כשאבא שלי היה חוזר בערב מהעבודה ורציתי לקפוץ עליו, הוא היה אומר לי: "לכי לאמא, היא תחבק אותך"

"אמא כל הזמן חיבקה וליטפה. 'בתי, אלוהים איתך' היתה ברכת השלום שלה. אף פעם לא כעסה עליי, ותמיד אמרה: 'מה שלא תעשי, לא איעלב ממך. לפעמים רבים, זו דרכו של עולם'. כשהתלוננתי בפניה: 'אני הכי קטנה, מה את רוצה ממני?', היא ענתה: 'את הכי קטנה, אבל הכי חכמה'. היא פחדה מעין הרע ונהגה לפזר סביבי מלח, אני והאחים שלי קראנו לה 'מפעלי ים המלח'.

1973. יפית גרינברג עם אמה אסתר באירוע משפחתי צילום רפרודוקציה: אריאל שרוסטר

"היא אחת הנשים החכמות ביותר שהכרתי. בבגרותי, אם לא הצלחתי להשיג דברים שרציתי מאוד, כמו קמפיינים, היא אמרה: 'זה רק לטובתך, כך אלוהים רצה', ולימים התברר שניצלתי בנס. כשפחדתי מאוד מהלידה של בני אייל, היא הרגיעה אותי: 'תסתכלי מהחלון. רואה שם אנשים? כולם נולדו. ממה את פוחדת?'. בראשית הקריירה שלי היא טיפלה באייל ותמיד דאגה שתהיה ארוחה חמה בבית. אפילו הציעה לי: 'תביאי עוד ילד, אני אגדל אותו'.

"אמא תמיד אמרה: 'כשהורים מגדלים ילדים, כולם שמחים, כשילדים צריכים לגדל הורים, כולם בוכים'. גידלתי אותה יותר מהזמן שהיא גידלה אותי. היא גרה אצלי 30 שנה, אבל מבחינתה עשתה לי טובה. בגיל 93 היא קיבלה התקף לב. כל הדרך הביתה מבית החולים רבתי עם אלוהים, התפללתי. כשחזרה לעצמה ראיתי כל יום כמתנה. כינסתי את כל החיים לתוך הבית: לא נסענו בסופי שבוע, הקפדנו על קידוש, ערכנו מסיבות פורים בבית, רציתי שתיהנה, שתראה אנשים ולא רק סדרות טלוויזיה. היא חיה עוד חמש שנים והרגשתי שהתקופה הזאת הכילה חיים שלמים. בגיל 98 היא ביקשה שאכין לה כוס תה ונדבר. היא סיפרה שאבא הופיע בחלום שלה, לבש חליפה יפה ומסר לכולם מתנות. תמיד דיברה בפחד על החלומות שהופיע בהם ואמרה שהגיע לקחת אותה; הפעם לא. יצאתי לרוץ, וכשחזרתי היא כבר לא היתה. כמו שנהגה לומר, זו דרכו של עולם".