוב נשים. אבל כשאני רואה את האשה הסינית שעובדת במיחזור אני מרגיש קירבה אליה, כי היא כמו סבתי. זה לא תמיד נעים, אבל זו פרנסה. היא טובה בזה, והיא משפרת את החיים שלה ושל משפחתה באופן שמועיל לה ולנו. צריך לכבד אותה על זה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x