שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמיר זיו

חיי פאי

הרהורים אופטימיים לשנה החדשה על הזמן שחולף ואין מעצור

אמיר זיו 09:1102.01.14
אישה זקנה ממהרת לאורך שביל הפארק. היא מתקדמת מהר, ריצת מבוגרים נוקשת איברים, הגוף הגרום נוטה מעט לפנים כדי להפוך אנרגיית גובה לאנרגיה קינטית ולהחיש את ההתקדמות. כשאני חולף לידה היא בדיוק בולמת מעט, מפשילה את השרוול ותוך כדי תנועה חושפת שעון צלילה ענק שהיא עונדת על פרק ידה, ככל הנראה מתנה מהנכד שסיים מסלול בשייטת. שעון כזה גדול, אין ספק שהיא ממהרת. הזמן בורח לה. כמו לי.

 

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.

כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ

כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,

כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב

וּכְשׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכּוֹחַ.

(מתוך "אדם בחייו", יהודה עמיחי, "שעת החסד", הוצאת שוקן)

 

 

הבן הגדול שלי הגיע לביקור החורף מאמריקה. בעבר היו נדרשים לו מקסימום יומיים עד שהיה מתגבר על הג׳ט לג ועובר לזמן ישראל. בפעם הזאת הוא נשאר בזמן אמריקה לאורך כל השבוע כאן. זה מפני שהוא עבר לגור בתוך הסמארטפון שלו, שבתוכו גרה החברה החדשה שלו, שחוזרת מבית ספר בווירג׳יניה לא לפני חצות שעון ישראל. תוסיפו ארבע שעות של צ׳ט אינטנסיבי והנה כבר זריחה מעל הרי אדום והשכמה שתגיע רק באחת בצהריים. קיימת כמובן האפשרות שבגיל 14 אבא שלו כבר פחות מעניין אותו ואין לו סיבה להשכים קום לכבודי, חרף העובדה שלקחתי ימי חופש במיוחד לכבודו. וקיימת גם האפשרות שהעובדה שהוא חי את חייו הרחק ממני, גם לה יש איזושהי השפעה שמתבטאת במידת הקירבה הרצויה מצדו והקושי לבנות אותה בכל פעם מחדש מצדי. אבל זו אפשרות לגמרי לא סבירה, אני אומר לעצמי, כשאני שותה עוד כוס קפה נינוחה של בוקר ריק ממטלות, מציץ מעת לעת אל מיטתו רק כדי לגלות שמאום לא זז. בזכותי הוא רגוע, אני אומר לעצמי, בזכותי.

 

לפני כשבוע הורדתי לאייפון את Days of Life, אפליקציה מורבידית שעושה פעולה אחת בלבד: מודיעה לך כמה ימים נותרו לך לחיות. אין לה יומרות מדעיות, לא מעניין אותה מה אורח החיים שלך, מסת השריר או הרגלי העישון. אתה מדווח רק על תאריך הלידה, המין וארץ המגורים, והיא מחשבת, בהתבסס על תוחלת החיים הממוצעת בארצך, כמה ימים נשארו לך עד. כוחה טמון בפשטותה הוויזואלית המצמררת: פאי עשוי נקודות ירוקות ומיושן למראה, שבכל פעם שאתה מפעיל את האפליקציה הנקודות שיוצרות אותו מתחילות להפוך לכתומות בזו אחר זו, עם כיוון השעון, ממלאות עוד ועוד שטח של פאי חייך, עד שתנועתן נעצרת סוף סוף. השטח שהוכתם הוא החלק שכבר חיית. השטח שנותר ירוק הוא מה שנשאר לך. כמה פשוט, ככה כואב.

 

השטח הכתום בפאי שלי כבר גדול יותר מהירוק. בכל הפעלה אני נאלץ לחזות בנקודות הכתומות נאספות ומצטברות וחוצות פעם נוספת את קו מחצית החיים. מעל הפאי, כדי לדייק לי, מתנוסס בספרות דיגיטליות ירוקות זוהרות של שעון קסיו ישן (תזכורת לנעוריי?) המספר המדויק: 12,606 ימים נותרו. בחנות של אפל האפליקציה מקוטלגת בקטגוריית "פרודוקטיביות". בדברי ההסבר נכתב: "יזמים רבים השיגו את ההצלחה אחרי שהבינו שהחיים קצרים וכל דקה נחשבת. השתמש באפליקציה מדי יום כדי ליצור מוטיבציה ולהציב מטרות ארוכות וקצרות טווח". ובכן, משימות לשנים עשר אלף שש מאות ושישה הימים שנותרו: בתחת שלי (אתם בכל זאת מוזמנים לשלוח הצעות).

 

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית

שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.

בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן

נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.

בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,

בְּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח־דַּעַת

נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ

תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

(לאה גולדברג, מתוך "שארית החיים", הוצאת פועלים)

 

הנטייה הטבעית היא להתגונן מפני האיום המשתקף מן האפליקציה המרושעת. אתה אומר לעצמך, שנים עשר אלף שש מאות ושישה ימים זה לחלשים. אני הרי רוכב על אופניים, לא מעשן, לא נותן יותר מדי בג'אנקפוד, בטח יש לי עוד איזה 1,500 יום לפחות שהאפליקציה לא מודעת להם, וזה לפני שאני מביא בחשבון את העלייה המתמשכת, האוניברסלית, המהממת, בתוחלת החיים. אבל אחרי מחשבה נוספת אתה מבין שבניגוד לנטייה הטבעית, הפחד האמיתי אינו טמון בהתבוננות קדימה, במה שנשאר, אלא דווקא בהתבוננות לאחור, במה שהספקת עד היום. על הצד הכתום. כי מה שעשית ב־45 השנים הכתומות של חייך הוא מדגם מייצג מאוד. אם אתה שבע רצון, אשריך. אבל גם אם אתה מאוכזב, לא בטוח שיש טעם להילחם בזה. החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מוריד אפליקציות טיפשיות.

 

"שְׁאֵרִית הַחַיִּים", כָּךְ אָמַר,

"שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת

וְלָךְ הַבְּרֵרָה".

(לאה גולדברג, מתוך "שארית החיים", הוצאת ספרית פועלים)

 

באשר לי, אני שבע רצון מהחלק הכתום של חיי. כפי שכתוב בכותרת המשנה לעיל, זה טור אופטימי, שחורג מהנימה שבדרך כלל נהוגה כאן. עליזות לגמרי לא אופיינית שורה עליי בימים האחרונים. יותר מזה, אני חושד שאני במצב רוח לירי ממש.

 

הליריות האחרונה הזכורה לי התרחשה בגיל 21, עת השתחררתי, כשהסתובבתי הלום חירות מחנות ספרים אחת לאחרת וקניתי שירה. בעיקר יונה וולך, שהיתה אז מותג שירה לוהט גם בזכות העובדה שאך לא מזמן חלפה מן העולם. ישבתי בבתי קפה, להיראות, קראתי מתחילתו ועד סופו את "צורות", "האחרון של וולך" באותם ימים. דורשי טובתי אמרו לי שאני מזיק לתדמית האינטלקטואל שאני מנסה לבנות. אי אפשר לקרוא שירה כמו פרוזה, בשלוק אחד מההתחלה לסוף, אמרו, צריך זמן, ומחשבה, ורגע שקט כדי להפנים שיר שקראת, להרגיש אותו, ורק אז לעבור לבא אחריו. הם צדקו. ובכל זאת, הקריאה החפוזה ההיא של משוחרר להוט למלא את מוחו מחדש בתוכן שאינו ניחת עליו מלמעלה בצעקות, הדפדוף המהיר ההוא, הותירו אחריהם כתמים, לכלוכי שיר, שנדבקו לנשמתי, והיום בכל פעם שאני פותח את הספרים ההם פניהם מחייכים אליי כמו חברי ילדות ישנים, שפרצופם מזוהה ותחושתם שרירה וזיכרונותיהם חרוצים בי, גם אם שמם נשכח לחלוטין.

 

תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ

תֵּן לָהֶם הֱיֵה חָפְשִי

אֵלּוּ תִּכָּנַסְנָה בְּךָ תָּבֹאנָה פְּנִימָה

עוֹשֵׂי צוּרוֹת עַל צוּרוֹת

יְחוֹלְלוּ בְּךָ אוֹתָה חֲוָיָה

(מתוך "תן למילים", יונה וולך, "צורות", הספריה החדשה)

 

ה"אקדמיק שוחולסקי" תקועה סמוך לאנטרקטיקה כבר עשרה ימים. אני עוקב אחרי חשבון הטוויטר של פרופ' כריס טורניי, ראש משלחת המחקר האוסטרלית שעל הספינה, שמעדכן באופטימיות מרשימה ככל שמדובר במי שנמצא עם עוד 73 נוסעים באזור הכי נידח על הגלובוס, מתחת לנקודת הקיפאון, וכבר חווה שלושה ניסיונות חילוץ כושלים. טורניי כנראה לא קרא באחרונה את "אנדיורנס", או שהוא מניח שבעידן הטוויטר ותקשורת הלוויין לא ישאירו אותו לקפוא בשלג, והוא ומשלחתו לא ייאלצו לצעוד עשרות קילומטרים בכפור המוות ולקלף שאריות פינגווינים מבפנים כדי לשרוד.

 

אילו הוריד גם טורניי את האפליקציה, הוא היה מגלה שאפילו על ספינה תקועה קרוב לנקודה שבה יום ולילה מתמזגים ליחידה אחת, אפילו שם הזמן ממשיך לחלוף וכבר עשרה ימים נשמטו משארית חייו בהמתנה על הסיפון הקפוא והפכו מנקודות ירוקות לכתומות. אבל סביר שגם טורניי, חובב קוטב להוט שיצא למסע בעקבות מסעו של החוקר האוסטרלי דאגלס מוסון מאה שנה קודם לכן, היה מגיע למסקנה דומה לשלי: כל עת שהוא עושה את מה שהוא אוהב, כשסביבו אנשים שהוא אוהב, אין לו מה למהר להספיק. למהר להספיק זו משימה של בורגנים משועממים מהווה חייהם.

 

כְּמוֹ כָּל בּוּרְגָנִי קָטָן

אַתָּה פוֹחֵד לְהִתְנַשֵּק בִּכְנֵסִיַּת הַקֶּבֶר

סוֹגֵר לִי כַּפְתּוֹר סִמְלִי

וּבְפַרְצוּף מְפֻחָד מַבִּיט לַצְּדָדִים

אוּלַי מִישֶהוּ לֹא רָאָה

כַּמָּה שֶאַתָּה בְּסֵדֶר

(מתוך "בורגני", יונה וולך, מתוך "צורות", הספריה החדשה)

 

זה כל כך יפה, מילים שאפשר להתגולל בהן ולהתלכלך בתוכן ולזכור לתמיד (צר לי, אינני קוהרנטי היום, למעט בכל הנוגע לתחושה שאופפת אותי). אני פשוט מגלה שאינני ממהר עוד להספיק, ובמפתיע הגילוי הזה משמח אותי. אני מבין שהזרעים שזרעתי, מעשית ורעיונית, בחלק הכתום של חיי, יספיקו כדי לכלכל את הפרק הירוק שנותר. טמונים בהם עניין וביטחון ורווחה מסוימת. מה עוד צריך אדם? ואם אמשיך להשקות ולטפח, יהיה גם מי שיסכים לגלגל בבוא היום, בעדינות, בקצב לא מהיר מדי, את העגלה העמוסה בי.

 

אִיש אַמִּיץ

הוֹלֵךְ לִישוֹן בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ,

אֵינוֹ חוֹשֵש לְהַחְמִיץ

אֶת הַמֻּחְמָץ בֵּין כֹּה וָכֹה

(דוד אבידן, מתוך "שירי לחץ", הוצאת אל"ף)

 

 

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x