שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 06.03.2014
מוסף 06.03.14

לא חייבים לאף אחד

אנשי התנועה לשינוי מוניטרי שואפים ליצור שיטה כלכלית חדשה לגמרי. הפעילות האינטנסיבית שלהם נגד "הבנקים שיוצרים חובות" צוברת תאוצה בזכות מסרים קליטים, שמוגשים באריזה של ניתוח מעמיק והבטחה למהפכה. מומחים אמנם מסבירים שהניתוח לא מדויק, שהבנקים אינם הבעיה העיקרית ושהמהפכה לא ריאלית, אבל כשהמצב הכלכלי מחמיר והשטח מתחיל לבעבע, התנועה עשויה להפוך לקול הבולט של המחאה החדשה

קרן צוריאל הררי ואורי פסובסקי 08:5107.03.14

ערב דצמבר, אמצע שבוע, האודיטוריום של בית הספר אליאנס ברמת אביב. האולם מלא לחלוטין במאות אנשים: סטודנטים צעירים, פעילים סביבתיים בנעלי הרים, חובשי כיפות סרוגות. קשה לאפיין אותם, למעט מכנה משותף של איזו התלהבות, על גבול תחושת השליחות.

 

"אתה מרגיש את זה. הרגשת את זה כל ימי חייך. משהו לא בסדר בעולם. אתה לא יודע מה זה, אבל זה שם", הכריזה דמותו של מורפיאוס, מורה הדרך הכריזמטי בסרטי "מטריקס", בסרטון שפתח את הערב, שהיה למעשה הכנס השנתי השני של התנועה לשינוי מוניטרי. זה היה גם המסר של הדוברים על הבמה: יש כאן משהו לא בסדר, בעיית יסוד שאיש אינו מכיר בה, כלא שבשחרור ממנו טמון סיכוי לשינוי המציאות הכלכלית. והכלא הזה הוא השיטה המוניטרית.

 

"המערכת הכלכלית היום, תחת השיטה המוניטרית הנוכחית, לא רואה בכם בני אדם", הודיע הבלוגר ערן הילדסהיים לקהל. "היא רואה בכם מכונות לייצור כסף. היא רוצה שתִלוו כמה שיותר ולמחרת תבזבזו את ההלוואות, כדי שיומיים אחר כך תוכלו לקחת הלוואה נוספת. היא רוצה שתעבדו משמונה בבוקר עד שתיים בלילה בעבודות שלא מייצרות לכם שום ערך, והכל למען הערך הקדוש של החזר החובות".

 

הפגנת צדק חברתי בכיכר רבין בינואר, בהשתתפות אנשי התנועה. פעילים מאוד ברשת, מארגנים כנסים עם אורחים מחו"ל, מפציצים בטוקבקים ומתכננים מהפכה (למצולמת אין קשר לכתבה) הפגנת צדק חברתי בכיכר רבין בינואר, בהשתתפות אנשי התנועה. פעילים מאוד ברשת, מארגנים כנסים עם אורחים מחו"ל, מפציצים בטוקבקים ומתכננים מהפכה (למצולמת אין קשר לכתבה) צילום: עמית שעל

 

למסר הזה יש קהל נאמן גם מחוץ לאודיטוריום של אליאנס. גם אם הטון הקונספירטיבי לרגעים מרחיק חלק מהאנשים, התנועה לשינוי מוניטרי מצליחה לדבר ברצינות על כאבי היומיום של כולם. הנגיעה הזאת, במסרים נחרצים ובהתלהבות גדולה, הפכה אותה לאחד התוצרים הבולטים, הנחושים והקולניים ביותר של מחאת 2011. מאז קמה, לפני קצת יותר משנה, הצליחה התנועה לסחוף עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות ובבלוג "הכלכלה האמיתית", הקול הלא רשמי שלה. לרבים אחרים היא מגיעה באמצעות הופעות בכלי התקשורת ובליצים ברשתות ובאתרים הכלכליים, בדמות עשרות תגובות מהירות שנושאות טיעונים מפורטים וקישורים לסרטוני יוטיוב. במקביל אנשי התנועה מפגינים נוכחות בהפגנות, מקיימים חוגי בית, מארגנים כנסים, פוגשים כלכלנים וחברי כנסת בניסיון לגייס אותם למאבק, מטיסים אקטיביסטים מחו"ל, פועלים גם בשטח באמצעות ייצור מטבעות משלימים ובניית קהילות סביבם - ובעיקר מתכננים מהפכה.

 

אם אחת התלונות המרכזיות ב־2011 היתה שלמוחים אין תוכנית, הרי שלאנשי התנועה יש אבחנה סדורה של חוליי הכלכלה וגם תוכנית לפתרון. האבחנה והתוכנית סוחפות רבים בעיקר משום שהן מתלבשות היטב על הטינה הציבורית כלפי בנקים ובנקאים. למעשה, הן קוראות לבטל את מערכת הבנקאות שאנחנו מכירים וליצור תחתיה מערכת חדשה.

 

הדיאגנוזה של אנשי התנועה לוקה לכל הפחות באי־דיוקים, וממילא קיים סיכוי אפסי ליישם את הפתרונות הרדיקליים שהם מציעים. ובכל זאת ההתארגנות הזאת מעניינת משום שהיא מייצגת שלב בהתפתחות המחאה. היא יוצרת פלטפורמה רחבה לדיון על השיטה, והטון הנחרץ שמאפיין את דובריה מקנה לה נוכחות הולכת וגוברת בזירה הציבורית. אנשי התנועה הם מבוגרים מיושבים ורציניים, אבל הם מדברים על כלכלה בטון של מוארים. אחרי מסע של גילוי ולמידה הם ראו את האמת, וכל השאר עדיין שקועים בבורות החשוכה. אם רק נקשיב להם, נראה גם אנחנו את האור.

 

יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת אבישי ברוורמן (בחולצה לבנה) עם מייסד התנועה לשינוי מוניטרי אריה בן דוד בכנס התנועה בדצמבר. מכוונים לפוליטיקאים יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת אבישי ברוורמן (בחולצה לבנה) עם מייסד התנועה לשינוי מוניטרי אריה בן דוד בכנס התנועה בדצמבר. מכוונים לפוליטיקאים

 

בתנועה בטוחים שזה יקרה. לאריה בן דוד, אחד משני מייסדיה, יש תוכנית שלבים מסודרת שמתארת כיצד הידע יחלחל לכולם. "יש כאן שלושה אלמנטים מרכזיים", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "אחד הוא כלי התקשורת, שמתחילים להתעורר לנושא. אני מניח שבסוף 2014 רוב האנשים שמודעים תרבותית יידעו שיש כזה דבר התנועה לשינוי מוניטרי, ואפילו מה היא אומרת בקווים כלליים, כמובן עם הרבה שטחיות וסילופים".

 

היעד השני שהוא מציין הוא נבחרי הציבור. אורחי הכבוד של התנועה בכנס באליאנס היו חברי הכנסת אבישי ברוורמן ומשה פייגלין, יו"ר ועדת הכלכלה וסגנו, שהפגינו נוכחות ונשאו דברים, אף שלא הביעו תמיכה מלאה בתוכנית הפעולה. "אני מאמין שב־2014 כמה חברי כנסת יאמצו את האג'נדה, וגם מחלקת המחקר של הכנסת תתחיל לחקור את הנושא", אומר בן דוד.

 

"נוסף לכך יהיו פגישות ושיחות עם בכירים, כמו נגידת בנק ישראל, כלכלנים ואנשי תקשורת, ונראה איך חלקם יאמצו את הרעיונות שלנו. ב־2015, כשיתחילו להתקרב הבחירות, אני חושב שזה יהיה נושא משמעותי מאוד, ויהיו פוליטיקאים שירוצו בגלוי עם האג'נדה הזאת".

 

גם אם זה עדיין בגדר חלום אוטופי, הפעלתנות של התנועה לשינוי מוניטרי, מיזמי המטבעות שכבר הצליחה לקדם, היעילות שבה היא משתמשת בכל האפיקים לקידום מסריה ומנגד הרדיקליות שבמסרים שלה הופכים אותה לתופעה מרתקת. היא יכולה להצביע על כיוון בולט שאליו הולכת המחאה - ובאותה המידה יכולה להסתמן כעדות למבוי הסתום שאליו נקלעה.

 

אנשי התנועה אורי ירון (מימין), אסף מורג, ערן הילדסהיים ובועז הירש. גרעין קשה של 15 אנשים עם עשרות אלפי עוקבים אנשי התנועה אורי ירון (מימין), אסף מורג, ערן הילדסהיים ובועז הירש. גרעין קשה של 15 אנשים עם עשרות אלפי עוקבים צילום: אוראל כהן

 

ההתחלה: צלמת, אנתרופוסוף והייטקיסט נפגשים בבר

 

התנועה לשינוי מוניטרי אינה עמותה רשומה, ובכל זאת תאריך לידתה ידוע: 22.10.12. זה קרה במקום לשבט, חלל אירועים ששוכן מעל הבר־קיימא, מסעדה קואופרטיבית טבעונית בתל אביב. חודשיים אחר כך, בתאריך הזכיר 12.12.12, התקיים כנס רחב יותר באוניברסיטת תל אביב, שכבר ריכז מאות אנשים זרים שבמשך כמה שנים חפרו באינטרנט בחיפוש אחר התשובה לשאלה מה השתבש במשבר הכלכלי של 2008, ומצאו שם זה את זה.

 

לי גריין (25), צלמת מתל אביב, למשל, חיפשה דרך לדון ב"נושא הגדול הזה, שמשפיע על הכל, ואף אחד לא מדבר עליו". היא נכנסה לנושא המוניטרי ב־2008, ועברה כמה תחנות מרכזיות אצל פעילים בתחום: צפייה ב"צייטגייסט", סרט אקטיביסטי־קונספירטיבי־מיסטי אמריקאי שמטיף נגד המבנה הכלכלי הנוכחי; מעורבות בפרויקט ונוס, שמציע חזון אלטרנטיבי לעולם חופשי משעבוד ומחוב; חשיפה לסרט "The Secret of Oz" של האקטיביסט ביל סטיל, שמציע חזון דומה; וקריאת הבלוג "הכלכלה האמיתית" של ערן הילדסהיים (38), איש הייטק מתל אביב. "הגעתי לתובנות מדהימות לגבי התנהלות השיטה והחלטתי שאני מקים בלוג כדי להנגיש את זה לשאר הציבור", מספר הילדסהיים על ראשיתו של אחד הבלוגים הכלכליים המוכרים בישראל. גריין ניסתה לייצר בפייסבוק קבוצת פעילים, "ואיכשהו הקיר שלי נהפך להיות הניוזפיד של המהפכה", היא מצחקקת.

 

כשראתה שבבר־קיימא מקיימים ערב על השינוי המוניטרי, גריין התגייסה. היא הביאה את הפעילים, ואריה בן דוד, שיזם את הערב, גייס את המרצים. בן דוד (57) מבית זית הוא אדם שקשה לקטלג: יוצא סיירת מטכ"ל, אמן, יזם, מחנך אנתרופוסופי (מרכז התוכנית לחינוך אנתרופוסופי במכללת דוד ילין) וגם איש עסקים. כמו האחרים, גם הוא מדבר על חקירה של דברים לעומקם, שממנה נולד הרצון להקים תנועה: "לא יכולתי כמעט לשאת את הכאב של הידיעה".

 

גריין מספרת על האירוע בבר־קיימא בגאווה: "החדר היה מפוצץ באיזה מאה אנשים, לא היה איפה לשבת ואי אפשר היה לנשום", היא נזכרת. את ההתלהבות הם מינפו לאירוע נוסף באוניברסיטה, בהשתתפות בן דייסון, המייסד של התנועה הבריטית Positive Money, שמעניקה השראה, נתונים וסרטונים לחבורה הישראלית. כמעט 400 פעילים גדשו את הכיסאות והמעברים באולם ונתנו תוקף לתנועה החדשה. פה הסתיים חלקה של גריין, כנראה מפני שהיא ובן דוד לא הסתדרו טוב. אבל היא עדיין פעילה בענף של התנועה שמתמקד במטבעות משלימים, ובאופן שנראה לעתים תמים ולעתים מעורר השראה — ממשיכה לתכנן את המהפכה. "בא לי מאוד להתחיל דברים ויש לי המון רעיונות ומיזמים, ופחות מעניין אותי לסיים אותם", היא אומרת. "ואני השגתי את המטרה שלי. יש בארץ תנועה שמדברת על הנושא המוניטרי".

 

הילדסהיים נואם בהפגנה בכיכר רבין בינואר. "לאלה שמנהלים את הכלכלה אין מושג איך נוצר כסף" הילדסהיים נואם בהפגנה בכיכר רבין בינואר. "לאלה שמנהלים את הכלכלה אין מושג איך נוצר כסף" צילום: עמית שעל

 

הבעיה: זה הכסף שלנו, והוא לא באמת קיים

 

אחת הדמויות המוכרות המלוות את התנועה לשינוי מוניטרי היא פרופ' יהודה כהנא, מומחה עולמי לביטוח וניהול סיכונים, ראש המכון לעסקים וסביבה ע"ש אקירוב באוניברסיטת תל אביב, איש עסקים (ממייסדי איתוראן ומבעלי פנגו), משקיע בחממות טכנולוגיות ודירקטור בחברות שונות. לאחרונה עלה לכותרות כשניסה, עם אריה בן דוד ומחזיקי אג"ח פרטיים נוספים, להשתלט על אי.די.בי. לדברי כהנא, הוא אינו חבר פעיל בתנועה לשינוי מוניטרי, אבל השתתף בכנס היסוד "במקום המצחיק הזה", ונשא דברים בשני הכנסים הבאים.

 

אצלו, הוא מספר, השינוי התחיל עוד בטרם המשבר הפיננסי. "לפני 15 שנה, באמצע שיעור ניהול סיכונים שהעברתי באוניברסיטה, נפל לי התפוח על הראש", כהנא מספר. "הבנתי שהסיכונים המרכזיים קשורים בשיטה הכלכלית ושכל המערכת צריכה להשתנות.

 

"אנחנו כבר מזמן לא בכלכלה התעשייתית, ולכן הכללים שלה לא רלבנטיים. חוליי השיטה גדולים, והכל מתחיל במדדים. העולם הקפיטליסטי בנוי על זה שאנחנו שואפים למטרה אחת, להביא למקסימום את העושר החומרי. זה יוצר את מנגנוני הביקוש וההיצע, את המחירים, את עקרון היד הנעלמה. לכן המדדים המרכזיים הם כספיים. זה טוב ויפה, אבל יש אלמנטים שכלל לא משולבים במערכת - דברים כמו אוצרות טבע, אמנות, מוזיקה ונופים לא משתתפים בתהליך ולא מתומחרים כהלכה. ערכי הטבע לא משתתפים במשחק. חייבים להיות מדדים כלכליים שיכללו גם שיקולים חברתיים, סביבתיים ואתיים".

 

כהנא מודאג מההשלכות החברתיות והסביבתיות של השיטה הקפיטליסטית בגלגולה הנוכחי, והוא מדבר בנימת בהילות. "תראו, אני איש עשיר, עשיתי הרבה כסף בעולם העסקים, ואני מקדיש עכשיו את רוב הזמן לדברים שאינם למטרות רווח, בעיקר מתוך דאגה לעתיד ילדיי ונכדיי. כך אני רואה את האיומים שבשיטה, שבעיניי הם קרובים יותר ממה שאנשים חושבים. אם התסיסות החברתיות בעולם לא יטופלו, הן יביאו למהפכות כמו בעולם הערבי, וזה מסוכן. מהפכות הן דבר נורא ואיום". שינוי מוניטרי הוא מבחינתו חלק מהתוכנית הכוללת - דרך לשפר את העולם בלי מהפכה.

 

פרופ' יהודה כהנא. "כשאתה תופס את הדברים אתה מבין שמשהו ענק לא בסדר" פרופ' יהודה כהנא. "כשאתה תופס את הדברים אתה מבין שמשהו ענק לא בסדר" צילום: ענר גרין

 

בשלב זה אנחנו מגיעים לשורש הבעיה, המצב שיוצר את הצורך בשינוי מוניטרי: שיטת ייצור הכסף. לכאורה, בכלכלה המודרנית המדינה היא שיוצרת את הכסף. בפועל, רובו המכריע של הכסף נוצר בידי הבנקים המסחריים, בתהליך של מתן האשראי. "רוב האנשים חושבים שאם הם מפקידים בבנק אלף שקל הם נשמרים וזו כמות הכסף במערכת, אבל זה לא נכון", מסביר כהנא. למעשה, גם במודלים הקלאסיים הבנק שומר חלק קטן מהכסף כרזרבה (לפי הנחיות הבנק המרכזי), ואז מלווה את רוב הכסף למישהו אחר, שהסכום נרשם בחשבונו. ואז מתרחש אותו התהליך שוב: רוב הסכום שהפקיד מקבל ההלוואה בחשבונו ניתן למישהו שלישי כהלוואה, וחוזר חלילה. הסכום הראשוני ממוחזר שוב ושוב, וכמות הכסף הסופית במערכת גדולה בהרבה. "במילים אחרות", מסכם כהנא, "חלק הארי של הכסף נוצר דרך חוב".

 

אין כאן בשורה מרעישה: המודל הזה הוא חומר לימוד בסיסי בשיעורי כלכלה, שם הוא נקרא "שיטת הרזרבה החלקית". זה לב המודל העסקי של הבנקים, שמתפרנסים מהמרווח בין הריבית שהם נותנים למפקידים לריבית שהם גובים מהלווים. והשיטה הזאת יוצרת אצל הבנקים, כמו גם אצל המנהלים שלהם, אומר כהנא, "אינטרס מובנה לשאוף להגדיל כל הזמן את כמות הכסף, כי הבנק ניזון מהחוב, והמנכ"לים מתוגמלים על פי התשואות שהם עושים". מה שאין בהכרח לבנקים בשיטה הזאת הוא אינטרס להפנות את הכסף לשימושים מועילים.

 

אף שהשיטה נלמדת בבתי הספר לכלכלה, אומר כהנא, "רוב האנשים לא יודעים את זה, ואגב - גם לא כל הכלכלנים. אתה מדבר עם טובי הכלכלנים והם אומרים, 'נכון, למדנו את זה', אבל הם לא חושבים את זה. המשמעות היא שאם כולנו נלך לבנק ונמשוך את כספנו בבת אחת, הוא יתמוטט. ותארו לכם שאת כל הכנסות הריבית המדינה היתה מקבלת, לא הבנקים. זה הקונץ של כלכלה קפיטליסטית: תמיד יש שאיפה להפריט חלק מהרכוש הציבורי - את הפוספטים, את ים המלח ואת מרווחי הריבית. זה בעצם אמור להיות רכוש שלנו, וכשאתה תופס את זה אתה מבין שמשהו ענק לא בסדר. זה הכסף שלנו, למען השם, זה הכסף שלנו".

 

אריה בן דוד. "כשיתקרבו הבחירות יהיו פוליטיקאים שירוצו בגלוי עם האג'נדה שלנו" אריה בן דוד. "כשיתקרבו הבחירות יהיו פוליטיקאים שירוצו בגלוי עם האג'נדה שלנו" צילום: עמית שעל

 

הסכנה: לבנקים לא אכפת, ואף אחד לא מדבר על זה

 

כהנא, להוט ככל שיהיה לחולל שינוי, מדבר באופן מדוד, שוזר את הניתוח שלו בהיסטוריה של כלכלת ישראל וכלכלת העולם. "אני לא אוהב מהפכות", הוא מדגיש שוב, הפעם בהקשר של השינוי המוניטרי. "צריך לבחון את זה בקטן ולעשות שינויים הדרגתיים".

 

החברים בגרעין הקשה של התנועה פחות עדינים. הם רוצים מהפכה, ועכשיו. הם כועסים על המצב הכלכלי, כמעט נגעלים ממנו. בדומה לכהנא, גם הם טוענים כי גוף פרטי, הבנקים, קיבל מהמדינה מונופול על ייצור הכסף, ומבחינתם זה מקור כל המחלות במשק. יוקר המחיה, האינפלציה והחובות שהם גוררים הם חוליים מובנים בכלכלה שלנו, כי לבנקים יש סיבה להגדיל את חובות הציבור.

 

את הטענות האלה אנחנו שומעים בפגישה עם ארבעה מחברי הגרעין הקשה: הילדסהיים, איש "הכלכלה האמיתית"; אוֺרי ירון (50) מחדרה, מנהל בתחום החשמל, מאנשי הבלוג "בועת נדל"ן", שבו הוא כותב על ההיבטים המוניטריים; אסף מורג (55) מקריית טבעון, בעלים של חברה הנדסית; ובועז הירש (46) מטבעון, שעובד בעמותת שקד, העוסקת בחינוך אנתרופוסופי ביישוב. מורג מספר שבעקבות המשבר החל לשוטט באינטרנט ולקרוא, "ואתה קורא וקורא ואומר 'לא יעלה על הדעת שהעולם מתנהל ככה'". והירש מזועזע מרמת ההכחשה: "לא האמנתי שלא מדברים על זה בכלי התקשורת, באקדמיה".

 

"נניח שאני רוצה לקנות דירה", אומר מורג. "אני ניגש לבנק, ושם אומרים לי 'אסף, קח מיליון שקל, לך תקנה את הדירה שאתה רוצה ותחתום פה'. ברגע שאני חותם הבנק מספר לי שהוא מעביר אליי מיליון שקל, אבל לא מעביר כלום. הוא ממציא את מיליון השקלים באותו רגע על ידי הרישום בחשבון שלי. זה אומר שבאותו רגע כמות הכסף במשק גדלה במיליון שקל. ואם לקחתי משכנתא של מיליון שקל אני צריך להחזיר בין מיליון ל־2 מיליון. מאיפה יבוא הכסף הנוסף? הדרך היחידה לייצר כסף במשק היא מתן הלוואות, ולכן משנה לשנה כמות הכסף גדלה, וככה נוצרת אינפלציה, לא בשום סיפור אחר שמספרים לנו".

 

"ואת זה מלמדים בעמוד אחד במבוא למאקרו־כלכלה", אומר הילדסהיים. "אני לא חושב שיש סטודנט לכלכלה שמבין שככה נוצר כסף. נוצר מצב אבסורדי שבו לאלה שמנהלים את הכלכלה אין מושג איך נוצר כסף. רק לפני שנה פגשתי דוקטורנט לכלכלה שטען שכל מה שאני אומר הוא קונספירציה אחת שלמה. והוא הולך עכשיו ללמד סטודנטים".

 

חלק מהטענות של החבורה אינן מדויקות, או נכונות חלקית בלבד, כפי שמסביר לנו בכיר לשעבר במערכת הבנקאות. הבנקים אמנם יכולים ליצור פיקדונות בהינף מקש מקלדת, אבל היכולת שלהם לעשות זאת מוגבלת בדרישות להלימות ההון או ליחס בין הפיקדונות בבנק להון העצמי שלו (שבישראל עומד בערך על פי שבעה). ברגע שהבנק מגיע למגבלות ההון העצמי שלו, וכך זה בדרך כלל, הוא אינו יכול לתת הלוואות חדשות בלי שהוחזרו לו הלוואות ישנות. במצב כזה ההלוואות החדשות גם לא יגדילו את כמות הכסף במשק. אל הטענה השנייה של מורג, שלפיה שיטת החוב הנוכחית מחייבת ייצור מתמיד של כסף, עוד נחזור בהמשך.

 

פרופ' זעירא. "זה מאבק שלא ניתן לנצח בו" פרופ' זעירא. "זה מאבק שלא ניתן לנצח בו" צילום: עומר מסינגר

 

בואו נניח שהתיאור שלכם הוא תיאור מדויק של השיטה. אז מה?

מורג: "המדינה לא מייצרת כסף אלא אוספת כסף בהלוואות, שעליהן היא משלמת ריבית. נכון להיום על תקציב של 400 מיליארד שקל בשנה בערך המדינה משלמת 10% ריבית, 40 מיליארד שקל. זה אומר שבמקום להיות בגירעון של 30 מיליארד שקל, היא יכולה להיות בפלוס של 10 מיליארד. והגירעון הוא כסף שצריך לגייס מהאזרחים, בסוף זה בא ממס ההכנסה שלכם ושלי".

 

ירון: "שלילת הזכות של המדינה לייצר כסף פוגעת בנו. הרי המדינה היא האזרחים, היא אנחנו, היא לא גוף זר".

 

הירש: "ולא דיברנו על הבנקים שמחלקים את הכסף. הם מחליטים למי הוא ילך - אם לאדם שרוצה להקים סטארט־אפ שיתרום לאוכלוסייה או למישהו שרוצה לקנות גורד שחקים - בלי להביא בחשבון שיקולים חברתיים. טייקונים קמים ונופלים, אבל מי שתמיד נשאר למעלה הוא מי שמייצר את הכסף, הבנקאים. בעיניי הטייקונים הם כלי משחק, והם משתמשים בכסף שאינו שלהם, בכסף מומצא, כדי לקנות פירמות בדרך שלא מייצרת עוד ערך חברתי".

 

הילדסהיים: "והבנק, שהוא בעל הבית, יודע שהוא לא יפשוט את הרגל ושתמיד יחלצו אותו, אז הוא יכול לקחת סיכונים גדולים".

 

בשיחה עם הארבעה הם לא מקבלים שום דבר כנתון מוסכם ומוכנים לפרק כל מושג כלכלי. הם מפקפקים בנתונים הרשמיים של אינפלציה, תמ"ג, אבטלה וצמיחה, מזכירים שבחלק מהמדדים שונתה שיטת המדידה, מדברים על האפשרות שהנתונים הוגדלו באופן מלאכותי ולא חוששים להעלות תיאוריות בעלות ניחוח קונספירטיבי. "בכל רוחב הסקאלה של הנתונים אתה רואה תמונה שקרית באופן יזום", אומר מורג, "ואז פתאום אתה רואה שהסטטיסטיקאי הראשי של הלמ"ס מדבר יותר מדי ומוצא את עצמו פורש לגמלאות".

 

הפתרון: בעצם הוא לא מדויק, בעצם הוא תיאורטי ולא ריאלי

 

הנחרצות הזאת היא חלק מכוח הסחף של התנועה לשינוי מוניטרי. החלק האחר הוא ההבטחה לפתרון. כי אם השיטה היא המקור לכל כך הרבה חוליים, הדבר המתבקש הוא לרצות לשנות אותה, אפילו באופן דרסטי. "השינוי המוניטרי הוא השינוי הפוליטי־חברתי הבודד הכי משמעותי שאפשר לעשות בעת הזאת, עם התוצאות הכי גדולות והכי מהירות", אומר מורג.

 

בשלב הפתרונות, אם כן, אנשי התנועה נחרצים לא פחות. את הרעיונות הם מייבאים מחו"ל, למשל מאותו ארגון בריטי Positive Money, אבל האילן הגבוה ביותר שבו הם נתלים הוא מאמר שפרסמו ב־2012 שני כלכלנים בכירים בקרן המטבע העולמית, ירומיר בנס וד"ר מייקל קמהוף. השניים השתמשו במודלים הכלכליים המשוכללים של ימינו כדי לבחון תוכנית רפורמה מימי השפל הגדול, הצעתו של הכלכלן פרופ' אירווינג פישר, שנודעה לימים בשם "תוכנית שיקגו" -

התוכנית שמהווה השראה לרפורמה שמנסים לדחוף אנשי התנועה לשינוי מוניטרי.

 

כדי להבין טוב יותר את תוכנית שיקגו ואת הרלבנטיות שלה לישראל פנינו בעצמנו לקמהוף, שמכהן כמשנה למנהל חטיבת המודלים במחלקת המחקר של קרן המטבע. קמהוף מדווח על תהודה גדולה שלה זכה המאמר ברחבי העולם, מספר שהציג אותו בבנקים המרכזיים של ארצות הברית, אנגליה וגוש היורו, וגם שב ומדגיש שמדובר במחקר אישי שלו ושל בנס, שאינו מייצג את עמדת הקרן.

 

בלב תוכנית שיקגו, מסביר קמהוף, עומד ניתוק הקשר בין שני התפקידים המרכזיים של הבנקים: לקיחת פיקדונות ומתן הלוואות. בחזון שהוא מתאר יפעלו בנקים לפיקדונות שיידרשו לרזרבה מלאה, כלומר לא יוכלו להלוות אפילו שבריר מהכסף: "הכסף יהיה שם תמיד, בהגדרה. אפשר לחשוב על זה כאילו כל סנט שנמצא במערכת הבנקאות הזאת שוכב בכספת כמזומן". לצד הבנקים האלה ייפתחו מוסדות למתן אשראי, שיהיו חייבים למצוא מקורות מימון להלוואות שלהם ולא יוכלו ליצור כסף בעצמם. זה השינוי המהותי מהמצב כיום: ייצור הכסף יעבור באופן בלעדי לידי המדינה ויופקד בידי רשות ייעודית, שתשאף לאינפלציה מזערית.

 

פרופ' קמהוף. "הטענה שהחוב חייב להמשיך לגדול פשוט לא נכונה" פרופ' קמהוף. "הטענה שהחוב חייב להמשיך לגדול פשוט לא נכונה" צילום: cc by Lasse Skog, Global Utmaning

 

בחזון הזה יש עוד כמה רכיבים: מעודף תקציבי אדיר, שייווצר עם יישום התוכנית ויוכל לשמש את המדינה להקטנה דרמטית של החוב, ועד ריסון התנודתיות בשווקים, שיוביל לגידול בתוצר. אבל השיחה עם קמהוף מבהירה שהמאמר שלו, שאנשי התנועה בישראל מתייחסים אליו כאל תורה מסיני, הוא סוג של תרגיל אינטלקטואלי של כלכלן חובב מודלים, הזדמנות לבחון רעיונות ישנים בכלים חדשים. הרפורמות שהציעו בשעתו כלכלנים כמו פישר ומילטון פרידמן, מסביר קמהוף, היו הרבה יותר יסודיות מאלה שנידונות היום. "יהיה מועיל לבחון מה הן היו משיגות", הוא מסביר את המאמר ההוא. "עשינו פריצות דרך בשילוב בנקים במודלים הכלכליים, והרגשתי שאני צריך להיות מסוגל לא רק לדון בהיסטוריה של ההצעות האלה אלא גם להעריך אותן כמותית".

 

כשקמהוף נשאל למה ללכת על פתרון כה קיצוני ולא על צעדים מתונים - למשל, לדרוש מהבנקים הרבה יותר הון עצמי, כפי שמציעה למשל פרופ' ענת אדמתי - הוא משיב: "כדי שתהיה לנו הבנה טובה כמה רחוק אפשר ללכת, למה לא לנתח את ההצעה הכי מרחיקת לכת? אחר כך אפשר לדבר על צעדים מתונים יותר".

 

מתי ואיפה יישמו את השיטה שקמהוף בחן בתרגיל שלו? בשום מערכת רלבנטית לימינו. באנגליה, למשל, הפעם האחרונה שבה הבנקים פעלו בשיטת הרזרבה המלאה היתה במאה ה־17, ואילו בארצות הברית הממשלה ייצרה את הכסף בכוחות עצמה רק בזמן מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים. האם את התרגיל הזה צריך לנסות לראשונה כעת דווקא במדינה קטנה כמו ישראל? קמהוף מתפתל. זו בעצם שאלה פוליטית, ולכן כאיש קרן המטבע הוא מנוע מלעסוק בה. "כמו בכל רפורמה משמעותית", הוא אומר לבסוף, "אם כלכלה גדולה עושה זאת ראשונה זה קל יותר. אני לא אומר שום דבר מפתיע".

 

לקינוח אנחנו מנסים לברר עם קמהוף את אחת הטענות המרכזיות של אנשי התנועה, שלפיה בשיטה הנוכחית החוב חייב לגדול. תמיד. זו פצצה שהם מטילים בשיחות איתם, בכנסים שלהם ובסרטונים שהם מפיצים: אם הבנקים יוצרים כסף כחוב, והחוב נושא ריבית, הרי שהכסף שיש במערכת אף פעם לא מספיק. על מנת שנוכל לשלם לא רק את הקרן אלא גם את הריבית, תידרש בהכרח יצירת כסף חדש. אבל גם הכסף הזה מבוסס חוב, שנושא ריבית, וגם הוא ידרוש עוד חובות. מכאן קצרה הדרך ליציאה משליטה.

 

קמהוף שולל את הסיפור הזה: "הטענה הזאת לא נכונה", הוא אומר נחרצות. "באינטרנט יש הרבה אנשים שמביעים דעות על העלייה בחוב, וחלקם לא בהכרח כלכלנים אלא אנשים משכילים מהשורה. ובכל פעם שאני מרצה ומישהו מעלה את הטענה הזאת אני חייב לומר 'לא, אם אתה רוצה להישאר אמין, אתה חייב לחזור בך מזה, כי זה לא נכון'". לדבריו, מדובר בבלבול בין החובות לאמצעי התשלום, ומבחינה עקרונית בהחלט ניתן להגיע לאיזון שבו הכסף שקיים במחזור מנוצל שוב ושוב כדי ליישב חובות, כולל הריבית עליהם. אחרי כמה סבבי התכתבות בנושא, גם אנשי התנועה לשינוי מוניטרי מודים שהצדק עם קמהוף. אבל הסרטונים והמצגות עדיין שם.

 

המאבק: אין ברירה, או שזו בכלל לא המטרה הנכונה?

 

מבחוץ התנועה לשינוי מוניטרי נראית כמו ארגון מסודר מאוד. למעשה יש בה שני פלגים, זה שעוסק בשינוי המוניטרי העקרוני וזה שמתמקד במטבעות משלימים, תחליף קהילתי לכסף שנועד ליצור שינוי חברתי וכלכלי מלמטה. במידה מסוימת, כהנא הוא הפטרון של המטבעות המשלימים בישראל, משקיע ותומך נלהב ב־appcoin, הפלטפורמה הטכנולוגית שמשמשת לניהול המטבעות הללו. "זה פשוט ומועיל, יכול להפריח דברים בלי יצירת חוב, לא מזעזע את המערכת המוניטרית וקצת מחליש את המונופול של הבנקים והממשלות", הוא מסביר, ומספר שלאפקוין בת השנה יש 20 אלף לקוחות ועוברות דרכה כאלף עסקאות ביום.

 

במקביל לפעילות המטבעות, אנשי התנועה מחולקים לצוותים שעוסקים בהסברה, תרגום, רשתות חברתיות, עבודה מול מחוקקים (כולל הקמת חוג במפלגת העבודה) וקשר עם אקדמאים. קבוצות פעילים מסודרות מסתערות מדי פעם בהפגנה אינטרנטית מתוכננת על עמודי פייסבוק של כלי תקשורת וגם על זה של שר האוצר, ומציפות אותם בקישורים לסרטוני הסברה. הנוכחות של אנשי התנועה מורגשת היטב גם בטוקבקים באתרי העיתונות הכלכלית, שמפנים את הגולשים האחרים לעמודים של התנועה.

 

אבל גם אם מבחוץ התנועה נראית מסודרת, מבפנים מתארים הפעילים מבנה כמעט אנרכיסטי. התנועה, כאמור, אינה עמותה רשומה, היא לא מגייסת תרומות אלא נשענת על כספי החברים, ואין לה הנהלה רשמית, גם אם נראה שבן דוד הוא המנהיג הלא פורמלי. הגרעין הקשה כולל כ־15 אנשים, ומסביבם, הם אומרים, כמה מאות פעילים, "עוד כמה אלפים שמעורבים פריפריאלית" ועוד עשרות אלפים שנחשפו למסרי התנועה.

 

זה לא מפתיע: הביקורת על המערכת הבנקאית נופלת על קרקע ציבורית בשלה, במצוקה כלכלית גוברת של עוד ועוד משקי בית מול כותרות על רווחי הבנקים ושכר המנהלים. האופן שבו אנשי התנועה מספרים את הסיפור פשוט ומשכנע, בטוח בצדקתו ומבטיח גדולות ונצורות. זה עובד כל כך טוב, שקשה להתעמק בעובדות הכלכליות.

 

העניין הוא שמי שמדקדק בעובדות מסתייג. אפילו כשכהנא נשאל אם הוא מסכים עם הטיעונים העקרוניים של אנשי התנועה הוא משיב: "לא אחתום בלנקו על כל דבר". כלכלנים אחרים נחרצים יותר. חלקם, למשל, דוחים את ההיגיון הכלכלי הבסיסי שמתארים אנשי התנועה, שלפיו החובות משעבדים את הכלכלה כולה וכופים מירוץ אינסופי בעקבות הצמיחה. ד"ר אסף פתיר מהאוניברסיטה העברית מסביר שמדובר בהיפוך של סדר העניינים: האשראי תורם לצמיחה, אבל הוא לא כופה אותה עלינו. "צמיחה מתאפשרת, בין השאר, מהיכולת של חברות או יזמים פרטיים להשיג אשראי כדי לממן פעילות חדשנית. חלק ניכר מהמימון הזה מקורו במערכת הבנקאית, שמתווכת בין חוסכים ללווים. מובן שאם בנקים לא היו יכולים להלוות כנגד הפיקדונות של הציבור היה פחות אשראי זמין ועקב כך פחות צמיחה, אבל לומר שהכלכלה נאלצת לצמוח כי קיים אשראי זה להפוך סיבה ומסובב".

 

ואילו הבנקאי הבכיר לשעבר מתפלץ לשמע היוזמה לחזרה לבנקאות ברזרבה מלאה, ומגדיר אותה "שטות ממדרגה ראשונה שתחזיר את כל הכלכלה המודרנית 150 שנה אחורה ותשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. למה שלא נחזור לעסקאות ברטר? אתם תיתנו לי שתי עזים ואני אתן לכם שלוש תרנגולות".

 

ויש גם מי שמותח ביקורת חריפה יותר, על עצם המאבק שבו בחרו פעילי התנועה. פרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית, מבכירי הכלכלנים המזוהים עם המחאה החברתית, טוען שהתנועה המוניטרית מבזבזת אנרגיות במקום הלא נכון. "כסף מיוצר בידי הממשלה והבנקים הפרטיים, כך נהוג בכל ארצות העולם כבר יותר מ־200 שנה. ניתן יהיה אולי לשנות את הסדר הזה בעתיד, אך קשה להאמין שזה אפשרי, ובוודאי לא בישראל בלבד. מאחר שאנו בוחרים את מאבקינו, למקד בזה את האנרגיה זה די מסוכן. זה מאבק שלא ניתן לנצח בו".

 

זעירא, שבעצמו מתח ביקורת על שכר הבנקאים (מעל דפי "כלכליסט"), מדגיש כי יש לשים בפרופורציה את הרווחים שמפיקים הבנקים מיכולתם ליצור כסף, שמסתכמים להערכתו בכ־3 מיליארד שקל בשנה. "מדובר ב־0.3% תוצר. זה אפסי לעומת הבעיות התקציביות שהעלתה המחאה. תקציב החינוך נשחק ב־1% מהתוצר ב־15 השנים האחרונות. ההוצאות הציבוריות על דיור נשחקו ב־1% תוצר. תקציב הבריאות נשחק ב־0.5%. הוצאות הרווחה נשחקו ב־1%. מיקוד תשומת הלב בבנקים הוא הסחה מזיקה של תשומת הלב מהבעיות החשובות באמת".

 

לקינוח מוסיף זעירא שהעובדה שהבנקים נוטלים חלק בייצור הכסף ומרוויחים מכך "גורמת להם להיות כפופים לפיקוח של בנק ישראל. זה דבר חיובי בעיקרון, גם אם הפיקוח לפעמים רופף מדי. הפיקוח יכול לפעול להורדת העמלות הגבוהות שהבנקים גובים, אם יש לחץ ציבורי. זה למשל נושא למאבק ראוי וחשוב שגם ניתן להצליח בו. חבל שהאנרגיות של התנועה הזאת לא מכוונות לשם".

 

אנשי התנועה לשינוי מוניטרי לא מתרגשים משלל הביקורות הללו. בן דוד מזכיר שהישגי המחאה מוסמסו, והילדסהיים משווה את ההתמקדות בסדרי העדיפויות ל"ריב שכנים על איך לנהל את ועד הבית בזמן שהבניין עומד להתמוטט. ההידרדרות הכלכלית מובנית בשיטה המוניטרית ואנשים לאט לאט נחשפים לבלוף הזה. המטרה שלנו היא לקדם את השינוי המוניטרי כמה שיותר לפני שהמשבר יגיע. לא בטוח שנצליח, אבל זה מה שאנחנו עושים".

 

גם מורג משוכנע שמשבר ענק בפתח. "כשהמשבר יבוא אנחנו רוצים להיות מוכנים עם אלטרנטיבה - טיוטת חוק שהתווכחו עליה, שהאקדמיה חקרה ועיתונאים כתבו עליה. אני לא חושב שאיזשהו שר אוצר יאמר לעצמו, 'וואלה, אסף צודק, בואו נשנה', ובגלל איך שהבנקים מחזיקים את כולם בביצים, בגלל החובות של המפלגות לבנקים, אין חקיקה אנטי־בנקאית. אבל אני משוכנע שכשנעמוד מול שוקת שבורה הפתרון שלנו יהיה פתרון מיינסטרים, לא של ארבעה חבר'ה הזויים".

אתה משוכנע שיהיה שינוי מוניטרי.

 

"אין לי ספק ששינוי מוניטרי יקרה בטווח לא מאוד רחוק, בימי חיי, והוא לא יקרה כי אני רוצה אלא כי כל מדינות העולם הולכות ונקברות תחת הר חובות שאין להן סיכוי להחזיר. אנחנו נהיה הכי מיינסטרים שאפשר בעוד שנתיים".

עולם ישן עד היסוד נחריבה?

 

"לא, לא, הוא ייחרב מעצמו. אנחנו צריכים לבנות את החדש".

 

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x